העולם הוא לא מפעל להגשמת חלומות || רוני

אמא תמיד אמרה לי שהעולם הוא לא מפעל להגשמת חלומות, אבל סירבתי להאמין. תמיד רציתי לחשוב שאני יכולה להיות הכל, שאני יכולה לקבל הכל, שהעולם ורוד והחיים צמר-גפן-מתוק ובני האדם סוכריות. זה לא שהייתי מפונקת, אבל גם לא באמת פקחתי את העיניים והבטתי בעולם - אולי זה היה בכוונת תחילה, כי בתוך-תוכי ידעתי שהעולם אכזר ולא רציתי לראות את זה, ואולי זה היה סתם כי האמנתי שהדמיון הוא המציאות, למרות שאף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה. אף אחד גם לא טרח להדליק את האור בשבילי, כי לא הצלחתי להדליק אותו לבד. ושוב, גם כאן יש שני צדדים - יכול להיות שאנשים פשוט לא שמו לב שאני חיה במקום בו, לדעתי, יש רק טוב, ואולי אנשים פשוט לא סוכריות מתוקות כמו שדמיינתי והם בחרו להתעלם. לכל דבר יש שני צדדים. את הטוב והרע. את המתוק והמר. אני תמיד חשבתי שהכל טוב, שהכל מתוק. חשבתי שהרע לא קיים, שכולם הצליחו לסלק את המר מתוכם. אבל טעיתי. עד כמה שכולם רוצים להסתיר את זה, בכל אחד יש טוב ורע. מתוק ומר. אפילו בי. זה לא שהכחשתי את זה, פשוט... האמנתי שהוא לא קיים. וכמו שאמרתי, בשבילו הדמיון הוא מציאות והמציאות היא אשלייה, חיזיון תעתועים, משהו שלא קיים, כי לי הייתה מציאות חלופית, רק שהאמנתי שהיא האמיתית.
רק אחד היה כנה איתי. אוסטין היה הבן-אדם היחיד שראה מה קורה לי וניסה להציל אותי, להוציא אותי מהחלום שאני חיה בו. הוא תמיד ניסה לומר לי, "אורורה, המציאות היא אכזרית, הדמיון הוא אשלייה. תפסיקי לחלום לפני שהאמת תתקע לך בפרצוף בצורה קטלנית יותר משתוכלי לדמיין", אבל אני לא הקשבתי. לא הבנתי מה לא בסדר בי, חשבתי שאוסטין הוא הטועה, למרות שהייתי צריכה לדעת שהוא צודק. הוא תמיד צודק. במקום כלשהו בתוכי ידעתי את זה, ידעתי שאני לא צריכה להתייחס לכל אחד בצורה בה אני מתייחסת לכל אחד, שאני רק אתדרדר, שאני אתחבר עם אנשים שאני ממש לא רוצה להתחבר איתם. אבל גם ידעתי שזה כבר מאוחר מדי. פחדתי לקבל את האמת עכשיו, כמו שהיא, אמת שתחסל את כל העולם שבניתי לעצמי. אתם מכירים את התחושה שאתם חולמים על משהו טוב - ממש ממש טוב - ואז מעירים אתכם?דמיינו שאתם באמת חושבים שאתם חיים בחלום הזה. ולא במשך כמה שעות אלא במשך שנים. כבר 17 שנה שאתם חיים בתוך חלום - עוד מאז שהייתם תינוקות קטנים וחשבתם שזה לא מזיק. אז זה בדיוק מה שקורה לי. 17 שנה אני חיה בתוך חלום ומסרבת לראות את העולם כמו שהוא, וכל כך פחדתי להתעורר... אז למרות שבשלב מסוים כבר הייתי חצי-מודעת לזה, סירבתי לתת למישהו להדליק לי את האור, לפקוח את העיניים, להעיר אותי. כל מה שרציתי, לצערי, היה לכבות את האור, לעצום את העיניים, ללכת לישון. האמת הייתה מכאיבה מדי.
ואוסטין צדק, כרגיל. האמת הגיעה בצורה הרבה יותר קטלנית משיכולתי לדמיין, הרבה יותר מסוכנת ממה שהיה קורה לי אם הייתי רואה אותה לבד. אבל את האמת הזו גיליתי רק אחרי שהתחלתי לעשן, כי לא ידעתי מה יקרה לי בעקבות זה. רק אחרי שלקחתי סמים, כי לא ידעתי מה יהיו ההשפעות של זה. רק אחרי שהתחברתי עם מחבל, כי האמנתי שהוא יכול להשתנות. רק אחרי שהסכין של אותו מחבל נתקעה לי בגב בלי שום סיבה.
רק אז באמת הבנתי שאוסטין צדק. שכולם צדקו. כנראה העולם הוא לא מפעל להגשמת חלומות.


זה יצא נורא
אל תשאלו אותי למה פרסמתי
בכל מקרה, ת"ב?

אוקיי, קודם כל זה ממש לא נורא, זה מהמם ואני שמחה שהחלטת לפרסם, זה כנראה הקטע הראשון שלך שאני קוראת ואני מחכה לקרוא עוד.
ממש ממש אהבתי את הרעיון וגם הביצוע ממש מצוין, ובקיצור זה קטע ממש יפה, נחמד ועצוב.

המשפט הזה, 'העולם הוא לא מפעל להגשמת חלומות', יש לו משמעות חזקה ואני יודעת שהוא לקוח מאשמת הכוכבים והוא באמת מתאים כאן, אבל אני חושבת שהיה יותר מתאים לקטע הזה 'העולם הוא לא חלום', כי היא קצת מתייחסת לעולם כאילו הוא החלום עצמו ולא מגשים את החלומות.

רשמת 'בכוונת תחילה', אני די בטוחה שזה אמור להיות 'בכוונה תחילה', אבל יש סיכוי שאני טועה.

רשמת 'בשבילו' במקום 'בשבילי'.

אהבתי מאוד את המשפט הזה על העולם שהיא בנתה לעצמה.

שכחת לשים רווח בין ה-? לדמיינו.

הייתי שמה פסיק בין ה'שעות' ל'אלא'.
הסוף היה ממש עצוב, באמת, והצלחת להעביר את המסר ממש ממש טוב.
עוד דבר אחד שטיפה הפריע לי - אם לא היית כותבת שהיא בת 17 כנראה שהייתי חושבת שהיא יותר קטנה. אני מבינה שניסית לעשות אותה כמה שיותר ילדותית, וזה טוב ומתאים, אבל חשוב שהדמות עצמה והמחשבות שלה כן יתאימו לגיל שלה.
בכל מקרה, את כותבת ממש ממש יפה ואני מקווה שתמשיכי לפרסם.
אני מקווה שלא נפגעת, כי זו ממש לא הייתה הכוונה, רק ניסיתי לעזור.
אשמח לקרוא עוד קטעים שלך.