אשליה||Farseer, לאתגר טכניקות ספרותיות

[Farseer]

טוב אז... זה ארוך, ברצינות, זה לא הכי ארוך שכתבתי אבל זה ארוך (4000 מילים פחות או יותר) ולמען האמת זה לא היה אמור להיות כל כך ארוך והתארך ולא משנה.
הא וכן, זה לא ערוך.
וזהו אזהרות טכניות נראה לי. הא, לא, יש עוד משהו. הקטע מחולק לקטעים קצרים (הם זזים מפחות ממאה מילים ועד כמעט אלף) ובראש כל קיטעון כזה יש התאריך המתאים (סתם פרט מעניין, התאריך הראשון שמופיע הוא יום אחרי שהתחלתי לכתוב ויש עוד כמה תאריכים עם משמעות, נראה אותכם מוצאים אותם) ושעה - השעות כתובות קצת מוזר אני יודעת אבל בתאכלס, זה פשוט שעון דיגיטלי של עשרים וארבע שעות בלי נקודותים בין שעות לדקות, זאת פשוט השיטה של השעון שלי אז...
אוקיי, זהו דברים טכניים.
בקשר לאזהרות תוכן, טוב אז זה סיפור אפוקליפסה. נראה לי שזה יספיק.
(אם לא הבנתם אנשים מתים, הרבה מהם, בערך כאילו כולם.)
















16.11.2017
1702
כשסוף העולם הגיע הייתה זו הידיעה השניה לפני האחרונה בתשדיר החדשות של השעה חמש.
הידיעה לפני כן דיברה על המצב בגולן ומלחמת האזרחים בסוריה הידיעה אחרי זה הייתה על איזה שחקן שהתחתן וכך סוף העולם נדחק בין מלחמות לאהבה.
האירוניה נאבדה איפה שהוא במיליון המתים הראשון.
אבל באותו אחר צהריים תמר לא ידעה שהידיעה חסרת החשיבות תהווה ירית הפתיחה לאפוקליפסה. למען האמת, היא אפילו לא ממש הקשיבה לחדשות בזמן שנהגה חזרה הביתה מהעבודה, היא סתם התעצלה לסגור את הרדיו כשהמוזיקה התחלפה בפרסומות ואז בקולו הרדיופוני של הקריין.
"זן חדש של שפעת שהתפרץ לקראת החורף מציף את בתי החולים במתלוננים רבים."
זאת הייתה כל הידיעה.
תמר נחרה בעדינות דרך אפה וגלגלה את עיניה. "רק שפעת," מלמלה. "מה יש לרוץ לבית חולים?"
וזהו, היא חזרה להתרכז בניווט המיגע בפקקים של יום חמישי. הפיקנטו הקטנה שלה משתחלת בין משאיות לרכבים משפחתיים בחן של קופסת שימורים על גלגלים. האצבעות שלה טופפו על ההגה בחוסר שקט.

21.11.2017
2003
הפעם הייתה זו ידיעה בטלוויזיה בחדשות של השעה שמונה.
"השפעת" כפי שקראה לה השדרנית המחומצנת עם המחשוף הנדיב התחילה לגבות מתים כמו איזה מגפה מלפני חמש מאות שנה, לפני המצאת הפנצילין וההיגיינה.
האוכלסייה התבקשה לשמור על קור רוח ולהודיע לרשויות במקרה של שיעול או עליית חום.
תמר גלגלה עיניים והושיטה יד מטפטפת מים לעבר השלט של הטלוויזיה ללחוץ על כפתור הכיבוי האדום. היה לה יום ארוך ולא התחשק לה לשמוע על הדרמה העודפת שעושים מכמה אנשים מבוגרים שהגוף שלהם וויתר במלחמה כנגד המחלה הכי נפוצה בחורף. באמת, לא המציאו לזה חיסון או משהו? הא, בעצם, כשחשבה על כך, תמר נזכרה בתלונות של אמא שלה על התועלת בחיסון (לא רבה.) ומשכה בכתפה. אין מה לעשות.
היא הניחה את הצלחת ששטפה על מכשיר היבוש שליד הכיור וניגבה את ידה במגבת המטבח שנתלתה על הכיסא. המחשבה על החיסון הזכירה לה שלא דיברה עם אימה מספר ימים ושכנראה הגיע הזמן לצלצל.
המתים מהשפעת נשכחו ממנה כשצדה אחרי מכשיר הטלפון הנייד שלה בין הכריות שעל הספה.

2.12.2017
0743
הבוס דיבר ודיבר. תמר נלחמה להשאיר את העיניים שלה פקוחות בעזרתם האדיבה של כוס קפה שהזכירה קצת דלי בגודלה ופיהוקים דיסקרטיים מאחורי ידה. השעה הייתה מוקדמת מדי והבוס היה משעמם מדי. כל הישיבה הזו הייתה חסרת טעם אבל המספר האסטרונומי של עובדים בחופשת מחלה גרם לבוס להרגיש צורך לעשות משהו חשוב – ראו ערך, ישיבה לפני שמונה בבוקר.
זה כמעט כאילו הוא חשב שאם רק יעשה דברים חשובים מספיק העובדים החולים שלו יבריאו מתוך נקיפות מצפון.
בנתיים, התוכנית לא עבדה.
שולחן הישיבות הגדול התמתח לכל נפח החדר, מפלצת עץ מצופה פורמיקה שהבריקה באור התעשייתי של הפלורסנטים ועמדה ריקה כמעט לגמרי. הכיסאות ישרי הגב נמשכו לאחור מצד השולחן בציפייה לישבן של עובד עייף ומשועמם שפשוט לא הגיע. חולה.
סביב השולחן ישבו במרווחים גדולים כעשרה אנשים במצבים שונים של עייפות שלפניהם כוסות קפה בגדלים שונים (כולם גדולים מהרגיל). תמונה מוכרת למדי רק דלילה כמו צילום אוויר של יער אחרי שריפה, אותו מקום אבל הרבה חסר.
הדימוי לאסון טבע היה קרוב במפתיע למציאות.

25.1.2018
1354
תמר יישרה בתנועה עצבנית את החצאית השחורה שלבשה, הבד הנוקשה מוסיף שני קמטים על כל קמט שאצבעותיה מתחו. היא הרהרה בצורך לקנות בגדים שחורים חדשים, נראה שבחודש האחרון הייתה נוכחת בלוויות רבות יותר משביקרה בכל חייה ומתלתחתה לא עמדה בעומס.
הורים של עובדים, הורים של חברות, עובדים במחלקות אחרות במשרד שלה, חברים של הוריה, משפחה רחוקה והרשימה רק נמשכה. כל אדם שהתחיל להפגין סימני שיעול סיים שני מטר מתחת לקרקע. תקופה טובה להיות קברן.
תמר נשענה על הקיר באנחה וצפתה בקהל שבה לחלוק כבוד למתים. בית הקברות העירוני המה אדם כמו אולם חתונות בערב השנה החדשה. שלוש לוויות, אם ספרה נכון, התנהלו בעת ובעונה אחת, האבלים מצטופפים כמו סרדינים בשעה שנפרדו ממתיהם.

6.4.2018
0523
אפלה אפרפרה הסתננה דרך החלון מעל המיטה של תמר. האישה הצעירה התעוררה במלמול חרישי חסר משמעות, עיניה הכהות מעורפלות מקורי השינה וסימן הכרית טבועה בלחייה. היא מתחה את זרועותיה מעל לראשה ופיהקה.
ידה, עצלה משינה, גיששה על השידה בעקבות המכשיר הנייד. "הא!" קראה בניצחון כשאצבעותיה המחפשות פלו את המכשיר החמקמק מערמות הבלגן. היא ניתקה אותו מהמטען וקירבה אותו לפניה. עיניה הצטמצמו מהאור שקרן מהמסך ותוויה החדים קיבלו חזות גולגולת באור הכחלחל הלא מחמיא.
"עשרים אחוז?" שאלה את עצמה. "אבל?"
היא השאירה אותו להטען כל הלילה איך יכול להיות שלא נטען כלל?
היא הניחה אותו על המזרן לצידה וגרדה את עורפה בבלבול. נו, כנראה שלא חיברה אותו נכון למטען, החיבורים האלו יכולים לעשות צרות לפעמים. מרוצה מההיגיון שלה, תמר החזירה את המכשיר למקומו על השידה והתהפכה במיטה, מחפשת אחר הנמנום שממנו התעוררה.
0748
הפעם כשתמר התעוררה פספסה השמש את השמיכה בפסים צהובים חלמוניים והטלפון, כשהרימה אותו מול פניה הרכים משינה, הציג הודעת אזהרה על מצב הסוללה – 13%, נא לחבר למטען.
הדאגה שהחלה ללבלב בחזה עומעמה במעטה עבה של מחשבה מנומנמת אבל הספיקה בשביל שתגרד את עצמה מבין קן השמיכות ותלך לבדוק אם במקרה עובד שקע אחר. היא קמה בכבדות, שיערה האדמוני-חום מתפצפץ ברעמה סביב ראשה וידיה כבר נשלחות אל המטען הסורר.
אבל רגע, לפני זה, עצרה בעצמה, עדיף לצחצח שיניים. המכשיר יחכה לחמש הדקות שיקחו להעביר את טעם הלילה שמנמל את חלל פיה. היא שלחה מבט מתנצל למכשיר והעבירה אצבע מלטפת על צידו לפני שפנתה לשרותים הצמודים לחדרה.
"תדלק," תמר נזפה במתג בקול צרוד ונמוך באוקטבה מקולה הרגיל. עדיין חצי ישנה. הרבה יותר מדי עייפה מכדי להתמודד עם מערכת החשמל השובתת-לעיתים של הבניין שבו גרה. האור הנזוף נשאר כבוי בהחלטיות לא מתאימה לשעה.
"ומה עכשיו?" היא נאנחה ונתנה למצחה לנוח על הקיר הקריר מעל למתג האור, פניה נמחצות נגד הטיח כשהשעינה עליו ממשקלה. הצורך לנשום כפה עליה להסב את פניה מהקיר בסופו של דבר. היא התיישרה וניסתה את המתג בשנית. האור נשאר כבוי.
"לעזאזל," סיכמה את המצב בניסיון לחקות עירנות שטרם הרגישה.

7.4.2018
1542
המסך השחור הכבוי לועג לתמר כשהיא מסחררת את המכשיר המת בין אצבעותיה. החשמל לא חזר מלפנות בוקר של יום אתמול ולפי הבהלה ששררה ברחובות ביומים האחרונים – בהלה חצי ריקה, באמת היו הרבה לוויות בחודשים האחרונים – הוא גם לא יחזור.
כנראה שזה הגיוני, יש מספיק מתים בשביל שיהיו יותר דירות ריקות מכאלו שאפשר לשמוע מהן קולות שיחה.
היא יושבת על הספה בדירה שלה, אחת מאלו שמנסות להיראות כאילו הן מלאות אבל ריקות משיחה, שלובת רגליים ומהורהרת. היא לא טרחה להחליף מהפיג'מה. היא כבר לא תמיד עושה את זה עכשיו, לא אחרי שהבוס מת והמשרד שבו עבדה נסגר. החודש וחצי עבר מאז, זה הרבה זמן.
השקט לוחץ על עור התוף שלה. האוזניים שלה שומעות צלילים שלא שם. היא יותר מדי לבד. יותר מדי. שקט.
התנועות שלה חדות כשהיא מזנקת מהספה אל עבר חדר השינה. מהירות, קופצניות, לא מחושבות. לפעולות ללא מחשבה יש עכשיו חלק גדול בחיים שלה. היא פועלת אחר כך חושבת מה יכול היה לקרות. אולי זה כי אין מי שיאמר לה להסתכל לפני שהיא קופצת.
אין מי שיאמר כלום בכלל.
היא נתקפת בגל געגועים הביתה, לאמא, שמחמיר את השקט שמחריש את האוזניים ודוחף אותה לארוז.
היא מבזבזת הרבה אנרגיה בלי סיבה כשהיא אורזת, דוחפת בכוח חסר משמעות בגדים למזוודה ומברשת שיניים ומברשת שיער ואולי גם עיפרון לעיניים. את האודם היא שוכחת במגירה של השידה ליד המיטה. לא נורא, לאמא שלה לא אכפת, היא חושבת שהיא יפה גם שהיא לא מאופרת.
1626
הפיקנטו שלה מנווטת בין נתבי התנועה הריקים בקלות מבהילה. תמר תמיד צחקה שהכבישים בארץ צריכים צינטור, ובזמן הקרוב לפני התקף הלב, אבל כשהצינטור הגיע היא התחילה לחשוב שאולי בכל זאת היה עדיף התקף לב.
או בעצם, אולי זה התקף הלב?
האפשרות מעלה צחוק מריר על שפתיה, אחד כזה שצורב לה בגרון כשהוא מטפס מהריאות לפני שהוא בורח לאוויר המחניק בחיקוי לועג להומור. זה באמת הרבה פחות מצחיק שזו המציאות.
היא משחקת בכפתור מערכת השמע, מעבירה בין תחנות. כולן משדרות את אותו הדבר, רעש סטטי נמוך. פעם קראו לזה שלג. מעטה דממה שמונח על העולם כשאתה קם בבוקר. אולי השם שלג הולם את הרעש הזה יותר משמישהו אי פעם חשב.
תמר נוקשת בלשונה כנגד שינייה ומכבה את המכשיר. במקום זה, היא לוחצת על הגז. זה לא שיש שוטר שיעצור אותה עכשיו.

17.6.2018
1018
הסלע שתמר מצונפת כנגדו קריר גם תחת להט השמש. היא שוכבת-יושבת בלי תנועה, ככה, הניבים השבורים של האבן מתחפרים באותה נקודה והכאב יכול להשכח. מצחיק, שלפעמים כאב הופך לחלק כל כך קבוע שאפשר לשכוח שפעם הוא לא כאב.
זאת התחושה העמומה של אמור-להיות-כאב שמלווה אותה כשהיא מסתכלת על החלונות החלולים של הבתים הריקים בשכונה שבה גדלה.
ווילונות מתנפנפים ברוח המדברית היבשה, גינות משירות סימני טיפוח ונכנעות לצהוב-אדום-חום של המדבר הסובב, דלתות סגורות לנצח ושקט. במדבר תמיד יש שקט, זה אחד הדברים שתמר למדה לאהוב בילדותה, בין השמש הקופחת ביום והמרחבים האין סופיים של עוצמת הטבע היא למדה להעריך את השקט.
עכשיו יש יותר מדי שקט במקומות שבהם אמור להיות צחוק וריבים וקולות וצלילים.
תמר בורחת מהישוב למדבר. לברכות הצל הזעירות המשתופפות תחת שמי תכלת מוכתמים לבן, להרים המתנשאים בדממה ניצחית. לשקט שאמור להיות ונשאר במקומו. במדבר אין לוויות, אין את ערמות האפר שהחליפו את בתי הקברות שפשוט לא נשאר יותר מקום ואין את השקט הלא טבעי. במדבר השקט אמור להיות ולכן תמר בורחת אליו.
היא נאנחת ועוצמת את עיניה. התאריך מנקר במוחה כמו ציפור זיכרון עקשנית. שנה שעברה בתאריך הזה ישבה במשרד, מסביבה נהמו מכונות ההדפסה והמחשבים ואנשים דיברו. המזכירה שלה, מירי, פתחה את הדלת באמצע היום, כמה שעות לפני הפסקת צהריים.
"מזל טוב, ילדת יום הולדת!" היא קראה בזמן שהדלת עוד לא נפתחה לגמרי. הפנים השמנמנים של האישה המבוגרת הוארו בחיוך שחרג מגבולות פניה התפוחים. האיפור שלה זלג מעט והעוגה שהציגה בגאווה נמסה כך שהברכה המוזלפת הטשטשה לרעיון יותר מהכל. זה היה נהדר. זאת הייתה עוגה מצויינת גם אם טפטפה קרם.
הבטן של תמר התכווצה מהזיכרון של מזון, מקרקרת ברעב. היא שכחה לאכול שיצאה מהבית לפני הזריחה ובנתיים חלף הבוקר בריצוד קרני זהב על אבנים חשופות והרעב התגנב לקנן בתוכה.
נאנחת שוב, תמר התרוממה מגומחת הסלע שבה הסתתרה מזעם השמש. עיניה הצטמצמו כשהאור הבהיר פגע בעישונים המוחבים והיא הרימה יד לכסות על פניה. במחסה הצל הקטן שיצרה לעצמה היא סקרה את האופק. ההרים התרוממו במרחק כמו קירות עצומים של ארמון מרוסק, מפלצות כתומות-צהובות-שחורות-אדומות שגחנו קרוב לקרקע בסבלנות נצחית לטרף שיבוא. ביניהם, במצלולי האפלה שהצטנפה לרגליהם חמקה דמות זעירה שפילסה את דרכה לעבר מחבואה של תמר.
השפתיים הבקועות של האישה הצעירה נמתחו לחיקוי חסר ממשות של חיוך והיא התחילה לצעוד לעבר הדמות המתקרבת.
"תמרי!" האישה שחצתה את המדבר קראה כשהגיעו לטווח אוזן זו מזו. הייתה זו אישה מבוגרת, שיערה כהה מפוספס לבן ופניה העגולים חרוצים קמטים עמוקים כמו ערוצי הנחלים היבשים.
תמר הרימה את ידה במחוות שלום.
"חיפשתי אותך כל הבוקר," האישה נזפה. "כמו שהיית ילדה קטנה, תמיד נעלמת לתוך המדבר."
"מצטערת." עכשיו היו קרובות מספיק בשביל שבקשת הסליחה תלחש לרוחות במקום להצעק מעבר לשקט.
"זה בסדר, ילדה שלי," אמא של תמר אמרה. "אבל זה יום ההולדת שלך והכנתי לך עוגה אז כדאי שתמהרי לפני שהיא תהרס."
תמר צחקה וכרכה את זרועה סביב כתפיה הצרות של אמא. "לא נרצה שזה יקרה."
האם חייכה, העוצמה של המדבר מרצדת בעיניה הכהות. "מזל טוב, ילדה שלי."

5.8.2018
2104
השיעול הלח הרעיד את גופה הרזה של רונה, גורם לה להתקפל מעט לפנים בניסיון למנוע ממה שהרגיש כמו ריאותיה לחמוק מגופה דרך גרונה. היא ניגבה את שפתיה בגב ידה והשעינה את מרפקה כנגד השיש, ראשה רכון בזמן שנלחמה להכניס חמצן בנשימות כבדות שקישקשו בחזה כמו אבן בפחית מתכת.
"אמא?" תמר הניחה יד עדינה על קימור הכתף. "אמא?"
"הכל בסדר, תמרי," האישה המבוגרת הבטיחה. "אין לך מה לדאוג."
תמר מצצה את שפתה התחתונה אל בין שיניה, החותכות הקדמיות שלה מעסות את העור הדקיק לגוון אדום מדמם. שיעולים לא היו תחזית טובה. אבל היא לא לחצה על הנושא ושתי הנשים חזרו להכנת הארוחה.

6.8.2018
1314
חם. אמצע הקיץ בנגב וחם. דרך החלון בחדר השינה המרכזי הציצו השמיים החיוורים שנראו כמאיימים להנמס לתוך הקרקע במפולת רותחת כמו מגמה מלמעלה. רונה שכבה על המיטה, גופה הרזה קבור תחת הר שמיכות – פוך, צמר, פיקה, כל מה שאפשר היה למצוא - ורק פניה המוכתמים סומק בוער נשארו חשופים.
שפתיה התבקעו, עורה בהק בדוק של זיעה שהדביקה את שיערה האפור למצחה ועיניה יקדו בקדחת. היא רעדה. בחום הנורא של המדבר הקיץ רונה רעדה בלי שליטה. פירכוסים עייפים שטלטלו את עצמותיה בתוך עורה כמו שקשוק של אבנים בשק.

9.8.2018
0407
ירידת הטמפרטורות בחוץ הביאה להקלה ריגעית בחום הקדחת שצרב בגופה של רונה. תמר, ישובה לצד המיטה כפי שהייתה מהרגע שהוירוס נעץ את שיניו באימה, הצמידה את גב ידה אל מצחה של האישה החולה באנחה חרישית.
"לפחות תוכלי לנוח קצת," היא מלמלה בלי קול בשעה שקמה להתמתח מעט. הקדחת נשאה בחיקה סיוטי חום שכבלו את האם במצב ביניים בין עירות לחלום שלא סיפק מנוחה לאף אחת משתי הנשים.
"תמרי..." הקול הצרוד בקע מקן השמיכות, חורק מחוסר שימוש וכבד מהפרשות הדלקת.
"אמא!" תמר רצה חזרה לשבת על המזרון לצד ראשה של האישה החולה. "אל תתדברי. הינה אני אביא לך משהו לשתות-"
"תמרי, תקשיבי לי-" שיעול לח גרם לגוף החלש ממחלה להתקמר בעווית וקטע את דבריה לרגעים ארוכים עד שהצליחה להשיב את נשימתה, "-תמרי... את חייבת להפסיק. שתינו יודעות שזה נגמר בשבילי."
"אמא..." תמר לא ידעה איך להמשיך אז היא נתנה לשתיקה למלא את הבקשה שלה – לא להשאר לבד.
"זה בסדר, ילדה שלי."
"אני אוהבת אותך, אמא." הבת הרכינה את ראשה כך שמצחה הקריר נגע במצח הקודח של אמא. הן עצמו עיניים. ביחד.

10.8.2018
1109
תמר ישבה על מדרגות הכניסה של בית ילדותה, ברכיה מחובקות לחזה וראשה רכון בינהם. כתפיה רעדו בבכי ומאחורי מסך שיערה שפתיה הלחינו תפילה שהזמן יחזור. עיניה, לעומת זו, עמדו יבשות, לדמעות לא היה מקום בצער הזה.
אמא מתה בלילה.
בבוקר, עם הזריחה. ממש כשעיגול השמש גירד את כיפתם האדומה-צהובה-חומה של ההרים האישה המבוגרת לקחה נשימה מחרחרת אחרונה ונדמה. תמר התעוררה לפירכוסי המוות, לעיניים שהתגלגלו לאחור, לקצף שנאסף בזוויות הפה, לשפתיים הסדוקות שנלחמו לנשום חמצן לתוך גוף מת. מאמץ מבוזבז שהסתיים בשתיקה.
הכל היה שקט עכשיו.

10.8.2018
1843
שמחה גולן השכן מסוף הרחוב, איש זקן שרוחות המדבר חצבו את פניו כמו שחצבו את נוף המדבר – נוקשה, חד ולא מתפשר, טיפל בשרפת הגופה. הוא ערם עצים – רגלי כיסאות מבתים ריקים, שבר שולחן, עץ סחף – ורטן על הגורל של האישה הנחמדה מהצד השני של המושב. הקול הגס שלו נישא ברוח החמה עד לשמיים.
חבל, הרהרה תמר כשצפתה בלהבות מעכלות את התכריכים המאולתרים מסדינים, שאין כבר אף שיקשיב.
"היי ה'ייתה אישה טובה," הזקן ציין כשצץ פתאום לצידה של הבחורה הצעירה אחרי שסיים לעודד את האש, ידיו המגויידות מוחזקות זו בזו בחיקו ומסריחות משריפה.
העשן הסתלסל בכבדות כלפי מעלה בשעה שהביטו כאילו הוא מודע לחומר הבערה ממנו נוצר ומצטער שהוא צריך לנשוא אותו הרחק. הוא נע בסילסולים שחורים, איטיים, שומנים.
"היא הייתה אמא שלי," תמר עונה לאש הרוקדת.
שמחה רטן משהו מתחת לאפו הבולבוסי – אולי השתתפות בצער, אולי שלום - והסתלק. תמר נשארה לצד האש עד שהלילה חטף כל פיסת אור והלהבות דעכו לגחלים.

19.12.2018
0035
שמחה מת בצהריים של היום הקודם. התקף לב. הוא היה האדם האחרון בישוב שלא נכנע למחלה מלבד תמר ושהלך, עדיין החזיק בניצחונו על הוירוס.
תמר הדליקה את המדורה בעצמה. היא אספה עצים וכריות ושמיכות ואת כל המלח שהצליחה למצוא והציתה להבות כחולות-ירוקות ששברו את הדממה של האדום-חום-צהוב של המדבר.
שמחה ביקש, כשדיברו על למות בשעות האפלה של טרום בוקר, שכשימות – לא אם אלא כש- כי כולם מתים ועכשיו זה נכון מאי פעם – הוא רוצה לעזוב את העולם בצבע אחר – "...חייתי כל חיי בחור היבש הזה, תמר, כל החיים ניסיתי להפריח אדמה. אני רוצה למות בידיעה שהצלחתי."
האש רקדה לשונות ירוקות-כחולות, שונות מהאדום-חום-צהוב. להפריח את השממה כבר אולי הזקן לא יפריח אבל תמר נפרדה ממנו כשירוק הוא הצבע השליט.
הבחורה הצעירה כרכה את זרועותיה סביב בטנה וכרעה ברך קרוב ללהבות. האש חיממה את לחיה לסומק צורב וסלסלה את שיערה הרחק מפניה. העשן השומני העלה דמעות בעיניה והיא הניחה להן לזלוג על פניה, לפלס נתיבים צרים של נקי על העור המפוייח עד שטפטפו מקצה סנטרה ונספגו באדמה הצמאה תמיד.

13.2.2019
0659
שקט.
זה כל מה שנשאר.
שקט.
שקט.
וחול.

26.3.2019
1728
תמר שוכבת על הגב באמצע שממת החול שמקיפה את הישוב הריק. השמיים מעליה נמתחים מקצה לקצה בכיפה ניצחית שגורמת לה סחרחורת. האצבעות שלה מציירות קווים אבסטרקטים על העור החשוף של בטנה מתחת לחולצה. היא סופרת צלעות בקול רם.
"אחת, שתיים, שלוש..."
היא רזתה מאוד בחודשים שחלפו. לא כי חסר אוכל, יש מספיק אספקה בישוב בשביל לכלכל בחורה אחת, אלא בגלל שהיא איבדה את הרצון לאכול. היא אוכלת שהיא חייבת וגם אז היא רק פותחת קופסת שימורים ולא יותר ואוכלת עם האצבעות בלי לשים לב אם היא נחתכת משולי המתכת החדים.
הצלעות שלה בולטות גם שהיא לא מחזיקה את הבטן. למען האמת, אין לה ממש בטן להחזיק, האזור בין האגן לחזה שקוע בצורה מכוערת, מבליט מדי את ה-וי של עצמות המותניים. מפרקי הידיים והקרסוליים שלה שבירים ועצמות הבריח, כשהיא מעיפה מבט במראה, לועגות לה בדמיון שלהן לכנפיים. רק שהיא תקועה על הקרקע, לבד.

14.4.2019
1453
בחורה עם מבט מטורף מחזירה לה מבט מהמראה כשתמר מרימה את ראשה. העיינים שולטות בפנים הרזים מדי, עיניים כהות פעורות לרווחה כך שרואים יותר מדי לבן, מסביבן כמו-חבורות סגולות-ירוקות של עייפות. השיער שלה נופל בקצוות שומניות משני צידה פניה, ממסגרת את הלחיים השקועות והשפתיים הקרועות במסגרת שבורה בהתאם.
דמעות שקופות רצות במורד הפנים שלה, מלוות בנזלת חסרת גוון ויפחות שמעלות את החזה שלה מהר-מהר, בצורה בלתי נשלטת.
היא מחזיקה מברשת פלסטיק כחולה בידה האחת ונלחמת בקשרים של שיער לאחר חודשים ללא מקלחת. "נו," היא צורחת כשהשיניים של המברשת מסתבכות ולא מוכנות להשתחרר מהתסבוכת שעל ראשה. "תסתרק כבר!" היא בוכה וצורחת עד שהיא לא יכולה לנשום יותר והמברשת מסובכת בתוך הקשרים בלי אפשרות להשתחרר.
היפחות חונקות אותה כשהיא קורסת על ברכיה על רצפת השיש הקרה. היא עוזבת את המברשת ומחבקת את עצמה, מטלטלת קדימה ואחורה בקולות חבטה עמומים של ברכיה ברצפות הקשות.
הזמן נמתח סביבה בעצלתיים. הצללים רודפים אחרי האור וחלקיקי האבק מרקדי בכתם שמש. היא נרגעת לאט. היפחות נחלשות וציפורניה מרפות את אחיזת המוות שבה ננעצו בעורה שלה, משאירות אחריהן חצי ירחים אדומים-זועמים.
בנחישות חסרת מקור היא מזנקת חזרה לרגליה לפני שהיא צוללת לחפור במגירה שלצד הכיור ופולה משם זוג מספרי ציפורניים חלודות. היא מקרבת את הלהבים לקצוות שיערה, מנסרת בקושי חתיכות חתיכות, כמה שיותר קרוב לקרקפת.
התסרוקת בסוף לא אחידה, קצרה יותר בצד ימין של הראש, ארוכה מאחור וכל חתיכת שיער באורך שונה אבל תמר נושמת לרווחה ומעבירה יד בשיער חסר הקשרים החדש שלה.

4.5.2019
1221
שקט. שקט. שקט. שקט. שקט. שקט.

16.5.2019
1634
השיעולים התחילו בבוקר, בצהריים תמר כבר ירקה רוק מעורבב בדם. הוירוס הגיעה אליה וכל מה שהיא הצליחה להרגיש בין התקפות של שיעול הייתה תחושה עמומה של הקלה. סוף-סוף היא לא תהיה לבד.
היא גררה את השמיכה הדקה מהמיטה וכרכה אותה סביב כתפיה כמו גלימה לפני שהצטנפה לשבת על המדרגות בכניסה לבית. הראש שלה התנודד על כתפיה בתנועות קצרות ולא נשלטות והחיוך שלה הוחתם בזוויותיו ברוק מעורבב בדם.
המדבר לפניה המשיך בשתיקתו הניצחית. ריק היה וריק יהיה והכל אדום-צהוב-חום.
היא הצטנפה עמוק יותר לתוך עצמה, מרימה את רגליה לחזה ומחבקת אותן לגופה, וצפתה ברוח החמה משחקת תופסת עם העננים הבודדים ששיטו בשמיים החיוורים.

17.5.2019
????
החום הביא איתו הזיות.
תמר הביטה למעלה אל אימה שרקדה ואלס עגמומי בזרועותיו של שמחה הזקן, סיבובים מתרחבים בספירלה ניצחית. משקעי עקבותיהם בחול צמחו ניצנים שמנים שפרחו לשחפים לבנים, כנפים גדולות מוכתמות אפור-שחור שנשאו אותם במעגלים לפני שנחתו לנקר עוגת גבינה ירוקה. מעליהן, כמו מנצח בתזמורת שיגעון, ליטפה השמש זקן עשוי כוכבים והקריאה שירה. המילים לוקחות צורה באוויר במקום קול, מבזיקות כתמונות ואותיות שהסתחררו סביב עצמן עד שאיבדו משמעות.
הבחורה החולה לא הצליחה להבין דבר.
המחול המשיך לרצד מול עיניה ומתח את גבולות העולם. השמש שקעה. פנים מודאגות של חבר לעבודה נצבעו בכחול של שקיעה, של הרגע שהלילה מנצח את היום, לפני שהתעוותו ונמסו לצחוק של גל. החבר המיתולוגי, זה שעזב לאוסטרליה ויותר לא שמעו ממנו.
הצחוק התגלגל על החול בתפזורת דפים לבנים שנזרקו לאוויר ועטו כנפיים ומחושים. פרפרים התרוממו במעוף מסובך. חסר פשר. ציפורים שרו קינה במקורות פעורים עד גיחוך אבל הצלילים הפכו לכתמי צבע לפני שהגיעו לאוזניה. עצים התפוררו לגזרים לפני שצמחו שוב בזוויות לא אפשריות ובענפיהן קיננו סיוטים שחורים שחשפו ניבים ויללו בחריקת ציפורניים על לוח.

20.5.2019
????
הצורות שליוו את תמר במשך הימים שקדחה מחום נשברו לצבעים. רצועות מתפתלות, קווים שהתעקמו זה כלפי זה ולא נפגשו לעולם. מקבילים שנמתחו ונמתחו ושחזרו רקדו זה סביב זה בניגוד לכל חוק מתמטי. באינסוף צחקו האדום והצהוב והחום ושזרו מחרוזות של ירוק.
העולם היה כתמים מסתחררים שהתערבבו זה בזה ואולי בכלל היו כולם רק אפור.
בסוף ישאר רק שחור.
ושקט.

21.5.2019
1902
החום של תמר נשבר בדקות האחרונות של היום כשהשמש נשקה לרכסי ההרים והאוויר נצבע בצללים הראשונים של החושך. העולם פלט אנחת הקלה והבחורה הצעירה פתחה את עיניה בקושי, ריסיה מודבקים זה לזה בגושים מלוכלכים וראייתה מטושטשת.
המדבר הצהוב-אדום-חום נמתח לפניה ריק מכל נפש חיה. ריק מאשליות פרי דמיונה.
"איך?" היא גנחה את המילה בקול שבור, דרך שפתיים בקועות וגרון שלא נשארה בו טיפת לחות. איך שרדתי? לא למה, היא לא כל כך חסרת הכרת טובה בשביל לפקפק בהזדמנות שניה.
העפעפים שלה רפרפו ונסגרו בעייפות, השרירים שלה צרבו כאילו חזרה מריצה סביב כל העולם ואפילו העצמות שלה הכבידו וכאבו. הכל כאב. המפרקים הנוקשים, הצלעות שנלחמו על כל נשימה, הפה שהרגיש כמו מלא צמר גפן ומלא קוצים באותו הזמן.
היא תישן עכשיו. מחר תחשוב מה המשמעות של כך שהבריאה.

22.5.2019
0648
לטאה חומה מנוקדת דגדגה את רגלה היחפה של תמר. החיה הקטנה הזדקרה על רגליה האחוריות בסקרנות ולשונה היבשה לחשה כנגד העור הרגיש של כף הרגל האנושית כשבדקה את הדבר החדש הזה. תמר התעוררה בבלבול כשעווית אינסטקטיבית גרמה לרגלה לפרפר וללטאה להסתלק.
היא עדיין הייתה בכניסה לבית שלה, אף שבמקום לשבת על המדרגות היא שכבה עכשיו על ארוגת הפרחים כשרגליה מסובכות בשמיכה המלוכלכת. הראש שלה פעם בכאב חדגוני שהספיק בשביל שלא תשכח מקיומו אבל לא מנע ממנה להתרומם לישיבה.
הסחרחורת שתקפה אותה מיד עם שינוי התנוחה ריצדה נקודות שחורות בשולי ראייתה. היא נשכה את שפתיה התחתונה, טועמת דם ואדמה חולית, ולא הרשתה לעצמה להכנע לחושך המנחם שנגס חלקים שלמים משדה הראיה שלה.
לא עכשיו, התעקשה, היא לא תמות עכשיו אחרי ששרדה את הוירוס.
מעוגנת בנקודת הכאב החד של שיניה בשפתה היא הכריחה את עצמה להתעלם משאר המכאובים שהטרידו את גופה ולהתרומם על ברכיה. לעמוד הייתה משימה בלתי אפשרית. היא תסתפק בלזחול אל תוך הבית. הידיים שלה השתפשפו על העץ של המדרגות כשגררה את גופה במעלן והעור של ברכיה צרב והתקלף כשמשכה את עצמה אל עבר המטבח ומאגר בקבוקי המים.
היא התעלמה משלושת ציפורי השיר הכחולות שניקרו במרצפות לצידה. המים היו חשובים יותר.
כן, מים נשמעו מושלם כרגע.
1556
היא נרדמה על הרצפה לצד הבקבוקים, הבקבוק הריק שממנו גמעה בצמאון אחוז בידה בריפיון וכשהתעוררה, כמעט עשר שעות לאחר מכן, השרירים שלה צרחו פחות והערפל ששלט במחשבותיה, משאיר מקום רק ליצר לשרוד, נסוג מעט.
המחשבות עדיין נעו כמו דבש צמיג אבל מלבד הרעב והעובדה שהיא שוב צמאה תמר חגגה את היותה בחיים. את משמעות של זה ששרדה כי היא לא כל כך מיוחדת. היא לא כל כך מיוחדת ולכן אם שרדה, שרדו אחרים. להיות לא מיוחדת היה פתאום אושר גדול.
היא לא לבד.
ציפור אדומה, שכרעה בתצפית על שולחן המטבח, התפיחה את חזה בגדרנות וניערה את כנפיה סמוקות הצבע. תמר התעלמה ממנה, שקועה בחדוות החיים והתקווה שפרחה בחזה.

2.6.2019
1342
עשרה ימים.
זה לקח עשרה ימים עד שהמפרקים של תמר לא נאנקו עם כל תנועה והיא לא הייתה חייבת לשבת לנוח אחרי שלושה צעדים. עשרה ימים שהיא נלחמה על לפקוח עיניים ולהשאיר אותן פתוחות. עשרה ימים של קרב רצונות נגד הגוף שלה עצמה לפני שהשאריות האחרונות של המחלה נעלמו ולחיות הפסיק להיות מצב של כאב מתמיד.
עשרה ימים שבהן ציפורים בצבעי הקשת רפרפו סביבה.
היא שמה לב לקיומן ביום השלישי. זה היה יום טוב למדי עד לאותו רגע, הבטן שלה נרגעה מהבחילות החמורות והגרון שלה נראה כמחשב את האופציה של מצב שהוא לא יבש כמו המדבר. היא אפילו הצליחה להגיע מחדר השינה למטבח בלי לעצור ולנוח כנגד קיר המסדרון.
הציפור הצהובה חיכתה לה ישובה על הברז של כיור המטבח. ציפור קטנה, בגודל של דרור אולי, עם ראש בצבע צהוב חמניה וגוף בגוון אחד כהה יותר. היא ניקתה בשיטתיות כנף פרוסה אחת במקורה הפחוס, עוברת נוצה נוצה ודואגת ששימרו על ברקן, אבל כשתמר התרסקה על אחד הכיסאות היא הרימה את ראשה ופלטה ציוץ שואל.
"מה..?" תמר מצמצה בהפתעה, לסתה רפויה מעט ושפתיה פעורות לצורת עיגול קטן. "מה את עושה פה? שו!"
הציפור ניתרה לפנים בחוסר פחד וידה הפשוטה במחוות גירוש של תמר חלפה דרך גופה.
"לא..." האישה הצעירה קברה את ראשה בזרועותיה, אצבעותיה מושכות בקצוות הלא אחידים של שיערה עד שקרקפתה מחתה במדקרות כאב. "את לא פה. את לא פה. את לא פה!"
היא הרימה את ראשה בפתאומיות כשהמנטרה הפכה לצעקה חדה וחייכה. "את לא פה," אמרה לציפור. "אני אולי רואה אותך אבל את לא פה."
מאותו רגע דבקה בעיקשות שקטה בהחלטתה. הציפורים ריחפו סביבה כל הזמן; כשאכלה מקופסאות השימורים, שצעדה בחוץ למתוח את שריריה החלשים, שישנה, קצות כנפיהן הצבעוניות חולפות דרך עורה כשהתקרבו מדי. הן היו איתה כל הזמן אבל היא לא התייחסה לקיומן.

6.6.2019
0700
הישוב השומם נעלם מאחורי הסיבוב שתמר האיצה במורד הכביש המוביל לצפון. היא רכנה קדימה על כידון האופנוע שלקחה מהמחסן של השכנים ולחצה בידה על הגז, ממהרת בכביש הריק. השיער שלה התנופף מאחוריה והרוח צרבה בעיניה הפעורות לרווחה. הצחוק נחטף משפתיה והתגלגל במדבר.
להקת ציפורים צבעוניות נסקה בעקבותיה בחיפוש אחרי שורדים נוספים.



אז... אם אתם קוראים את זה אני ממש שמחה (ומופתעת להחריד) ואני אשמח עוד יותר לשמוע את דעתכם ומה הבנת (כה, אני קצת דואגת שזה לא ברור עד הסוף...).
דרך אגב, הטכניקה שלי הייתה אשליה - לגרום לקורא להאמין שהבעיה נפתרה לפני שאחת חדשה מופיעה - תגידו אם זה עבר.
הא, והשם של הסיפור נובע דווקא ממשהו אחר אבל זה לא ברור כל כך בקטע אז לא משנה.
בכל מקרה, מקווה שנהנתם אפילו שאני חופרת :)

[I am Batman]

קטע מאוד מעניין. בדרך כלל סיפורי אפוקליפסה הרבה יותר קשים לקריאה, הסיפור הזה היה יחסית נחמד.
האמת שלא ממש הרגשתי את טכניקת האשליה במהלך הקטע, אבל בקריאה שניה אני מניח שאפשר לשים לזה לב יותר.
הסיפור היה ממש מעניין. מאוד התפלאתי איך היא נשארה בחיים כל כך הרבה זמן ואיך נשאר לה מלאי בקבוקי מים כל כך הרבה חודשים...
אני מבין שמרוב הבדידות והדברים הקשים שהיא עברה במהלך כל התקופה הזו התחילו לה הזיות על ציפורים צבעוניות שסובבות אותה. שזה ממש נחמד, במקרים אחרים אנשים היו מאבדים את המוח לחלוטין...
הדמות הראשית ממש חזקה. ובכלל זה מרגיש כמו קטע פתיחה לסיפור יותר ארוך, ולא רק בגלל הסיום.
סך הכל קטע נהדר, נהניתי מאוד.
(חייב לציין שלא זיהיתי שום תאריך, בכלל, רוב התאריכים הם בעתיד...)

[Farseer]

אמ, בנוגע למים, הם פשוט אגרו אותם ובכמה גלים הראשונים מתו המון אנשים אז היה מאגר ממש גדול עדיין בצרכניה שלהם (לא ידעתי איך להכנס לזה. היו כמה דברים שלא ידעתי בדיוק איך להכנס אליהם, נגיד איך היא הפעילה את האופנוע [המצבר הרי נגמר אחרי שלא משתמשים במנוע הרבה זמן]).
כה, התכוונתי להראות שהיא קצת משתגעת.
מה הכוונה יותר קשים לקריאה?
אמ, אני שמחה שאהבת (אהבת, כן?) ואני מניחה שתמר די חזקה, או לפחות למדה להיות חזקה כי לא הייתה לה הרבה בררה.

[Calum Scott]

וואו. מושלם. הכתיבה שלך נפלאה ומעוררת השראה. אהבתי את כל התיאורים ופשוט הרגשתי שאני חי בתוך הסיפור. הצלחת לגרום לזה שזה יראה כאילו אמיתי, וזה פשוט יפה.
אני לא כל כך הבנתי למה הבעיה נפתרה, הרי זה שגיבורת הסיפור יצאה מהמחלה זה לא אומר שהמחלה לא תמשיך להתפשט.
והתאריכים ממש נחמדים כי הם מתחילים בהווה ונמשכים לעתיד, נתת לנו הצצה כזו לעתיד.
בכל מקרה, ממש אהבתי ומקווה לקרוא קטעים נוספים שלך.

[Farseer]

הו תודה ממש :) זה מאוד מחמיא לשמוע.
אמ, האמת שזה בעיקר כי הבעיה לא נפתרה. זה די בכוונה ככה, כאילו, נפתרה בעיה אחת כי התקווה של תמר חזרה כי היא יודעת שהיא לא האחרונה בעולם אבל הבעיה הכללית עוד לא נפתרה.
קיצר, שוב תודה רבה.
חחח, מי יודע אולי זה יעודד אותי לפרסם עוד קטעים.