פלאשבק || רוני, סיפור בהמשכים

פלאשבק

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "פלאשבק" שייכים לי - רוני, "World of Ice", וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא (פאנפיק, סדרה בת, סדרת המשך, סיפור המשך וכו'), שהאישור עליה לא ניתן / לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. ©

שם היצירה: פלאשבק
שם המחברת: רוני, "World of Ice"
ז'אנר: פנטזיה
דירוג: Pg13
הערות: מכיל סלאש ופאמסלאש

תקציר

לאן אתם מגיעים לאחר המוות? זו תמיד הייתה תעלומה, אבל לא בשביל מי שגר שם. ולמה הם לא סיפרו לכם עד כה? זה לא שהם לא יכולים להגיע אליכם - כן, להפתעתכם הם כן יכולים... אם הם לא היו שוכחים את הכל בתהליך הטיהור שנערך לפני הכניסה. אבל מה קורה כשהמתים מתחילים להיזכר בחייהם הקודמים?

תוכן עניינים

תקציר
פרולוג
פרק ראשון

פרולוג
[אורך: 323]

שני הילדים - אם היה אפשר לקרוא להם כך - ישבו זה לצד זה, מביטים במסכים הגדולים התלויים על הקירות. אנשים שלא מבינים את העולם הזה היו תוהים למה לעזאזל נותנים לשני ילדים - בני שש, לא יותר - לנהל מקום כל כך גדול, כל כך חשוב, כל כך משמעותי. אחרים, שהגיעו למקום הזה ויודעים עליו כבר די, היו תוהים איך קרה שהם הגיעו לכאן יחד - איך התופעות הנדירות ביותר, במיוחד בגיל כל כך צעיר. ובכל זאת, למרות המראה החיצוני, הם היו פחות או יותר הכי גדולים במתחם - לא, לא, תנו לי לתקן את עצמי - לא פחות או יותר. הם היו האנשים - נקרא להם ככה לבנתיים, כדי שתוכלו להבין אותם - הכי בוגרים במתחם הזה. הם היו בני כמה מאות, אלפי... אולי אפילו עשרות אלפי שנים - כל כך הרבה זמן עד שכבר לא היה ניתן לספירה, עד שהם בעצמם כבר לא עקבו.
"זה רע," אמר הבלונדיני, מקמט את מצחו ומביט אל עבר אחיו.
"יותר מדי רע," הסכים השני, שחור-השיער, "הם מתים מהר מדי. הם מתחילים להתעורר. בין אם אלו הותיקים, בין אם אלו החדשים - הם נזכרים. והם ימרדו. זה יהרוס את המקום הזה בסופו של דבר, ג'ונתן."
"אני יודע." הבלונדיני - ג'ונתן, כפי שהתברר - קם, מתוסכל. "עבדנו על זה כל כך הרבה זמן, ליאו. זה לא יכול להתפרק עכשיו. זה לא קורא לנו!"
"תירגע." ליאו נראה הרבה פחות לחוץ ממה שהיה ניתן לצפות ממנו ברגע זה, אבל בכל זאת, זה היה ליאו - הוא אף פעם לא היה באמת לחוץ ממשהו.
"איך אתה יכול לומר לי להרגע? איך אתה יכול להיות רגוע בעצמך?" ג'ונתן צעק בעוצמה כזו שהאגרטל של השולחן החל לרעוד.
"דבר ראשון, עשרות אלפי שנים - ויותר מכך - היו אמורות לסגל אותך לסוג של רוגע." ליאו חייך חיוך קונדסי, "ודבר שני... יש לי רעיון."
"אוי, אתה והרעיונות שלך... אני כבר לא בטוח שאני מעוניין לשמוע."
"יש לך רעיון אחר?"
"טוב, דבר, אני מקשיב."
וכך התחילו שני האחים לתכנן איך להציל את העולם שלאחר המוות מקריסה סופית וממרד הרסני.

אז ככה- הרעיון הוא מהמם ומקורי (וממך לא ציפיתי לפחות מזה;)
בנוגע לקטע- החלק הראשון שלו הוא מעולה לדעתי, וממש נהניתי מהקריאה שלו!
מה שכן, החלק השני פחות זרם לי בקריאה (השורות האחרונות) ופחות אהבתי את השמות שלהם... ציפיתי לשמות של ילדים - שתכניסי אותי לאווירה!
איזה כיף שהתחלת לכתוב סיפור בהמשכים! אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא:)

אוקיי, זה באמת רעיון ממש מהמם ומעניין לדעתי ואני ממש שמחה שהחלטת לכתוב סיפור בהמשכים. אני לא ממש יודעת מה יש להעיר על פרולוג, אבל אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך - היא זורמת ומרתקת, ואני ממש מחכה להמשך.

בתקציר - כתבת 'שוחכים' במקום 'שוכחים'.
חוץ מזה, השורה הזו ממש גרמה לי לרצות שישכחו להעביר למישהו את תהליך הטיהור, מה שאומר שהצלחת לחבר אותי לסיפור כבר כאן, שזה מצוין.

החלק השני של המשפט הזה קצת הסתבך לי, אני חושבת שאולי היה יותר מתאים וברור אם היית כותבת 'כל כך הרבה זמן, שכבר לא היה ניתן לספור, ואפילו הם בעצמם כבר לא עקבו.' או משהו כזה, אבל זו רק דעתי.

כתבת 'קורא' במקום 'קורה'.
הדו שיח יצא לך ממש טוב ואמין לדעתי והצלחת להכניס אותי לסיפור, ורק את משפט הסיום טיפה פחות אהבתי - הוא כאילו קצת סגר את זה במקום להשאיר פתח להמשך. אני חושבת שאם היית מסיימת עם המשך של שיחה שנקטעת באמצע או משהו כזה זה היה יותר מותח, אבל זו רק דעתי כמובן.
בכל מקרה, את כותבת ממש טוב והרעיון באמת ממש מעניין, אני כבר ממש מחכה להמשך.

אהבתי את זה, לא יודעת למה אבל אהבתי את ההדגשה הזו ממש.

תדמייני עיניי כלבלב, למה לא לכתוב מבוגרים, הם לא גדולים (או שאולי הם בגודל הר ופיספסתי?) ולכן הם מבוגרים, את מדברת על גיל, גיל גבוה זה מבוגר לא גדול. זאת טעות שאני רואה בלי סוף ואת ממש לא צריכה להרגיש אשמה או משהו כי ככה זה הסלנג שלנו אבל בסיפור, אני חושבת שיש חשיבות לשימוש במילים הנכונות.

זה נשמע נהדר ומאוד מסקרן! אני מאוד אוהבת מלאכים או מה שהם לא יהיו והם נשמעים ממש אדירים. זה פרולוג מקסים, בדיוק כמו שפרולוג צריך להיות. מציג את העולם אבל לא הורס את הסיפור.
אני מאוד מחכה להמשך.

סחתיין על פרולוג מעניין ועל שם מגניב לסיפור
פרולוג היה כתוב טוב ולא נראה לי שיש מה להוסיף, הצלחת לאפיין את ליאו וג'ונתן ב323 מילים (למדי אותי את הסוד שלך) ואני ממש רוצה לקרוא את ההמשך עכשיו. יש לי המון שאלות והתקציר עוד יותר בלבל אותי ככה שאת יכולה לראות את זה בתור אור ירוק לכתוב הרבה כי אני ממש אשמח לקרוא. אגב, בתקציר כתבת שוחכים במקום שוכחים, מוזמנת לתקן ~

(האמת שהיה כתוב פה פירוט על כל הערה שלכם אבל זה מסבך את הפרק אז לא יהיה פה) (בקיצור, תודה ענקית לכולכם ואני אתקן את הכל)

ושוב ממש תודה לכולכם, אשמח אם תגיבו גם על הפרק הזה.
אז אם כבר מדברים על הפרק, מקווה שהוא יהיה היגיוני למדי כי קצת הסתבכתי עם עצמי, אשתדל להבהיר את העניין יותר טוב בפרקים הבאים. ובכל זאת, מקווה שתקראו ותהנו (ותגיבו!!).
וול הפרק:

פרק ראשון
[אורך: 1074]

לוסיה

מצד אחד, לוסיה באמת לא הצליחה להבין מה קרה לה. ומצד שני... היא ידעה הכל.
אלו היו הרגעים המבולבלים ביותר בחייה של לוסיה. היא זכרה את הקור המקפיא, את הכאב של כדור הברזל, את הפרצוף המרוצה של... טוב, היא לא זוכרת מי זה בדיוק היה - שירה את הכדור. וזאת בדיוק הייתה הבעיה. היא ידעה רק שקוראים לה לוסיה ג'יי, שהיא בת 13 ושככל הנראה היא מתה. ועוד כמה דברים שוליים - על אבא שלה, על המקצוע שלו, על המקום הזה, על החיים שלפני.
אני מתה? הכדור ההוא הרג אותי? היא חשבה מיד כשהגיעv למקום המוזר, שנראה כמו עולם מקביל שאף אחד לא ידע על קיומו. וגם אם כן... ככה מרגישים כשמתים? זה נוח מדי, לא כך? אולי זה פשוט סיוט אחד גדול. זה מה שלוסיה חשבה, אבל בתוך תוכה ידעה שזה רחוק מלהיות חלום. אבל המציאות? היא לא הייתה בטוחה, ובצדק.
לוסיה התעוררה על כורסה צבעונית בחדר גדול ומרווח. סביבה התרוצצו אנשים - חלקם ישנים, חלקם עובדים, חלקם מדברים. היא הניחה שנמנמה מעט, אבל זה לא היה היגיוני - היא לא זכרה כלום מהרגעים שלפני, בעיקר לא שהיא נרדמה - הדבר היחיד שעלה לה בראש היה אותה תמונה של אדם כלשהו - פניו היו מטושטשות, אבל גם אם לא היו, סביר להניח שלוסיה לא הייתה מצליחה לזהות אותו. לפני שהגיעה לאותו מקום היה לה זיכרון מצוין והיא יכלה לזכור כל מספר או תאריך ששמעה אי פעם וכל ציטוט מספר או סרט - והכל ללא אימונים קשים, ללא התאמצות רבה - פשוט משמיעה או קריאה אחת. אבל עכשיו... עכשיו היא לא זכרה כמעט כלום. מה שהיה אפילו יותר מוזר - היא זכרה שהיא לא זכרה את מה שהיא אמורה לזכור - אבל לוסיה לא התעמקה בזה כי אפילו בשבילה המשפט היה מסובך מדי.
"סליחה?" היא שאלה נערה אחת שישבה לידה על כורסה זהה לשלה, קוראת ספר ומרגישה נינוחה, כאילו כלום לא קרה וכאילו היא גרה כאן מתמיד. ואולי זה באמת ככה. היא חשבה. "את יודעת איפה אנחנו? מה זה המקום הזה?"
"פאטאיי חדשה! אל תדאגי, גם אני הייתי לחוצה כשהגעתי לכאן. יסבירו לך הכל בעוד מספר דקות ברפיסיום." הנערה צחקה, אבל לא נראתה מזלזלת בלוסיה אלא דווקא מבינה אותה לחלוטין.
ולעומתה, לוסיה לא הייתה כל כך משועשעת. פאטאיי? רפיסיום? נראה לי שהנערה הזו קצת השתגעה. המילים עמדו לה על קצה הלשון אבל היא עצרה בה מלומר אותן. לא משנה איפה היא, ידידות אף פעם לא תזיק, ולגרום לכל האנשים המוזרים שבמקום לשנוא אותה... לא, לא בדיוק התוכנית של לוסיה בעולם המתים. אם לשם הגעתי. מחשבות טורדניות המשיכו להתרוצץ במוחה של לוסיה.
"פאטאיי? רפיסיום?" לוסיה קימטה את מצחה. היא ניסתה להתחבר עם הילדה המוזרה יודעת-כל הזו. נכון לעכשיו, לא היו לה עוד הרבה דברים לעשות.
"גם את זה את תביני." הילדה גיחכה בשנית, אבל לבסוף הפסיקה ובהתה בלוסיה במין תדהמה שקטה ומוזרה.
"מה?" שאלה לוסיה לאחר כמה דקות, מרגישה אי-נוחות לפתע.
"את לא נראית מודאגת, בהתחשב בכך שאת במקום לא מוכר מלא בזרים. כל הפאטאיי שראיתי עד עכשיו היו לחוצים עד מוות - ביטוי אירוני למדי אצלנו, לא כך? עזבי, את לא תביני. בכל מקרה... איך זה שאת לא רוצה לצאת מפה? שאת לא לחוצה?"
מישהו אמר שאני לא רוצה לצאת? שאני לא לחוצה? לוסיה פלטה משהו בין אנקה לגיחוך, מחשבות מסתערות בתוך מוחה. אני פשוט, לעומתך, יודעת לשמור על הרגשות שלי בפנים. ושוב, לוסיה לא ביטאה את דבריה בקול. הילדה הייתה נחמדה אליה, לא עשתה לה שום דבר רע. אין סיבה להתאכזר אליה בגלל שלוותה החיצונית של לוסיה.
במקום לבטא את מחשבותיה בקול, לוסיה פשוט משכה בכתפיה. "כנראה שתמיד ידעתי על המקום הזה בסתר ליבי, למרות שאני עדיין לא יודעת בדיוק מהו." זאת הייתה רק חצי אמת. לוסיה אכן ידעה רבות על המקום - חייה לא היו עד כדי כך פשוטים כשאביה הוא איש צבא חשוב, וממנו היא שמעה לא מעט על מונדהמורט, עיר המתים, אבל היא חשבה שנכון לעכשיו עדיף להשאיר קלף זה בשרוול במקום לחשוף אותו בפני זרים גמורים. בערך.
"בכל מקרה, איך קוראים לך? אני ליילה דמט ואני פה כבר חמש וחצי שנים," ליילה חייכה ונאנחה כששלוערה הבהיר נפל על עיניה הירוקות.
"אני לוסיה... לוסיה ג'יי. וכפי שאת יודעת, הגעתי לפה הרגע. תודה שקיבלת את פני בחום, ליילה." לוסיה העלתה חיוך מאולץ על פניה הקטנות.
ליילה פתחה את פיה בשביל לענות, אבל צרחה מקפיאת דם קטעה את דבריה.
לוסיה הביטה סביבה בחוסר אונים כשראתה את ליילה וקומץ ילדים נוספים קמים ורצים לעבר הקול. הם לא נראו נסערים במיוחד אבל אכן טרודים. בלית ברירה, לוסיה רצה אחריהם במורד המדרגות.
היא מצאה את הקבוצה שיצאה בעקבות הצרחה - שדומות לה נשמעו במהלך ריצתה של לוסיה - בתוך שניות ספורות. ליילה קרעה במסדרון מקביל לתחתית המדרגות, גוהרת מעל נער שחרחר ויפה תואר.
"מאגנוס..." ליילה נאנחה, לא מופתעת במיוחד, בעוד לוסיה הייתה משותקת מאימה. היא אמנם שמעה על המקום מאביה, אבל לדברים כאלו היא לא ציפתה.
"מאגי!" נערה חושפנית בגיל ההתבגרות הגיעה בריצה וסילקה את ליילה בנפנוף יד, בוחנת את זה בדאגה ותוך כדי מרעיפה נשיקות על פניו.
לוסיה התמלאה גועל כלפי הנערה, שלבשה חולצה ורודה שכמעט ולא כיסתה אף אזור בגופה ואת המכנסיים הכי קצרים שלוסיה ראתה מימיה. ולא רק זה, אלא גם היה חייב להיות לה שיער בלונדיני ארוך ובוהק, עיניים כחולות ותווי פנים כל כך מושלמים עד שנראתה כמו בובה.
"סטפ," הנער ששכב - מאגנוס - נאנח והתרומם טיפה בניסיון להזיז את חברתו מעליו. "אני בסדר, באמת. את מוכנה לרדת ממני עכשיו?"
סטפני - או סטפ, כמו שכינה אותה מאגנוס - הסמיקה והתרוממה לצידו, מרכינה את ראשה.
"מה קרה, מאגנוס?" שאלה ליילה, מחזירה את תשומת ליבה של לוסיה אליה.
"היימה, שוב. אני פשוט לא מאמין שאני נותן להם להשתלט עלי כל פעם מחדש!" מאגנוס תפס את ראשו בשתי ידיו, מתוסכל.
היימה, כמובן. לוסיה שמעה על ההיימה - שדים דמויי בני אדם החודרים אל מחשבות המתים ודוחפים לתוכם חלקים מחייהם - מהחיים ששכחו. לוסיה לא הייתה יודעת ששחכה את חייה אלמלא סיפרו לה שזיכרונותיהם של כל המתים נעלמים כלא היו.
"אל תרגיש אשם," אמר אדם מבוגר יותר מהצד, "כולנו ככה. אפילו הזקנים ביותר לא מצליחים להשתלט על ההיימה, אז אחד הצעירים שלנו?"
"אני לא צעיר, אדם!" מאגנוס רקע ברגליו בכעס כמו ילד קטן, רק מפריך את טענותיו.
"כן, בטח..." מלמל ילד אחר שעמד שם, מביט במאגנוס באדישות.
"חמישים שנה, אדם. חמישים שנה עברו ואתה עדיין ממשיך לקרוא לי ילד." מאגנוס הביט במבוגר בשנאה גלויה ואז הפנה את גבו אל הנוכחים והתרחק. סטפני, כמובן, לקחה את עצמה בידיים ורצה אחריו כמו מעריצה קטנה.
כל הסיפור היה כמו חלום בשביל לוסיה והיא עדיין עמדה במקום כשכל האנשים שהיו שם כבר התפזרו. והיא עמדה באותו מקום גם שעות רבות אחר כך, חושבת על ליילה הנחמדה, על מאגנוס המסתורי ועל סטפני מעוררת הרחמים. וכך התחיל מסעה במונדהמורט.

---

לפני שתשאלו, מקרא קצר:
מונדהמורט [השם של המקום, נכון לעכשיו לא תקבלו עוד פירוט עליו אבל בהמשך יהיה קצת יותר]
פאטאיי [כינוי למישהו מהמקום, כמו עירניקי או קיבוצניקי]
רפיסיום [טקס קבלת הפנים. איך הוא הולך בדיוק תוכלו לראות בפרק הבא]

*כרעה
אני מניחה שאת מדברת על ישיבה כפופה אחרת, סורי סתם לא הבנתי את המשפט

*שכחו
יאיי טייפו מה שנקרא, לא נורא בכלל

איך אנשים ישנים מתרוצצים? עזבי את זה איך הם מצליחים לישון שמתרוצצים סביבם? לא עדיף אולי לכתוב משהו בסגנון סביבה החדר היה עמוס אנשים? בגלל שמתרוצצים זה פועל עם משמעות אקטיבית זה מעט מוזר שחלק מהאנשים ישנים.

היא ליאם.
אוקיי, אני אמשיך עכשיו

אוקיי אז בקשר לפרק עצמו, הוא פשוט מקסים! ממש נהנתי הדמויות שחשפת בפנינו מאוד מעניינות וכבר אני אוהבת את לוסיה. יש לי קצת תחושה שהיא באמת הגיבה ברוגע מוגזם אבל זה די מתאים לאופי שלה אז אני לא מתלוננת וגם ליילה העירה על זה אז בכלל.
הסוף היה מותח בצורה מגניבה לחלוטין אבל (אני חייבת משהו להתלונן עליו אז אל תפגעי מזה) הרגיש לי קצת כאילו את חושפת את כל הקלפים שלך שהיא סיפרה לנו מי אלו היימה. כאילו, הם נשמעים כדבר כל כך מגניב אבל זה שהיא ממש אמרה לנו מה הם זה טיפה הורס את גורם ההפתעה אפילו שאני עדיין מאוד סקרנית לראות לאן תקחי את זה.
בקיצור, מאוד נהנתי לקרוא על לוסיה ואני ממש מחבבת אותה ומחכה לקרוא את הפרק הבא.

הו וכי שכחתי

זה הצחיק אותי ממש
יש לה תוכניות לעולם המתים, יופי לוסיה.
בכל מקרה, זה משעשע איך שהיא מתייחסת לעולם וההומור שלה הופך את זה ללא מכביד אפילו שהיא טכנית ילדה בת שלוש עשרה שמישהו ירה בה.

*כרעה
אני מניחה שאת מדברת על ישיבה כפופה אחרת, סורי סתם לא הבנתי את המשפט

*שכחו
יאיי טייפו מה שנקרא, לא נורא בכלל

איך אנשים ישנים מתרוצצים? עזבי את זה איך הם מצליחים לישון שמתרוצצים סביבם? לא עדיף אולי לכתוב משהו בסגנון סביבה החדר היה עמוס אנשים? בגלל שמתרוצצים זה פועל עם משמעות אקטיבית זה מעט מוזר שחלק מהאנשים ישנים.

היא ליאם.
אוקיי, אני אמשיך עכשיו

אוקיי אז בקשר לפרק עצמו, הוא פשוט מקסים! ממש נהנתי הדמויות שחשפת בפנינו מאוד מעניינות וכבר אני אוהבת את לוסיה. יש לי קצת תחושה שהיא באמת הגיבה ברוגע מוגזם אבל זה די מתאים לאופי שלה אז אני לא מתלוננת וגם ליילה העירה על זה אז בכלל.
הסוף היה מותח בצורה מגניבה לחלוטין אבל (אני חייבת משהו להתלונן עליו אז אל תפגעי מזה) הרגיש לי קצת כאילו את חושפת את כל הקלפים שלך שהיא סיפרה לנו מי אלו היימה. כאילו, הם נשמעים כדבר כל כך מגניב אבל זה שהיא ממש אמרה לנו מה הם זה טיפה הורס את גורם ההפתעה אפילו שאני עדיין מאוד סקרנית לראות לאן תקחי את זה.
בקיצור, מאוד נהנתי לקרוא על לוסיה ואני ממש מחבבת אותה ומחכה לקרוא את הפרק הבא.

הו וכי שכחתי

זה הצחיק אותי ממש
יש לה תוכניות לעולם המתים, יופי לוסיה.
בכל מקרה, זה משעשע איך שהיא מתייחסת לעולם וההומור שלה הופך את זה ללא מכביד אפילו שהיא טכנית ילדה בת שלוש עשרה שמישהו ירה בה.

תודה על הכל, אתקן ^^
וכה יש לי לעיתים קרובות טייפו, אופס? אם יהיה לי זמן אני אערוך מבוטא אבל כנראה שזה לא יקרה.
די היופי לוסיה שלך הרג אותי סורי
בקשר להיימה - אל תדאגי, לא הרסתי את ההפתעה לול, את עוד תראי

היא ליאם.

יש סיכוי שהמעצבנות שלו קצת נתנה לי השראה?

למעשה, היא הרבה יותר מזה, אבל אני לא אתחיל לעשות פה ספויילרים.

אוהבת את לוסיה. מצוין. גם אני.

וסורי, שחכתי לכתוב - אל תאשימו אותי אם הפרק קצת (הרבה) הושפע מנפילת הממלכות?

ממש אהבתי את הפרק, זו התחלה ממש טובה והוא גורם לנו גם להכיר את העולם יותר וגם את הדמות, שזה מצוין. אהבתי ממש את הציניות הזו של לוסיה ותיארת את הכל מצוין - גם את הרגשות והמחשבות וגם את המראה. העלילה גם ממש טובה ומסקרנת ואני מחכה להמשך ולדעת עוד על למה הם שוכחים את הזכרונות שלהם ומי הם ההיימה. אהבתי גם בסוף את החלק שאדם ממשיך לקרוא לו ילד למרות שעברו כבר חמישים שנה, זה שעשע אותי.
טוב, ההערות היחידות שיש לי הן שגיאות הקלדה שאני אציין אחת אחת כדי שתוכלי לתקן:

כתבת 'כשהגיע' במקום 'כשהגיעה'.

כתבת 'הדבר היחיד שעלה לה בראש היא', אבל בגלל שההתייחסות כאן היא לדבר ולא לתמונה ובגלל שזה בעבר, זה צריך להיות 'היה' ולא 'היא'.

כתבת 'אתה' במקום 'את'.

מילים זה נקבה אז 'אותן'.

רשמת 'כשערה' במקום 'כששערה'.

רשמת 'ששחכה' במקום 'ששכחה' ויש לך ו' מיותרת ב'שזיכרונותיהם'.
ואחרי שחפרתי קצת על שגיאות הקלדה, אני אגיד שאני לא ממש מחבבת את סטפני, כבר הצלחת לגרום לי לא לאהוב אותה, ושוב שאני ממש אוהבת את הציניות של לוסיה ואת איך שהיא לוקחת את זה יחסית בקלילות ולא קשה מדי, ועדיין החשבות מעסיקות אותה והיא ממשיכה לחשוב על זה.
בקיצור, זה פרק ראשון ממש ממש טוב ואני מקווה שלא נפגעת מהתגובה וממש מחכה להמשך, סקרנת אותי.