לא יודעת עד כמה אני מרוצה מהקטע, שילוב של גשם בחוץ+אנשים, זה אמצע הקיץ!+כולם עצבניים עלי ואני עליהם+אני לא מרגישה טוב+סתם, מתחשק לי.
תגידו מה דעתכם על מה שיצא, ותת״בבו, הרי בשביל מה כתבתי אך הקטע אם לא בשביל זה?
קריאה נעימה:)
------------------------
את יוצאת החוצה, לרגלייך מגפי עור שחורות, העקב הגבוה מגביה אותך עוד יותר, כאילו את לא גבוהה מספיק. את מהדקת לגופך מעיל פרווה, גם הוא שחור, מותחת גרביון, מסדרת חצאית, פותחת את המטרייה והולכת.
את עוברת ברחוב בו גדלת, בו היית ילדה קטנה, עם קוקיות, מכנסיים ואופניים וורודות קטנות.
תמיד אהבת את הגשם. היית יוצאת החוצה, מפשילה מעט את שרוולי הסוודר שאימך הכריחה אותך ללבוש, ונהנת מהטיפות שנפלו על עורך. היית מכניסה את רגלייך הקטנות למגפי הגומי הגדולות של אימך ויוצאת החוצה, לקפוץ בשלוליות ולצוד שבלולים.
לא הייתה לך מטרייה.
אבל עכשיו אין לך פנאי לזה.
גם לא להיזכר במה שהיה פה לפני שנים. התבגרת, את אומרת, וכבר אין לך זמן לשטויות.
יש דברים שרק נראים לא חשובים, ועם הזמן תביני את ערכם.
אבל את מתעלמת, כרגיל, אוחזת ביד אחת ברצועות התיק השחור, ובשניה את המטרייה החומה-כתומה שלך, זו שקנית בחורף שעבר בברלין.
הגשם ממשיך לרדת. את כבר לא ילדה בת ארבע, שקופצת בשלוליות. הילדה בת הארבע התחלפה בבת השבע, שכלואה בביתה בגשם, רוכנת על מחברות וספרים כדי להבטיח את עתידה. אילו ידעה שעתידה לא כזה מבטיח... היית מצמידה את אפך לחלון ונושפת, נהנת לצייר על האדים ציורים קטנים, משפטים שרק ילדה בת שבע יכולה לומר.
התחביב הזה חלף מזמן, ביחד עם הצורך לשבת ליד שולחן ולהכין שיעורים.
זה קרה בערך בגיל ארבע עשרה, כשהבנת שלשבת על שיעורי הבית זה ביזבוז זמן. היית מסיימת אותם בכיתה, ובבית היית יושבת ומשחקת בנייד.
גם בימים גשומים.
היית מבשלת מרק כתום, ומגישה אותו לשולחן בארוחת הערב. כשאימך שאלה אותך למה, אמרת שאת רוצה לדעת, רוצה ללמוד. לא סיפרת לה על החיבה שלך לגשם, שיום גשום, בשבילך הוא יום מיוחד.
אבל כעת, את כבר לא אוכלת מאותו מרק. את לא זוכרת את המתכון, כך את טוענת, וגם אין לך פנאי. את עסוקה מכדי להקדיש חצי שעה למרק כתום, שמסמל מבחינתך את החורף.
גם אז, כבר לא היה לך כוח.
היית אולי בת שבע עשרה כשהתחלת להסתובב ברחובות. בימים חמים, בימים סתוויים, בימים פורחים. גם בימים גשומים.
יום גשום לא היה מקור הכוח שלך יותר. היית נושמת את האוויר הצח וממשיכה הלאה. לפעמים אפילו לא שמת לב למה שאת נושמת.
היית רצה ברחובות עם חברייך, מספרת בדיחות, צוחקת, מלאת תקווה. כבר לא היית צריכה ימים גשומים.
גם היום, כך את טוענת, את כבר לא צריכה.
ובכל זאת, הנה את, כששרידיה של אותה בת ארבע שוכנים איפהשהו אצלך בלב. גם מילדה בת שבע נשאר זכר. גם המתכון למרק הכתום נשאר אצלך, אפילו שחלפו כבר עשר שנים.
את ממשיכה במעלה הרחוב, וכשהטיפות סביבך יוצרות זיכרונות, את צועדת פנימה בצעד בטוח, בתקווה ליצור את העתיד שלך, או לפחות חלק ממנו.
אחרי הכל, ימים גשומים תמיד היו בשבילך משהו מיוחד, גם אם את מנסה להכחיש זאת.