ארטמיס || ג'וני, Nc17

הקטע הזה מבוסס על אחת הדמויות הכי טובות שלי. אני חושב שזה מה שמתאים לי עכשיו.
דירוג הקטע הוא nc17 על אלימות, מין בקרב קטינים, הפרעות נפשיות, טראומה, רצח, אונס, פדופיליה, מערכת יחסים בעלת אופי מיני בין אב לבנו והתעללות מינית בילד.
קריאת הקטע היא על אחריותכם בלבד, ואבקש מכם שלא לקרוא את הקטע אם אינכם מעוניינים לקרוא, או אם הינכם לוקים בדיכאון/התקפי חרדה או מוטרדים בקלות.
~~~
אפולו הביט בצעיר ששכב על הספה בסלון ובהה בטלוויזיה. השיער שלו היה כחול בהיר בשורשים והתכהה עד כדי שחור בקצוות. עיניו הכחולות הגדולות היו ריקות מכל הבעה, ריקות מהכול. שפתיו העבות והוורדרדות היו מעט מפושקות, חושפות שיניים קצת עקומות. לחייו היו מוכתמות מדמעות, והדמעה השחורה המקועקעת על לחיו השמאלית בהקה. הוא חיבק את רגליו אליו ומלמל דברים לא ברורים.
"ארטמיס," אמר אפולו בקול רועד. הוא כבר לא הצליח להחזיק את עצמו. המשפחה של ארטמיס שכרה אותו לטפל בו לפני כל כך הרבה זמן, והוא הצליח לטפל בו כל כך טוב - אף על פי שהוא היה מבוגר מארטמיס בשנתיים, הוא היה היחיד שהצליח להרגיע אותו ולהוציא אותו מהמצבים הגרועים ומהתקופות הזוועתיות שלו. המשפחה של ארטמיס פיטרה אותו לפני שנה, כשארטמיס הגיע לגיל שמונה עשרה ועבר לגור לבד, אבל אפולו לא עזב אותו. הוא עבר לדירה לידו כדי לוודא שהוא תמיד בסדר. אחרי הכול, אפולו הכיר את ארטמיס - הוא ידע מה עבר עליו. לגדול בתור הבן של אחד הרוצחים הכי אכזריים שחיו, בצלו של אב שהתעלל בו מינית ורצח את אמו מול עיניו, זה לא קל.
במיוחד לא אחרי שארטמיס רצח אותו.
"פולו," מלמל ארטמיס. "מה קרה?"
"אתה רוצה לצאת היום?" שאל אפולו והתיישב לצדו של ארטמיס, מלטף את שיערו ופניו. "לים. או לפארק. לאן שתרצה. נעשה מה שתרצה. אתה רוצה?"
ארטמיס בהה באפולו, כמו לא מבין את מה שהוא אמר. "לצאת," הוא חזר בקול שקט. "לפארק?"
"כן. נוכל לצאת לפארק. לאכול משהו. אתה רוצה?"
שפתו של ארטמיס רעדה. "פארק. יש שם י-ילדים שמשחקים עם האבות שלהם." צמרמורת חלפה בגבו של ארטמיס. "אבא ואני היינו משחקים בדברים אחרים," הוא לחש. "זה היה טוב. אני רציתי, פולו, אני אוהב אותו. אני מתגעגע."
אפולו חיבק את הצעיר. "אני יודע. אבל טימי, הוא לא היה טוב לך. אתה יודע מה כן טוב לך?" שאל אפולו. ארטמיס הניד בראשו בתימהון. "לצאת. אתה לא יוצא מהבית, אתה צריך קצת אוויר." אפולו ליטף את פניו של ארטמיס. "בבקשה."
ארטמיס העיף מבט בשעון. "מקלחת," הוא מלמל. "אמורה להיות מקלחת עכשיו."
"אפשר לוותר על זה ולצאת החוצה."
"אני רוצה לישון."
"ארטמיס -"
ארטמיס הרים את ידיו למעלה. "אתה יכול לקחת אותי לחדר?"
אפולו נאנח ומשך את ארטמיס לעמידה. היו ימים כאלה. ימים שהוא לא היה מסוגל ללכת, לדבר, לאכול לבד. ובזמן האחרון הם התרבו הרבה יותר מדי. "אולי תנסה ללכת?" עודד אותו אפולו. "רק קצת."
ארטמיס הניד בראשו. "לא יכול," הוא מלמל. אפולו עזב אותו, מנסה להניח לו ללכת. ארטמיס מעד ונפל על ברכיו, משתרע על הרצפה. "לא מצליח."
אפולו התכופף והרים את ארטמיס, נושא אותו לחדר השינה ומגיף את התריסים. "לילה טוב," הוא אמר למרות שהשעה הייתה אחת בצהריים. ארטמיס הנהן.
"לילה טוב." הוא התמקם במיטה ואפולו כיסה אותו, נושק בעדינות על מצחו. הוא יצא מהחדר וכיבה את האור, יוצא לסלון ובועט בספה.
"לעזאזל עם גבריאל," הוא סינן בכעס. "הרסת אותו לגמרי, גבריאל, והכול בשביל הצרכים הארורים שלך." אפולו התרסק על הספה וקבר את פניו בידיו. גבריאל, אביו של ארטמיס. שרצח כל כך הרבה אנשים, שבר אותם, שבר את רוחו של הבן שלו. החדר של אפולו באחוזה הענקית של המשפחה של ארטמיס היה ליד החדר של ארטמיס, והוא היה מסוגל לשמוע איך אבא שלו עושה לו דברים שאסור לו לעשות.
וארטמיס רק ביקש עוד. כי הוא הצליח לשכנע את עצמו שהוא אוהב את זה, אוהב את אבא שלו. אבל הוא היה מרוסק מבפנים, כי הוא שנא את זה. הוא הרגיש כלוא ואנוס, והוא כבר אמר את זה לאפולו כמה פעמים, בכה לכתפו בלילות שבהם אפולו נאלץ לחבוש את הפצעים שאביו הותיר עליו. הבטיח שהוא לא יתקרב לאבא שלו יותר.
אבל הוא תמיד חזר אליו.
אפולו קם מהספה ולקח את הטלפון שלו. הוא כבר בירר כמה דברים, למרות שהוא לא רצה לעשות את זה. הוא תיעב את המחשבה של לעשות את זה לארטמיס השבור, שאפילו שמו היה תוצאה של הסטייה המטורפת של אביו - ארטמיס, אלת הציד, נשבעה להיות בתולה נצחית... וככה גבריאל חשב על בנו.
"כן," הוא אמר לבחור מעבר לקו. "אפולו קרפנטר. התקשרתי שוב בנוגע ל... מטופל שלי. שסביר להניח שיזדקק לאשפוז."
"כן, רשמתי אותך בשבוע שעבר," אמר הפקיד. "רצית לדבר עם..."
"ד"ר צ'ו. הוא הרופא שאבחן את ארטמיס." אפולו עצם עיניים. הוא זכר בעל פה את רשימת הבעיות: תסביכי נטישה, אישיות גבולית, דיכאון, נטיות אובססיביות, נטיות אבדניות, התקפי חרדה. ארטמיס היה אסון נפשי מהלך. "בפעם האחרונה שביקרנו אצלו הוא המליץ על..."
"אשפוז במחלקה פסיכיאטרית," השלים הפקיד. "החלטת שאתה רוצה לשלוח אותו?"
"אני עוד לא יודע מה אני עומד לבחור," אמר אפולו וחשק את שיניו. "אני רוצה לדעת יותר על המחלקה הפסיכיאטרית לפני שאני שולח אותו לשם."
"תוכלו לבוא לבקר," אמר הפקיד. "מחר. תוכל לראות את המחלקה, והוא יוכל להבין איפה הוא ישהה אם תחליט לשלוח אותו לשם."
"בסדר," אמר אפולו.
"לפני שאני ארשום אותך לסיור מחר, אני צריך שתצהיר על כך שאין לו קרובי משפחה חיים."
"אבא שלו איננו ואימא שלו נרצחה," אמר אפולו בקול שקט. "אני הבן אדם הכי קרוב אליו. והכלב שלו. אבל אני לא חושב שהכלב שלו יכול לשלוח אותו למחלקה פסיכיאטרית."
הפקיד צחק. "לא, הוא לא. בסדר גמור, תגיעו מחר. שיהיה לך יום טוב," הוא אמר וניתק. אפולו תיעב את הפקידים האלה.
"לואיס!" הוא קרא לגור הכלבים השחור של ארטמיס והרים אותו. "בוא, ניתן לך לאכול," הוא מלמל ומילא את קערת האוכל שלו. לואיס אכל את הכול בתיאבון, ואפולו השאיר אותו שם ונכנס לחדר האמבטיה.
הוא שטף את פניו והסתכל על עצמו במראה. שיערו הבלונדיני היה פרוע, עיניו ירוקות נפוחות ואדומות ועייפות. הוא היה מותש. אבל הוא לא יכול לישון, הוא צריך לטפל בארטמיס, הוא צריך לדאוג לו...
או שהוא יכול פשוט לשלוח אותו למחלקה פסיכיאטרית. ושם יוכלו לטפל בו והוא יהיה חופשי מהבחור שעיכב את כל חייו. הוא לא יצטרך יותר לטפל בו. הוא יוכל בסך הכול לבוא לבקר, לוודא שארטמיס מרגיש טוב, וללכת. הוא לא יצטרך לנקות את הדירה, להכין לו אוכל ולהאכיל אותו, לתת לו את התרופות, לשטוף את הכלים, לקלח אותו, להלביש אותו, לסחוב אותו ברחבי הדירה, לנסות לדבר אתו ולעודד אותו. מישהו אחר יהיה אחראי לזה.

***

יום לאחר מכן, אפולו לקח את ארטמיס אתו לבית החולים. לואיס נשאר בבית.
"יהיה כיף," ניסה אפולו לעודד אותו כשחגר אותו במכונית. "אתה רוצה שנלך אחר כך לאנשהו?"
"כן," מלמל ארטמיס. "הביתה."
"לא. שנלך לאכול גלידה, או פיצה. או שנוכל לשבת קצת בחוף."
"הביתה," חזר ארטמיס. "הביתה."
"בסדר," נאנח אפולו והתיישב במושב הנהג, מתניע ומתחיל לנסוע. הם עברו כמה בלוקים עד שהגיעו לבית החולים, ואפולו הוציא את ארטמיס מהמכונית ולקח כיסא גלגלים מתוך בית החולים, מסיע אותו פנימה, למעלית ולפתח המחלקה הפסיכיאטרית.
הדבר הראשון שאפולו שם לב אליו היה השקט. זו הייתה דממה מסוג כזה של אנשים ששותקים כי הם חייבים, שותקים כי אם הם ידברו יכאב להם, שותקים כדי לטבוע במחשבות במקום לחלוק את העול שלהם.
עול כמו ארוחת ערב עם אבא ומזלג בשר שנתקע בגרונו על ידי היד שלהם, כשהדם ניתז לכל מקום והעיניים שלו הופכות להיות ריקות.
ארטמיס כיסה על אוזניו. "אני לא אוהב את השקט הזה," הוא אמר בקול נואש וחסר אונים. "אבא שתק ככה לפני שהוא רצה לעזוב אותי בשבילה. ביקשתי שהוא יבוא לארוחת ערב. שנדבר על זה." ארטמיס התחיל לרעוד. "הוא - המזלג -"
"אני יודע," מלמל אפולו ופרע את שיערו של ארטמיס. "די, הכול בסדר. הוא לא כועס עליך."
"הוא כן," ייבב ארטמיס. "אני הרגתי אותו. אני לא רוצה להרוג אותו. אני לא יודע למה - הוא עמד לעזוב אותי, הייתי חייב שהוא יישאר ורבנו ואני - אני -"
"טימי," אמר אפולו בקול תקיף. "די. הכול בסדר."
"שהשקט יפסיק," התחנן ארטמיס בקול חלש.
"הוא יפסיק," הבטיח אפולו וגלגל אותו פנימה, נכנס למשרד של ד"ר צ'ו. "ד"ר," אמר אפולו בנימה שקטה. "באנו לסיור?"
"אפולו קרפנטר?" שאל הרופא. הוא היה גבר גבוה ושחור שיער בגיל העמידה ממוצא אסייתי. אפולו הנהן.
"כן. אני המטפל הנוכחי של ארטמיס."
"בתול נצחי," מלמל ארטמיס. "ככה הוא קרא לי."
ד"ר צ'ו קימט את מצחו. "סליחה?"
"אבא שלו," הסביר אפולו. "התעללות מינית."
"זו לא הייתה התעללות," אמר ארטמיס באותו קול נואש ממקודם. "הוא אהב אותי ואני אהבתי אותו. זה פשוט שלא אהבנו זה את זה בדרך רגילה של אבא ובן. אבל אני אוהב אותו. והוא אוהב אותי. הוא חייב לאהוב אותי." ארטמיס הרים מבט אל ד"ר צ'ו. "אני הייתי - רבנו פעם אחת כשהייתי קטן -"
"בן עשר," אפולו קטע את ארטמיס.
"והוא הפך אותי על הספה ופתאום הוא הפשיט אותי ועשה את זה." ארטמיס הצטמרר. "זה היה כואב. אבל נחמד. יום אחר כך זה קרה שוב. ושוב. ושוב. הוא חושב שאני יפה. חושב שאני טוב. ונהדר. הוא אומר דברים יפים."
אפולו השפיל מבט. הסיבה היחידה שזיכו את ארטמיס מהרצח של אבא שלו היא כי הוא כל כך לא יציב. הניחו לו לטיפולו של אפולו, כי ארטמיס לא הצליח לעבור יום במוסד רגיל.
"ארטמיס," אמר ד"ר צ'ו. אפולו נשך את שפתיו.
"אבא שלו ואני קוראים לו ככה," הוא אמר. "הוא מעדיף שזרים יקראו לו ארטי או טימי."
"ארטי," תיקן ד"ר צ'ו. "אתה יודע למה אנחנו כאן?"
עפעפיו של ארטמיס רפרפו על עיניו הכחולות בתמיהה. "פולו אמר שיוצאים לטיול. ואולי שאני אצא לחופשה. ושנוכל ללכת לאכול גלידה אחר כך."
"גלידה נשמעת נחמד."
"לא," אמר ארטמיס וטלטל את ראשו. "לא גלידה. אסור. צריך מקלחת. זו שעת מקלחת. ולהסתפר, ולחדש את הצבע. פולו יודע מתי. פולו יודע הכול. ואחר כך ארוחת צהריים. בשר. ואז אני יכול לישון."
אפולו הנהן. "זה לוח הזמנים שלו. אנחנו מקפידים על זה, נכון, טימי?" ארטמיס שתק ובהה בקיר בתגובה. אפולו נאנח. "אנחנו מקפידים."
"יופי," אמר ד"ר צ'ו. "בואו, נראה לכם איך המחלקה שלנו נראית?"
במשך השעתיים הבאות, ד"ר צ'ו הסביר להם (בעיקר לאפולו) על המחלקה ודרך הטיפול. השעות והכללים נוקשים. אנשי הצוות - לפחות אלו שאפולו פגש - נראים כמו מלאכי מוות. המחלקה עצמה מרגישה כמו גיהינום.
בתום הסיור, הם נפרדו מד"ר צ'ו וחזרו הביתה. אפולו הכין אוכל, האכיל את ארטמיס וקילח אותו, הלביש אותו והשכיב אותו על הספה בסלון. ארטמיס הרים מבט לאפולו. "סיפור?" הוא שאל בתקווה. ארטמיס לא יודע לקרוא או לכתוב; אפולו נאלץ ללמד אותו ולהקריא לו ספרים. אבא שלו אף פעם לא שלח אותו לבית ספר.
"איזה אתה רוצה?" שאל אפולו. "ותזכור, אתה צריך לקרוא לבד שלושה עמודים."
ארטמיס בחר ספר והם קראו, ואחר כך, אפולו הדליק לו טלוויזיה והלך לשבת בנקודת התצפית הקבועה שלו - פינת האוכל. הוא צפה בארטמיס, שנראה בדיוק כמו שהוא נראה אתמול.
רק שחיוך קטנטן הסתמן על שפתיו.
אפולו חשב על היום הזה, על כל מה שהם ראו. ארטמיס ישנא להיות במחלקה פסיכיאטרית. במקום שבו יקשרו אותו למיטה אם הוא יעשה בעיות, מה שיכול לגרום לו התקף חרדה רציני. במקום שבו יסממו אותו בתרופות הרגעה, שאם הוא לא יאכל, יאכילו אותו דרך צינור מהאף. ידאגו לו שם, יטפלו בו שם. הוא יקבל שם טיפול טוב בהרבה ממה שאפולו מסוגל להציע.
אבל ארטמיס לא יוכל לקבל את היחס שאפולו נתן לו בשום מקום אחר. והוא זקוק ליחס הזה, הוא זקוק למגע עדין ולקולות שקטים כדי להצליח לעבור את מה שהוא עובר. ולמיטב ידיעתו של אפולו, ברגע שהוא מתחיל להשתפר ולחייך הוא משתפר במהירות וחוזר להיות... שפוי.
אבל הוא ככה כבר חצי שנה. הוא מדוכא כל כך הרבה זמן, ואפולו כבר לא מסוגל יותר להחזיק אותו. לא מסוגל יותר לטפל בו. זה כבר קשה לו, זה כבר בעייתי. אפולו צעיר. הוא צעיר ויפה וכל החיים שלו לפניו. הוא יכול ללמוד. להתנדב במחלקה שארטמיס יתאשפז בה, לעזור לו להשתפר משם עד שהוא יוכל להשתחרר ויסכימו להחזיר אותו. והוא יהיה בסדר.
אפולו בהה בארטמיס. הצעיר הזה כל כך יפה וכל כך מדהים. ואפולו כל כך אוהב אותו. הבחירה הזו פשוט בלתי אפשרית.
"ארטמיס," אמר אפולו בקול רועד. "אתה מחבב את ד"ר צ'ו?"
"הוא נחמד. הוא מזכיר אותך," אמר ארטמיס.
"ואתה מחבב את המקום שהיינו בו היום?"
ארטמיס רעד. "ה-השקט -"
"אם יהיה שם רעש? זה יהיה יותר טוב?"
"בלי שקט," התחנן ארטמיס. "לא שקט כזה."
"בלי שקט," אישר אפולו. "בלי שקט זה טוב?"
ארטמיס נראה כאילו הוא חושב לכמה רגעים. "החדר שביקרנו בו היה כחול. אני אוהב כחול. זה יהיה איפה שנהיה בחופשה?"
אפולו התאפק שלא לבכות. "אולי. אבל רק אתה יכול להיות שם. אני אבוא לבקר."
ארטמיס התיישב במאמץ על הספה. "אני רוצה שתהיה שם."
"אני אבוא לבקר אותך. כל יום. אני אהיה אתך הרבה. אתה רוצה להיות שם?"
ארטמיס קימט את מצחו. "אני לא יודע. החדרים כחולים. אני אוהב כחול. ובמיטה יש מקום כזה שמחברים אליו את השלשלאות." הוא שפשף את צווארו. "היה לי כזה במיטה שלי בבית הקודם לשלשלאות של הקולר."
"זה מזכיר לך את הבית הקודם?"
"הוא היה נחמד. אבא היה שם. היה שם כיף." ארטמיס השתהה לרגע. "פולו, כשהרגתי אותו, כעסתי נורא כי לא רציתי שהוא יעזוב אותי אבל גם בגלל משהו אחר. אל תספר לו אבל."
"אני לא אספר."
ארטמיס ליקק את שפתיו. "הוא - אני חושב שהוא אנס אותי. אבל אני לא בטוח." הוא קימט את מצחו. "היו פעמים שלא רציתי. והוא היה משוויץ לחברים שלו. אני לא יודע. אני מרגיש שהוא עבר גבולות אבל אני לא יודע."
"אני מצטער," אמר אפולו בכנות. "זה לא מגיע לך."
"אני אוהב אותך," אמר ארטמיס בחיוך קטן ושב להביט במסך. אפולו השפיל מבט.
"גם אני אותך, טימי." איך הוא יכול לשלוח אותו למקום ההוא?
אבל הטיפול שהוא יקבל שם... זה יהיה הטיפול הכי טוב שהוא יכול לקבל. אפולו לא יכול לקבל גישה למרבית התרופות שארטמיס צריך. אפולו רך כשזה מגיע לארטמיס, והוא לא יכול להיות אסרטיבי מספיק כדי לגרום לו לאכול כשהוא לא רוצה, לגרום לו לעשות דברים כשהוא לא רוצה. וד"ר צ'ו אמר שאפולו יכול להביא את השגרה הקבועה של ארטמיס לבית החולים והם ידבקו בה.
"ארטמיס," אמר אפולו בקול רועד ודמעות הציפו את עיניו כשארטמיס הביט בו במבט התוהה הזה, במבט שמצורף להטיית הראש שלו לצד ימין. אפולו כבר מכיר את כל זה. את כל ההבעות שלו. "רוצה ללכת לחופשה?" הוא התנשף, מנגב את הדמעות שלו. ארטמיס הנהן וקם ממקומו במאמץ, מועד לעבר פינת האוכל ומתרסק על הכיסא ליד אפולו.
"אל תבכה," הוא אמר בקול שקט. "אתה תבוא לבקר. כל יום. נכון?"
"כן. אני אבוא לבקר." אפולו חיבק אותו. "טימי, אני רוצה שתזכור שברגע שתוכל, אתה חוזר הביתה, טוב? ואנחנו נהיה ביחד ונלך לים ונאכל גלידה. אתה אוהב את הים. הוא כחול."
"אני אוהב כחול," אמר ארטמיס באושר. אפולו חייך חיוך עצוב ונישק את מצחו של ארטמיס.
"בסדר. אז בוא נלך למקום עם החדרים הכחולים, טוב?" הוא אמר ולקח אתו את מערכת השגרה הקבועה של ארטמיס. ארטמיס הנהן.
"ולואיס יכול לבוא?"
"לואיס יישאר כאן ואני אטפל בו עד שתחזור."
"מבטיח?"
"כן." אפולו הרים את ארטמיס וירד לחניון, חוגר אותו במושב. "מוכן?"
"כן."
אפולו התניע והתחיל לנסוע, עובר כמה בלוקים לפני שהגיע לבית החולים. אפולו הוציא את ארטמיס מהמכונית ולקח כיסא גלגלים מתוך בית החולים, מסיע אותו פנימה, למעלית ולפתח המחלקה הפסיכיאטרית. ד"ר צ'ו הביט בהם בהפתעה. "חזרתם כבר?"
"אני מעוניין לרשום את ארטמיס לטיפול," אמר אפולו ופזל לעבר ארטמיס, ששיחק בשולי החולצה שלו. "זו השגרה שלו." אפולו הושיט לד"ר צ'ו את הדף. "חייבים שיקפידו עליה או שהוא ישתגע. אסור שיקשרו אותו בשום צורה, זה יגרום להתקפי חרדה חמורים. רשימת התרופות הקבועות שלו," אמר אפולו והושיט רשימה נוספת, "ובבקשה תדאג שישתמשו עליו בכמה שפחות סמי הרגעה. הוא אלרגי לבוטנים. תוודא שלא נותנים לו. אני אשלם על הטיפול, אם יש לך שאלות בנוגע למצב הבריאותי שלו אתה יכול להתקשר ואני אבוא כל יום כדי לוודא שאתם מטפלים בו כמו שצריך. מדי פעם אני גם אבוא כדי לספר אותו ולחדש לו את הצבע הכחול של השיער, הוא מתחרפן כשזה לא קורה."
"בסדר גמור."
אפולו כרע לצד ארטמיס ולחץ את ידו. "אתה מוכן, טימי?" הוא שאל. ארטמיס הנהן.
"אני יכול לקבל חדר כחול?"
"אתה תקבל חדר כחול."
"ויהיו שם פרחים?"
"לא."
"יופי. אני לא אוהב פרחים."
"אני יודע." אפולו נעמד וניגב את הדמעות שלו. "קחו אותו. אני אבוא מחר, טוב, טימי? תזכור את מה שדיברנו עליו."
"כשאני מרגיש טוב יותר אני אחזור הביתה," סיפר ארטמיס לד"ר צ'ו. ד"ר צ'ו חייך חיוך עצוב.
"אתה צודק."
אפולו עמד בפתח המחלקה הפסיכיאטרית וצפה באנשי הצוות לוקחים את ארטמיס, בן טיפוחיו, הבחור שהוא אוהב כל כך וכל כך יקר ללבו, הרחק לתוך בית החולים כדי לתת לו את הטיפול שאפולו לא יכול יותר להעניק לו.
וכשיצא מבית החולים, הצרחות שארטמיס יצרח כשייאלץ לסבול את הטיפול מיד חזקה, מהיד שלא של אפולו, הדהדו באוזניו. אפולו השתדל להתעלם. הוא צריך להמשיך הלאה.
והוא ימשיך הלאה. וארטמיס יהיה בסדר. הוא חייב להיות.
רק חבל שהוא לא.
~~~
אשמח לת"ב

היי ג'וני!

כפי שכתוב בחוקי הפורום, ביצירה מעל דירוג R עליך לציין את דירוג היצירה בתת הכותרת של האשכול ובגוף היצירה בצבע אדום, ובנוסף לפרט על מה הדירוג ולהוסיף טריגרים. ערכתי לך את כותרת האשכול ואת צבע הדירוג, אך אני מבקשת שתוסיף פירוט על מה הדירוג.
בנוסף, שים לב פעם הבאה ואל תחזור על כך!
המשך גלישה נעימה ^^

אתה יודע מה אני חושב על הקטע הקשה והמהמם הזה. השלמות הורגת. אני לא יכול להתחיל להסביר כמה כאב יש בכל מילה ותיאור, זה משהו מטורף. הקטע כל כך יפה שקשה לי לתאר כמה. הוא נוגע בכל כך הרבה נושאים בבת אחת,מביא סטטוס מצבים מושלם ביחד למה שעבר והכל מהכל מושלם. אני מאוד אשמח אם תכתוב קטע המשך ^^ חוץ מזה, אין לי הערות. בהחלט הקטע הטוב ביותר שלך :)
מקווה שלא העלבתי תמשיך לכתוב!