הילדה בתמונה / תהילה

פעם הייתי עם אמא שלי במרפאת שיניים. היה לי נורא משעמם, אבל אמא אמרה שזה לא מנומס לדבר בקול כי יש אנשים שמחכים בתור וזה מפריע להם. ישבתי לידה בשקט והבטתי מסביב בקירות הצבעוניים. אמא סיפרה לי שזו מרפאה רק של ילדים ובגלל זה הכל צבעוני ושמח. ”אמא, אני יכולה לראות את התמונה שם?“ שאלתי את אמא שלי והצבעתי על תמונה צבעונית שהייתה תלויה במסדרון מולנו. היא הנהנה ואמרה לי לחזור מהר כדי לא לפספס את התור. רצתי למסדרון והבטתי בתמונה מקרוב. זו הייתה תמונה של ילדת יום הולדת. היא החזיקה ביד אחת המון בלונים צבעוניים וביד השנייה עוגת שוקולד מלאה בנרות. מאחוריה היה מגדל של מתנות, המון מתנות בכל הצבעים ובכל הגדלים והצורות. המשכתי להביט בתמונה, עד שאמא קראה לי.
”אמא, תמיד ביום הולדת מקבלים עוגה ומתנות ובלונים?“ שאלתי אותה.
היא רק חייכה אליי.

היום אני יודעת את התשובה. נו, זה ברור, אני אף פעם לא אהיה כמו הילדה בתמונה. לי החברות לא יביאו מתנות ואף אחד לא יתן לי בלונים, גם עוגה אין מי שיכין ואולי בכלל לא יזכרו שיש לי יומולדת. אמא זוכרת, גם אבא לפעמים - כשאני מזכירה לו, אבל גם אני רוצה בלונים צבעוניים כמו בתמונה שראיתי במרפאת השיניים.
אולי בשנה הבאה.

הכתיבה יפה, כתבת יומולדת באחת השורות אני מניחה שזה בכוונה.
קראתי את הקטע כמה פעמים ועדיין קשה לי להבין את הפואנטה.
אין לה חברים? היא ענייה? היא שונה? לא ממש הצלחתי להבין.
בכל מקרה, כל הכבוד על הקטע.

): אוף זה עצוב קצת
זה כתוב מעולה, אובייסלי, כי זאת את. מה שכן - ״המשכתי להביט בתמונה, עד שאמא קראה לי.״ הפסיק קצת פחות התאים לי, המשפט היה יכול להיות מעולה גם בלעדיו.
הסוף מהמם, זה כן. ״אולי בשנה הבאה״ זה כאילו גם אופטימי וגם לא ו:(((((((

בדרך כלל אני ממש ממש אוהבת קטעים שנכתבים ממבט של ילד\דמות תמימה. אני נורא אוהבת כאלה בדרך כלל.
אני אומר עכשיו שהביקורת שלי עלולה להיות די חדה, אבל אני באמת באמת מנסה להסביר את מה שהפריע לי ספציפית בקטע הזה.

בשבילי לפחות, על אף שהקטעים האלה מגיעים ממקום של דמות צעירה, המטרה היא הרי לראות את הבגרות\ההבנה של הילד הצעיר. ולדעתי, בשביל זה צריך לשמור על המשלב הלשוני ודברים בסגנון (כמו פיסוק, שלדוגמא היה מצוין) בצורה מתאימה. קשה לי להסביר ממש במילים, אבל העובדה שהקטע כמעט מתחיל עם מילה כמו "משעמם" נותן הרגשה מאוד שונה - באמת ילדותית, ולא בוגרת בצורה שהטקסט הרי אמור להביע.

אפשר אולי היה להחליף את זה במשהו מסגנון "לא היה לי מה לעשות, אז רציתי לדבר עם אמא" או "רציתי לשאול את אמא _____", "רציתי לדבר עם הגברת ש____" או משהו בסגנון - הרי היא מדברת על לדבר בקול לאחר מכן. אני חושבת שזו הייתה יכולה להיות התחלה יותר מוצלחת מאשר "נורא משעמם". זה מרגיש לי קצת לא במקום.

למרות שאין שום בעיה עם המשפט, אני חושבת שיש בו משהו לא טבעי קצת - חסר פה קצת דגש על הרגש של הילדה, אני חושבת? קשה לי להסביר במילים, אבל זה מרגיש לי כאילו אם היית מפסקת את זה קצת אחרת, זה היה יכול להעביר יותר מספר.
"רצתי. כשהבטתי על התמונה מקרוב, ראיתי שזו הייתה תמונה של ילדת יום הולדת." לדעתי היה יכול להיות יותר מוצלח.
עריכה: מצאתי את המילים - זה מרגיש כאילו את מתארת משהו שקורה, לא כותבת עליו סיפור. זה מרגיש קצת יותר מדי כמו קטע מידע או שלד, אין פה רגש.

פרוט לשני הדברים האלה, מאוד אהבתי את הכתיבה. היא מאוד בוגרת ומאוד מייצגת את הסגנון הזה, שאני נורא נורא מתחברת אליו ואוהבת אותו בעצמי. בגלל שהקטע קצר, הרגשתי שאמנם שתי הדברים האלו הם קטנים, אבל הם משמעותיים. קשה לי להסביר, ומקווה שלא פגעתי.
אה, והסוף נהדר. ממש אהבתי אותו. כמו שתם אמר, זה ממש אופטימי אבל גם ממש לא אופטימי בו זמנית. את נהדרת. הטקסט נהדר, בסופו של דבר.

לא הייתי מחליפה את המילה משעמם, זה פשוט מתאים לדמות שלי. זו ילדה קטנה, תמימה, אני לא חושבת שהיא הייתה מדברת אחרת. אני דווקא לא ראיתי את זה בצורה בוגרת אלא מאוד תמימה, היא לא הבינה באמת את המשמעות ולא הסתכלה על זה מנקודת מבט של אדם בוגר, פשוט ילדה שרוצה בלונים.

תודה 3>

אוקיי, זה מהמם. אני דווקא ממש אהבתי והתחברתי לתמימות של הילדה הקטנה, והצלחת להעביר את זה שהיא מסתכלת על זה ממקום תמים. אני אגיד לך את האמת, לא ממש ציפיתי לסוף והוא היה לי ממש עצוב. אני מסכימה עם תם לגבי הסוף - ממש אהבתי אותו ואת זה שאפשר לראות אותו בצורה אופטימית או לא אופטימית.
דבר אחד שטיפה הפריע לי זה המשפט הזה:

אני לא ממש יודעת למה, אבל ה'רצתי למסדרון' מרגיש לי טיפה לא טבעי. לרוב נשמע לי קצת יותר הגיוני 'רצתי במסדרון', אבל הבנתי שכאן זה אולי לא ממש מתאים כי היא לא הייתה במסדרון לפני זה ורצה לתוכו, אלא רצה אליו. אז לא יודעת ממש למה, אבל זה לא הפריע לי יותר מדי אז אולי זו רק אני.
בקיצור, קטע ממש יפה וחמוד ואני אהבתי ובכללי את כותבת מהמם. מחכה לקרוא עוד קטעים שלך.