גלגל חוזר || אביטל, פאנפיק בהמשכים

[Do good deeds]

בע"ה

שם הפאנפיק: גלגל חוזר
שם הכותבת: אביטל
דירוג: pg13
שיפ: ג'ן.
ז'אנר: הרפתקה
פאנדום: הארי פוטר
ויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג
ביטוא: אישור ביטוא עצמי

אשמח מאד לתגובות בונות. קריאה מהנה!

פרק ראשון
בית בלק האצילי ועתיק היומין

סיריוס נשען בקלילות על המטאטא ונחת בזהירות על האדמה הרטובה. נעליו נדבקו למקומן בשל הבוץ הסמיך שכיסה את הקרקע והוא שחרר אותן בתנופה אחת חזקה.
הוא פנה להסתכל על הנוף המדהים שנשקף לנגד עיניו. הכל נראה היה חי יותר - הפרחים נפתחו לרווחה כדי לקבל את טיפות הגשם הברוכות, המים נקוו מעל לאדמה מרוב שפע בצורת שלוליות רחבות והעננים נעו מעט וחשפו קרן שמש מבצבצת.
סיריוס נשם נשימה עמוקה והכניס אל קרבו את היופי הבראשיתי, שאמור היה למלא באור את ליבו החשוך והחושש. כעת הוא אזר מספיק עז כדי להיכנס פנימה, דואג לנקות את רגליו שהוכתמו בבוץ בשטיח הכניסה.

"מי שם?" נשמעה צווחה מצמררת ברגע שבו הניח את כפות רגליו על מפתן הדלת, "סיריוס חזר?"
טפיפות רגליים ממהרות ומאיימות נשמעו במורד המדרגות ולאחר רגע התייצבה אמו של סיריוס בקומה התחתונה, נועצת את עיניה שהשחירו מזעם בפני הבן שמעולם לא אהבה.
"סיריוס," נשמע קולה בשנית - אכזרי וקר - "סיריוס, היכן היית?"
"אצל ג'יימס," הפטיר סיריוס, כאילו אמר דבר שבשגרה, ופשט את מעילו הרטוב שטפטף טיפות קטנות לאורך הדרך שעד למתלה המעילים, "אני הולך לחדר שלי, יש לי שם הרבה עבודה."
"אתה לא הולך לשום מקום!" הזדקפה אמו כשעיניה יורות ברקים, "אתה נשאר כאן ומארגן כיבוד לאורחים החשובים שמגיעים לכאן בעוד כמה דקות."
"אבל קריצ'ר יכול לעשות את זה גם כן," אמר סיריוס בכעס, "אין סיבה שדווקא אני אעשה את זה."
"כן, אבל זה יהיה העונש שלך. אני מצטערת…" המשיכה, ולא נראתה מצטערת כלל. להיפך - היא נראתה כמתענגת על משבתו, "זה אתה שבחרת לצאת מהבית ללא רשות, סיריוס."
"אני בן 15," סינן סיריוס, "עד מתי תכריחי אותי לבקש רשות כדי לצאת מהבית?"
הוא לא חיכה לתשובה וטמן את ידיו בכיסיו בדרך אל המטבח, מתאפק שלא לשבור דבר למרות הזעם החם שחלחל בו. כשהגיע למטבח נתקל בקריצ'ר, שגיחך ונמלט מהמקום.

סיריוס ידע מי הם 'האורחים החשובים' שמתעתדים להגיע וארגון כיבוד בשבילם לא היה חלק מתוכניותיו לאותו יום. למען האמת, זו גם לא הייתה תכניתו לאף יום במהלך השנים הבאות, כיוון שסיריוס פשוט סלד מהדרך שבה הצד הזה של משפחתו התנהג ולא רצה לכבד אותם במאום.
הוא חתך את הירקות בתוקפנות גדולה, כפי שהיה רוצה לעשות לבלטריקס - בת דודתו, אילו היה באפשרותו, וסיים בחיתוך העוגות בגסות. סוף סוף הכל היה מוכן.

הוא מיהר לעלות אל חדרו ונעל את הדלת אוטומטית, נזכר בצער שצעד זה לא מהווה מכשול בפני בלטריקס. הוא נשכב על המיטה, משתדל שלא להאזין לקולות השנואים עליו שנכנסו כעת אל הבית.
כפי שציפה, נשמעו צעדים כבדים במסדרון שמוליך לחדרו, זמן קצר לאחר שבני משפחתו הגיעו. הוא נעמד על הרצפה, שערו מתנופף באיום כשהדלת נפתחה.
"לכי מכאן בלה," שאג סיריוס על הנערה הצעירה, כבדת העפעפיים שנכנסה בהינף שרביט לחדרו. צועדת לקראתו ביהירות הבולטת של בני משפחת בלק.
"דבר בנימוס, סיריוס," ציוותה הנערה בת גילו, משתעשעת בהבעות הכעס והתיעוב שמתחלפים לסירוגין בפניו של בן שיחה, "נורא רצינו לראות אותך. רד למטה."
"זה הבית שלי, בלה. שלום," ליווה סיריוס את בלטריקס אל מחוץ לדלת, "אין לך רשות לצוות עליי דבר."
בלטריקס צחקה וצחוקה היה קר וגבוה, "אמא שלך אמרה את זה. רד למטה."
סיריוס ירד באיטיות, מרגיש כיצד הגוש של הזעם טהור שבגרונו הולך ומתקדם לקראת התפרצות בלתי נמנעת. בלטריקס נעצרה והניחה יד על כתפו: "צריך עזרה כדי לרדת למטה?" שאלה בלגלוג, "נראה שאין לך מספיק כח היום, סיריוס."
סיריוס הרגיש כיצד הגוש הזועם מסרב להישאר פנימה וניסה לעצור אותו, אך היה מאוחר מידי - כל הקיטור שנצבר בפנים התפרץ ויצא החוצה. החלונות רעדו ונשברו, המדרגות שתחתיהם החלו לרעוד ולהתכווץ והבית כולו שקשק ורעד מפני זעמו של הנער.

בלטריקס ניסתה לרדוף אחריו, אך סיריוס לקח את המטאטא שלו וברח החוצה, מתעלם מקריאות ההיסטריה והזעם שנגרמו כתוצאה מחוסר השליטה שלו. הוא יצא אל הקור הצורב, כשרק בגדים דקים לגופו והמריא אל שמי הערב המנצנצים. סיריוס לא היה מוכן להיכבל אל משפחתו, הוא העדיף להיות חופשי.

[Kyoshi]

ואוו אוקיי
זה חתיכת פרק קשה לעיכול
קודם כל, הכתיבה נהדרת כתמיד
ונהנתי ממש לקרוא אותה שוב
התיאור של הדמויות שוב כל כך עמוק והרגשות שלהם מדויקים
אני כלכך נהנתי לקרוא, תמשיכי מהר

[לונגה]

הכתיבה שלך מעולה, בזה אין ספק. גם הנושא של משפחת בלק תמיד מעניין ואפשר לעשות איתו דברים יפים.
רק היה לי חבל שהפרק היה כל כך קצר. זה הרגיש קצת כאילו הכל קורה בהילוך מהיר, בלי לתת מספיק תשומת לב ליחסים בתוך המשפחה הזאת, שהם מוכרחים להיות מורכבים מאד. אני מקווה שתרחיבי עוד על היחסים של סיריוס עם בני משפחתו והתחושות שלו.
אשמח לקרוא המשך בקרוב (:

[Do good deeds]

פרק שני
סופת ברקים

הפרק הזה מוקדש לחוי ולדניאל, שחיכו לו זמן רב ולנגה שהגיבה לי את התגובה המקסימה (: אשמח לתגובות.
הפאנפיק מתפרסם גם במערכת.

אוויר הלילה המקפיא סטר על לחייו של סיריוס והוא החל להצטער שלא לקח עמו דבר לפני מנוסתו החפוזה מהבית. חום גופו צנח במהירות ואפו נמלא עקצוצים חדים של קור.
עד עתה, סיריוס עוד לא התמקד בהשלכות של מעשהו. הוא ידע שהמנוסה לא תוכל להימשך זמן רב, כיוון שלא התכונן לכך מראש, ויצא חסר כל מן הבית המלא והגדוש.
הוא המשיך לטוס, חדור מטרה, מבחין בדאגה כיצד גופו הקפוא מתקשה בכיוון המטאטא, עד שראה לפניו את אורותיו המנצנצים של מכתש גודריק. הוא התלבט האם להיעצר ולשהות בביתו של ג'יימס, או להמשיך הלאה, אל מקום בלתי נודע.

בושה הציפה אותו כשחשב על מנוסתו האחרונה. בלטריקס התנהגה ברשעות, בזאת אין ספק, והוא סלד מהדרך שבה התנהגו בני משפחתו - אך הוא היה צריך להבליג ולתכנן את המשך מהלכיו מעתה והלאה בצורה חכמה ושקולה. הצעד שביצע לפני כמה דקות היה פזיז וחסר כל תועלת.

ברק הבריק בשמים ואחריו מבול של ברקים נוספים, שהגיעו מדי קרוב אליו. הוא ניסה להאיץ את המטאטא, מכריח את הדם שקפא בתוך האיברים לשוב ולזרום ולכוון את המטאטא לחוף מבטחים.
הוא המשיך לזגזג בין הברקים, מנצל את כל כישוריו בתעופה, כדי להצליח לעבור את הסופה בשלום. הוא ניסה לחמוק מברק סמוך, אך חישב לא נכון את המרחק וקצות המטאטא נגעו בברק ועלו מיד באש.

המטאטא החל לצלול מטה במהירות עצומה, מסרב לקבל את הוראותיו הנואשות של סיריוס. הרוח הצוננת ליבתה את האש וסיריוס ידע שאם לא יעשה מעשה מהיר הוא יצלה בתוך האש. הוא הסתכל מטה, מתקשה לאמוד את כמות המטרים שנותרה עד לקרקע. הוא עצם עיניים וקפץ, אורות מכתש גודריק היטשטשו מול עיניו וראשו איים להתפוצץ.

סיריוס נפל בחוזקה על האדמה הבוצית, שריככה מעט את נפילתו. הוא החל לשקוע בה ומיהר בשארית כוחותיו להתיישב, מביט בסחרור במטאטא שלו שהאפר שנותר ממנו התפזר סביב.
הוא חייך כשראה שנחת במקום מבוקשו, ליד בית משפחת פוטר. הוא ניסה להיעמד, אך הסחרור שבראשו גבר והשפיע גם על הגוף כולו. רגע לפני שהתעלף, הוא ראה דמות נערית, חשוכה וגבוהת קומה יוצאת בריצה מהבית שממול.

הוא התעורר למגע יד גברית וקשוחה. ג'יימס פוטר ניסה למשוך אותו מתוך הבוץ, מתאמץ ומזיע, בניגוד בולט לעין מול הקור הצורב שבחוץ. סיריוס ידע שאין בכוחו לעמוד בעצמו וחסר ישע צפה במאמציו של ג'יימס להרימו.
"אתה כבד, אתה יודע?" שאל ג'יימס בהלצה, כשראה שסיריוס פקח את עיניו, אבל מבטו נראה דואג כפי שלא היה מעולם.
לסיריוס לא היה כח להשיב, הוא מלמל תודה בשפה רפה כשג'יימס הקים אותו ורגליו כשלו. ג'יימס הרים אותו בידיו השריריות וסחב אותו על גבו עד הבית.

"ג'יימס, מה היה בחוץ?" זיהה סיריוס את קולה של אופמיה - אמו של ג'יימס, "תיכנס להתחמם. קפוא בחוץ!" אמרה בקולה החם והדואג.
"אמא, בואי לכאן רגע…" ביקש ג'יימס בשקט והשכיב את סיריוס על הספה בסלון, "זה סיריוס."
אופמיה הגיעה במהירות ובחנה את סיריוס מבעד למשקפיה המרובעים. מבטה נראה מבועת והיא מיהרה להתקרב אליו ולבדוק אותו.
"מה קרה לו, ג'יימס?" שאלה בבהלה, "למה הוא ככה?"
"לא יודע," השיב ג'יימס בכנות, "מצאתי אותו ככה, ליד הבית, כשיצאתי לבדוק מה פשר החבטה ששמענו."
"תרוץ לקרוא לרופא," זירזה אותו אמו, "במהירות. בינתיים אני אטפל בו כאן."

ג'יימס לבש את מעילו השחור ויצא החוצה אל מזג האוויר הסוער. אופמיה רכנה מעל סיריוס ובדקה את הדופק הנמוך שלו. היא נענעה בראשה בחוסר שביעות רצון וקראה לעוזרת המשפחתית, שהגיעה בריצה.
למשפחת פוטר מעולם לא היה גמדון בית, ובכל זאת הם הרשו לעצמם, כמו מרבית המשפחות העשירות, להחזיק עוזר משפחתי אחר.
"בקי, תביאי בבקשה את ערכת העזרה הראשונה," ביקשה אופמיה ובקי מיהרה למלא את מבוקשה, מציצה מזווית העינה על האדון הצעיר שהיה מוכר לה מביקוריו הרבים בבית המשפחה.
סיריוס נאנח. הוא שנא את המצב שעמו הגיע לבית משפחת פוטר - הוא רצה להגיע בחיוך ובפשטות, אך הגורל צחק לו בפנים.

אופמיה שלפה מערכת העזרה הראשונה בקבוקון קטן והחלה לעסות את ידיו ורגליו הכחולות של סיריוס, נחושה להחזיר לו את זרימת הדם. היא קירבה את הספה אל האח וכיסתה את שאר גופו בשמיכה עבה.
מבטה היה ערבוב של חשש ודאגה, וסיריוס חש את האהבה האמהית שזרמה אליו מכל תו ותו בפניה, למרות שלא היה בנה. המבט הזה רק המחיש לו את ההבדל בין הבית הזה לביתו שלו והוא תהה לעצמו אם אמו הייתה טורחת להעיף בו מבט, אילו היה מגיע כך הביתה.

הרופא נכנס בפנים חתומות והוציא את כליו. הוא מדד לסיריוס את הדופק ואת פעימות הלב בשנית וביקש מאופמיה להמשיך לעסות את איבריו, כדי שהזרימה תחזור לתקנה.
"הוא התעלף?" שאל בפנים חמורות, "המצב הגופני שלו ירוד מעבר לקור שפשט באבריו."
ג'יימס הנהן והרופא שקע בבדיקות שונות וסיים לאחר כמה דקות ארוכות, שבהן שרר שקט שאיש לא העז להפר.

"אדון בלק הצעיר צריך לנוח המון, ללא תזוזה מן המיטה - לפחות שבועיים רצופים," סיים הרופא ואסף את כליו, "אני מקווה שהוא יתאושש עם הזמן. הוא צריך לאכול הרבה ולהקפיד על שינה מרובה כדי לאסוף כוחות. אם יש החמרה במצבו, אנא קראו לי מיד."
ג'יימס לקח את הרופא לחדר צדדי ושילם לו את שכרו ומיד לאחר מכן בא והתיישב ליד סיריוס.
"אז מה קורה?" שאל ג'יימס בזמן שאמו הלכה לאחד החדרים שבבית, "אתה נראה שמפריעה לך ההתייחסות החריגה הזו."
סיריוס הופתע לראות כיצד ג'יימס מאבחן במדוייק את הרגשתו, "אתה מבאר הכרה או משהו?" שאל בחשש מדומה, "שאני אדע להיזהר…"
"קצת חזרת לעצמך… אני שמח לראות את זה," חייך ג'יימס חיוך גדול ואמיתי, "בכל אופן, זה לא יעזור לך. אני עדיין אכריח אותך לשכב כאן שבועיים. פעם הבאה אל תתרסק לי ליד הבית."
סיריוס גלגל את עיניו ואמר: "בסדר, אני אספר לך איך זה קרה…"
אופמיה שקרבה שוב נזעקה למשמע המשפט האחרון: "בשום פנים ואופן. תספר לנו אחרי שתתאושש קצת יותר. בינתיים אני שולחת ינשוף לוולבורגה. היא יודעת שאתה כאן?"

סיריוס החוויר עוד יותר, "אני מבקש ממך שלא," הוא אמר בלחש, "ברחתי מהבית."
אופמיה הנהנה, "אני לא יכולה להגיד שאני לא מבינה אותך, אבל אמא שלך צריכה לדעת. במיוחד על זה שאתה חולה ולא תוכל לזוז מהמיטה שבועיים."
"היא תשמח, ככה לא תהיה לי הזדמנות במשך השבועיים האלה לבייש את בית בלק האצילי ועתיק היומין ולהרוס את עמל הכפיים של כל המשפחה," אמר סיריוס במרירות, "לפחות מבחינתה זה יהיה לתועלת."
"אני בטוחה שהיא כן תדאג לך, גם אם היא לא תראה את זה…" אמרה אופמיה בתקווה והחלה כותבת במהירות על פיסת קלף את המכתב.
ג'יימס טפח בעדינות על ברכו של סיריוס. "יהיה בסדר," הוא אמר, "אתה כאן כרגע, זה מה שחשוב לא?"
"אני הורס לך את כל החופש הגדול…" התנשם סיריוס במאמץ, "ממש נורא מצידי."
"נראה לך?" שאל ג'יימס בקול צופן סוד, "יש מספיק דברים שאפשר לעשות גם בשכיבה על המיטה ללא תזוזה. תסמוך עליי שיהיה לנו מעניין ביחד."
סיריוס חייך ואפשר לג'יימס להעביר אותו לכורסא גדולה, כדי שיוכל לאכול בנוחות. הוא מחה ואמר שאינו רעב, אך ידע שדבר לא ישכנע את אופמיה. היא מזגה מרק לצלחתו וקירבה את הכורסא לשולחן.

סיריוס לא יכול היה לאכול. המאורעות שעבר בשעה האחרונה הוציאו ממנו את כל התיאבון והוא בחר להתבונן במטבח בזמן שאופמיה וג'יימס ישבו ואכלו. הוילונות הצבעוניים נותרו אותו הדבר, הרהיטים נותרו לבנים ומבריקים כתמיד, המטבח רחב ידיים כפי שהיה בכל יום ויום אך דבר אחד השתנה. הוא הרגיש כיצד חום ואהבה עוטפים אותו באופן מוגבר. הוא הרגיש כאן בבית.

[Kyoshi]

ואי זה פרק מדהים
כלכך יפה, אהבתי במיוחד את תיאור הרגשות
ואת התיאורים החיים והמפורטים של הכל
רק משהו אחד קטנטן הפריע לי, התיאור של ג'יימס, בספרים הוא יותר..דקיק

חוץ מזה הכל נהדר ומדהים
ויאאא מרגש, הפרק מוקדש לי

[לונגה]

פרק מעולה. אני שמחה שהקדשת יותר תשומת לה למחשבות והרגשות של סיריוס, במיוחד החרטה על העזיבה למרות הכל. הקטע האהוב עלי בפרק היה בלי ספק סופת הברקים, שכאילו סימלה את הסערה הפנימית שמתחוללת בפנים.
יש רק דבר אחד שהפריע לי - הדרך בה טיפלו בסיריוס הרגישה קצת יותר מידי חסרת קסם. הייתי מצפה שיגיע מרפא מהקדוש מנגו, ושיהיה שימוש בקסם בטיפול.
כמו תמיד, נהניתי מאד לקרוא. מצפה להמשך (:

[Its leviOsa not leviosA]

הפרק היה יפה והכל אבל כמו לונגה - קצת הפריע לי החלק של הטיפול.
בכל מקרה - מהמם מהמם מהמם!
מקווה להמשך מהר.