כמובן שזה קצת עיוות של המציאות וזה.. תהנו :)

"רק רציתי שתדעו שממש היה לי כיף אתמול. הייתי שמח לעשות דבר כזה שוב מתישהו." אני שולח את ההודעה וסוגר את הפלאפון. אני נושם לרווחה. הם עדיין נשארו חברים שלי, למרות מה שקרה. האנרגיה שלי עולה ואני נרדם עם חיוך על הפנים.
למחרת, גיא מגיע אליי. "נעם, אנחנו רוצים ללמוד יחד לאזרחות, רוצה להצטרף?". אני מחכה רגע, חושב על הדבר, ואז עונה, "האמת שאני יודע שלא באמת נלמד, וכשאני לומד לבד אני מבין הרבה יותר אז...". "אין בעיה," אומר גיא בחיוך ומפנה אליי את גבו. אני לא מבין את פשר התנהגותו, אך כשאני מביט מדלת הכיתה אל המסדרון אני רואה את גיא מדבר עם שני החברים הכי קרובים שלי. אני יוצא מהכיתה ופונה לדבר איתם אבל הם הולכים. אני קורא להם לחכות אבל הם לא עוצרים ומפנים אליי את ראשם אלא ממשיכים ללכת. אני נשאר שם לבד. דמעות מתחילות להציף את עיניי. אני יוצא במהירות מחוץ לכותלי בית הספר ומדבר עם עצמי תוך כדי הליכה. מה עשיתי? למה הם בורחים ממני? לה הם לא רוצים לדבר איתי?
יום לאחר מכן, אף אחד לא בא לדבר איתי. אני יושב בכיתה לבד, בוהה בלוח. יש פה ושם איזה תלמיד שאני מנסה לפתח שיחה איתו, אך זה נגמר במהירות. הגעתי עם עצמי למסקנה שאין לי חברים יותר, אני לבד עכשיו ולבד אהיה כל חיי.
וכך חולף לו עוד יום ועוד יום, בזה אחר זה, בלי שאף אחד יפנה אליי, בלי שאוציא מילה מהפה במשך כל היום. פשוט התפללתי שהשנה הזו תעבור, שהסבל הזה ייגמר.
כך חלפה לה כיתה ט'.
בכיתה י' אמרתי לעצמי שאני עומד לעשות שינוי. התחברתי לאנשים, יזמתי שיחות ואף הם פנו אליי ולא אני אליהם. הרגשתי באמת הרגשה עילאית, ואכן השנה הזו חלפה לי במהירות. בתחילת כיתה י"א, השנה, גיא ביקש ממני סליחה על כיתה ט' ועל כל מה שהוא עשה לי. הוא סיפר שבכיתה ט' אמר לכולם לא לדבר איתי, וכך באמת היה.
לא סלחתי לו באותו הרגע. היה לי קשה לסלוח לאדם הזה שבגללו סבלתי שנה שלמה. אבל ראיתי שהוא השתנה, שהוא הפך לאדם יותר טוב (או שניסה להפוך את עצמו לזה) אז סלחתי לו, ואני לא מתחרט על הסליחה הזו. היום אנחנו מדברים, גם אם לא הרבה. עם החבר השני אני מדבר די הרבה ומהחבר השלישי אני מתעלם ממנו והוא ממני, אך זה כבר נושא לקטע אחר.