טריגר דם
מדורג R (אם אני טועה וזה צריך להיות מדרוג יותר גבוה מוזמנים להגיד)
כתוב מהטלפון, מקווה שלא יהיה יותר מידי שגיאות כתיב לול




איידן שונא להרגיש כאב.
כל פעם שנפצע הוא נזכר בזכרונות אותם הוא מנסה להדחיק יותר מכל. החבלים המלופפים בחוזקה המצמידים אותו לעמוד מתכת, המצח המתנגש בעוצמה באסלה פתוחה וטעם המים המסריחים שנכנסו לפיו שנייה לאחר מכן. הוא נזכר בכל הפעמים בהם הכאיבו לו עם ידיים מכווצות שפוגעות בראשו ובטנו, ובכאב הנורא שהרגיש ברגלו לאחר שקפץ מהגדר המפרידה בין בית היתומים אל החופש.
איידן שונא את הכאב יותר מכל דבר אחר בעולם. לכן כאשר בשנייה הראשונה שבה איידן מרגיש את הכאב החד מכיוון זרועו הוא מייבב בחוסר אונים. בהתחלה הכאב מסנוור אותו. איידן פוער את עיניו לרווחה ומתרגל באיטיות לחושך ששורר סביבו. לאחר מכן עיניו מזנקות מיד לכיוון זרועו ובשניות הראשונות הוא לא מבין מה הוא רואה.
או לא רואה. איידן מייבב שוב כשרואה מה חסר שם. המרפק ומעלה, זה כל מה שנשאר. ידו נחתכה באמצע בחתך לא חלק. איידן מסוגל לראות חתיכות בשר גלויות, רובן מכוסות בנוזל האדום שזורם מהחתך בכמויות גדולות ומשאירות שלולית שהולכת וגדלה בכל שניה שעוברת.
איידן מניח במהירות את ידו השנייה על החתך הפעור, מנסה לעצור את הדם. הוא עוצם את עיניו ונותן לדמעות אחדות לברוח. זה כל כך כואב. כל כך כואב. הוא מייבב שוב ומתחיל להרגיש סחרחורת קלה.
איידן מאבד תחושה ברגליו ונופל על הריצפה הקשה. בבהלה איידן פותח את עיניו ומתחרט על כך מיד. מולו נחה על הריצפה יד חתוכה, צבועה באדום. אצבעות היד פתוחות מעט, הן לא זזות, כאילו אין בהן רוח חיים. מידות היד דומות באופן מפתיע לאלה שאמורות להיות בהמשך זרועו של איידן.
ליבו של איידן מתחיל לכאוב גם כן. זה גורם לו להרגיש עוד יותר גרוע ממקודם. הוא מפנה את מבטו בעוד זה מתפקס על הדבר היחיד שאיידן שמר מאז היותו קטן.
איידן מתקרב אל הסכין המגואלת בדם וחתיכות בשר עד כמה שרגליו מצליחות. הוא רוצה להושיט אליה את ידו ולהתגונן בעזרתה מהתוקף, אבל ידו כואבת והוא יודע שהתוקף נעלם כבר ממזמן.
זה תמיד היה ככה. התוקף מעלף את איידן, פוגע בגופו בסכינו שלו ומשאיר אותו במקום מבודד עד שאיידן חוזר להכרה.
איידן שונא גם את התוקף. וזה למה הוא משאיר את הסכין אצלו. יום אחד הוא יערים עליו, איידן יזנק עליו ויגרום לאדם חסר הפנים להרגיש ולהכיר את כל הסבל שהוא גרם לו.
איידן הוא בסך הכל יתום מסכן. לא מגיע לו התעללות מצד אנשים. הוא תמיד מקווה שיום אחד אותו תוקף יעזוב אותו בשקט.
אבל היום הוא עבר את הגבול. התוקף המרושע הזה, איידן נשבע שהוא ינקום בו.
השינאה והכעס שבערו באיידן מצליחים להסיח את דעתו מהכאב לזמן קצר. בנוסף להכל ראשו כאב, והסחרחורת גדלה. זה בגלל הנוזל האדום. חושב איידן. כבר יצא לו לאבד את ההכרה בגלל שלנוזל נמאס להיות בפנים. הנוזל האדום רוצה לראות את העולם, בדיוק כמוהו.
ראייתו מטשטשת ואיידן מתחיל להרגיש כבד. הוא יודע שזה תיכף יקרה. בכוחות אחרונים הוא גורר את עצמו קדימה, נשכב ליד הסכין, שיערו ופניו מתלכלכים באדום.
אני רוצה לישון. איידן חושב כאשר צליל גבוה עולה ויורד נשמע באוזניו. רק לעצום את העיניים והכל יסתדר.
אור אדום נכנס לטווח ראיתו. איידן חושב שהוא מדמיין. הוא ראה מספיק אדום בכל חייו. אולי זו רק דרך של הישות מלמעלה לצחוק עליו ברגעיו האחרונים.
קופסא צהובה על גלגלים נעצרת לפניו. יצא לאיידן לראות הרבה כאלה, אבל אחת כזו גדולה... אה...
איידן עוצם את עיניו ונותן לכאב לשטוף אותו.
אח, הוא שונא להרגיש כאב.




איידן אהבה את הכאב.
היא ממש אהבה אותו, השתוקקה אליו. ימים בלי ההרגשה השורפת ששיגעה אותה עברו כמו סיוט.
אותו היום היה אחד מהימים האלה. היא התהלכה ברחובות עם עיניים מזוגגות, כל גופה צורח ביסורים. היא צריכה להרגיש את הכאב. לא רק צריכה, היא הייתה חייבת. אם לא כל האנשים סביבה יעלמו וישאירו אותה לבדה, היא תיקח את הסכין שהחביאה מתחת לחולצה ובמקום להכאיב לה היא תכאיב להם. תשסף את הגרונות שלהם אחד אחד.
אז שיעלמו כבר, אחרת היא תעשה את זה והאנשים בחולצות הכחולות יופיעו עם המכונות המתגלגלות שלהם.
לבסוף פארק השעשועים עליו איידן תצפתה התרוקן מאנשים. היא רצה אל אחד מהספסלים, משפילה את חולצתה תוך כדי. מוציאה את הסכין ודוקרת בלי כוונה את ביטנה.
כאב קטן. לא ראו את הבשר, לא ראו דם, אבל זו הייתה טעימה קטנה של של האושר. איידן סובבה את הסכין בידה ובתנועה מהירה היא חתכה את הבשר שמתחת למפרק ידה החלשה.
דם פרץ מהחתך. איידן הרימה את ראשה מעלה ונשמה את האוויר הצח. הכאב הנורא, המיוחל והממכר שרף את היד שלה.
איידן עמדה כך זמן מה, לא זזה, רק עוצמת את עיניה ונהנת מהכאב והרוח שמסתחררים סביבה.
בסוף הכאב נחלש ואיידן פתחה את עיניה. היא השפילה את מבטה אל ידה. שאר החתכים אשר עשתה מוקדם יותר השבוע נעלמו כלא היו. פעם זה היה לה מוזר, כי לפעמים הם היו בוהקים באדום ימים אחר כך ולפעמים כל מה שהיה נשאר מהם היה שריטה דקה. אבל עם הזמן זה הפסיק להטריד אותה. הרי כל הזמן קורים לה דברים מוזרים. היא הייתה יכולה להירדם במקום אחד וכשתתעורר למצוא את עצמה במקום אחר לגמרי, עומדת במקום לא מוכר באמצע היום. בגדיה השתנו מפעם לפעם מבלי שזכרה, היא קיבלה מהמורות אותם היא לא הרגישה, לפעמים אפילו הרעב הנורא שהרגישה נעלם כלא היה.
אבל זה לא משנה יותר, כי כרגע כל מה שהיה אכפת לאיידן ממנו זה להרגיע את השיגעון שלה.
איידן נעצה את הסכין במפרק של המרפק שלה, צועקת מכאב.
זה הרגיש מדהים. חשבה איידן בזמן שאגלי זיעה נוצרו במיצחה. מדהים. מדהים. היא הייתה צריכה עוד.
איידן הוציאה את הסכין, פולטת עוד זעקת כאב מאושרת, והחלה לנסר את ידה כמו במסור.
הכאב הנורא והיפיפה הזה. איידן חייכה שחתיכת הבשר האחרונה נותקה מזרועה וחצי מידה נפלה לקרקע.
היד שהחזיקה הסכין נחלשה גם כן, ואיידן הניחה לסכין ליפול לריצפה בקול רישרוש מתכתי.
איידן הרימה את מבטה לשמיים השחורים, מרגישה מאושרת משהרגישה כבר זמן רב. חיוכה של איידן היה ענק והיא ציחקקה בשקט, מוסיפה לרוח החלשה צליל מתוק.
הו, היא אהבה את הכאב.

זה לפחות מה שהיא חשבה עד שתודעתה נפלה לחשיכה, ותודעה של ילד אחר, מסכן ומפוחד עד אימים השתלטה על הראש. איידן אחר, שחי בחלום של הישות השנייה שלו.





ת"ב יהיה מקסים