שם הפאנפיק: בסדר
דירוג: PG לדעתי
שיפ: טד / אנדרומדה
תקציר: טד ואנדרומדה מנסים להתמודד עם המוות של טונקס, אבל הם יהיו בסדר.

אז ככה.
במאי ביקשתי מחלי לתת לי פורמט לטדרומדה וזה היה תקוע לי בפתקים מאז. המשכתי את זה מאז והיה לי רעיון לעוד חלק אבל אהבתי נורא את הפסקה האחרונה אז סגרתי את זה ככה.

תהנו(:

=====

1. יוני, 1998.
טד מביט בך כשאת מכינה לטדי את הבקבוק עם האוכל, הידיים שלך רועדות. הוא לא אומר כלום, ואת חושבת שאולי אין לו באמת מה לומר.
"את בסדר, דרומדה?" הוא שואל כאשר את משתהה ליד הכיור, יותר זמן ממה שצריך, בכל מקרה.
הימים חולפים והכאב לא נעלם, ולפעמים את מחבקת את טד כמו שהיית עושה אז, בתור נערה - שכל הגוף שלך עוד בער מהמכות שקיבלת לפני הלילה ההוא שהחלטת לברוח כמה שיותר רחוק.
והוא עדיין כורך את זרועותיו סביבך, מצמיד אותך אליו ומנשק את שיערך, כאילו שום דבר לא באמת השתנה, כאילו אתם עדיין בני נוער שאין להם מושג מה הם עושים.
"תוכל להאכיל את טדי?" את שואלת, ומעבירה לו את הבקבוק. אבל טד לא אומר ‘לא’, או ‘זה תורך’, הוא לוקח ממך את הבקבוק בשקט ומהנהן.
"כמובן." הוא אומר, ומחייך אלייך חיוך קלוש. את מנסה לחייך בחזרה, אבל הדמעות עומדות בעיניך.
"אני בסדר." את אומרת, ומוחה את הדמעות שלך. תמיד שנאת לבכות, לבכות מראה על חולשה, ובנות בלק לא בוכות.
אבל את כבר לא בת בלק. כבר שנים שלא היית.
"זה בסדר לבכות." הוא אומר, והקול שלו נשבר כי לפעמים את שוכחת שגם הוא איבד את נימפדורה בדיוק כמוך.
ולפעמים את חושבת שלא היית שורדת אם היית מאבדת גם אותו.
לא היית מסוגלת.
וכשהוא פותח את זרועותיו את מחבקת אותו כמו אותה הנערה שחיבקה אותו בלילה שברחת, כולך רועדת ועייפה מהקור ששרר בחוץ.
וטד בוכה גם הוא. הוא מנשק את השיער שלך והדמעות יורדות ואת מבינה ששניכם איבדתם את הדבר שאהבתם יותר מעצמכם.
"טדי צריך לאכול." את אומרת לאחר כמה דקות בקול חלש.
"אני יודע." טד אומר, ומתרחק ממך, מוודא שאת בסדר כמו שהיה עושה במשך שנים.
את מחייכת, והוא מחייך בחזרה, והכאב לא נעלם או מפסיק, אבל הוא נשכח לכמה רגעים כשטד נעלם במסדרון אל חדרו של טדי, שלמרות שהוא לא צורח או בוכה יכול להיות שהוא רעב.
ואתם תהיו בסדר, איכשהוא, את מאמינה שאתם תהיו בסדר.

2. אוגוסט, 1998.
הטלוויזיה פועלת ברקע, ולרגע זה כל מה שאת שמה לב אליו כשאת מתיישבת על הספה בתשישות, טד מחזיק את טדי עליו בעדינות; ומחייך אלייך.
"את בסדר?" טד שואל, מביט בך בדאגה. החלטת שאת רוצה לעשות סדר במחסן, וזה מה שעשית כל היום. את כל הדברים שהיו לנימפדורה שמת בקופסאות, ולמרות שטד העיף בך מבטים מקצה החדר, כשואל את עצמו למה את סוחבת את זה ביד במקום בשרביט, הוא לא אמר כלום.
"כן." את אומרת, ומלטפת את השיער של טדי שמצחקק שסוף סוף הוא מקבל קצת תשומת לב ממך היום.
טד לא מערער על דברייך. "הארי פוטר היה פה היום." הוא אמר לבסוף.
"זה טוב." את אומרת, וזיכרון מעורפל של נימפדורה אומרת לך ש’רמוס ואני החלטנו שהארי פוטר יהיה הסנדק אם יקרה לך או לאבא משהו’ וכל מה שיכולת לחשוב, אז, זה איך היא נותנת לילד בן שמונה - עשרה להיות אחראי על בן אדם.
"הוא שיחק קצת עם טדי." טד אמר, והחזיר את מבטו אל הטלוויזיה. "שאל לשלומך."
"ומה אמרת לו?" את שואלת, אוספת את טדי מזרועותיו כי בכנות, קצת התגעגעת להחזיק אותו ונדמה לך שטד כל הזמן איתו.
"שאת בסדר." טד אומר. "אמרתי לו שאת בסדר."


3. פברואר, 1999.
בפברואר נשמעת דפיקה בדלת. זה טד שקם באמצע הלילה ופותח את הדלת, בעיקר כי הוא לא יכול לישון.
הוא לא מעשן, או יושב במכונית במשך שעות ומקשיב לכל הדיסקים שנימפדורה הייתה שומעת. אבל הוא מתהלך מהסלון, אל חדר השינה, אל החצר, ואז מתיישב בכיסא הנדנדה שלו במטבח ובוהה באוויר במשך שעות עד שנמאס לו, ואת מרגישה את כובד משקלו על המיטה שאתם חולקים ואת תוהה אם את אי פעם תהיי בסדר, אם אתם אי פעם תהיו בסדר.
"שלום." את שומעת את הקול של טד במעומעם מחדר השינה. את שומעת כמה קולות מדברים, ואז טד מזמין את מי שעומד בדלת להיכנס. את שומעת את דלת הבית נסגרת, מישהו מתנצל על השעה המאוחרת, ואז את שומעת קול מוכר שואל אם את פה.
ולכמה רגעים את לא חושבת שאת יכולה לנשום.
את חושבת לקום מהמיטה, וללכת אל המטבח, אבל את לא מסוגלת. אז את מקשיבה לשיחות שלהם בחצי אוזן, מנסה לנשום כמו שצריך.
"לא התכוונתי להפריע," את שומעת את הקול שלה, קטן, מתנצל. את יכולה לשמוע את הקול המחוספס של טד, אומר שהיא לא מפריעה למרות שזה שקר.
"פשוט - דראקו -" היא מתחילה שוב, מגמגת ואז משתתקת. את חושבת שגם בלי לראות אותה את יכולה לדעת מה היא עושה.
"שמעתי על זה בעיתון." קולו של טד נשמע שוב ואת מקללת את עצמך כי כבר שנים לא קראת עיתונים מהנביא היומי. את לא היית מסוגלת.
זה למה היא כאן? זה למה היא הגיעה?
דראקו?
אבל את לא יכולה להאשים אותה באמת. כי אם המצב היה הפוך, והיו עוצרים את נימפדורה (את משערת, כי שמעת ממנה בזמנו שהילד אוכל מוות), היית הופכת עולמות כדי להחזיר אותה הביתה.
ואז הם מדברים שוב, וטד נכנס לחדר ומתיישב על קצה המיטה המשותפת שלכם.
"דרומדה." הוא אומר בשקט, ואת מנסה לשחק אותה ישנה אבל הוא יודע. הוא תמיד יודע.
"מה היא רוצה?" את מוצאת את עצמך שואלת.
"אני חושב שהיא רוצה עזרה." טד אומר בשקט, נבוך.
"לא." את מנענעת את ראשך בחוזקה. "זה לא מה שהיא רוצה."
טד מכווץ את גבותיו בבלבול.
"אז מה היא רוצה?" הוא שואל.
את מושכת בכתפייך ולא אומרת כלום למרות שאת יודעת את התשובה.
‏משפחה, את רוצה לומר לו. נרקיסה רוצה משפחה.

4. מרץ, 1999.
נרקיסה יושבת במטבח שלך כשאת חוזרת מהעבודה. היא פגשה את טד כשאת לא היית בבית, וטד מעולם לא טרח לספר לך שהוא נפגש איתך כשהיית הולכת למשמרות שלך בתחנת המשטרה.
לפעמים הרגשת רגשי אשם להשאיר את טדי עם טד. הרי כשנימפדורה נולדה היית איתה לפחות שנתיים בבית, והסתפקת בכסף שטד הביא מהעבודה שלו במשרד הקסמים.
אבל עכשיו, זה נראה כאילו החלפתם תפקידים.
בעבודה אמרו לך לקחת חופש, להישאר בבית כמה שאת צריכה. אבל הבית חנק אותך והכל הזכיר לך את נימפדורה.
אבל אז את מניחה את התיק שלך במקום הקבוע שלו, ליד הדלת. ואת המפתחות של המכונית את מניחה ליד, ועושה את דרכך אל המטבח בכדי לגלות שנרקיסה יושבת שם ומשחקת עם טד.
וכל הגוף שלך נדרך בפחד מטורף שהיא עלולה לפגוע בו בצורה כלשהי.
אבל גם טד שם איתו, והשיער של טדי מתחלף לבלונדיני והוא מוחא כפיים בהתלהבות כשנרקיסה גורמת לאורות לצאת מהשרביט שלה וטדי מנסה לקחת את כולם בידיו התינוקיות.
"אנחנו לא משתמשים בבית הזה בקסם, נרקיסה." את אומרת בקור, ואת שונאת איך הקול שלך יוצא.
זה שקר, כמובן. טד משתמש בקסם כל הזמן, וגם את מידי פעם. את פשוט מעדיפה שלא.
"דרומדה!" טד מחייך במבוכה, מבוהל בהתחשב בעובדה שחזרת כל כך מוקדם. אבל אין לך כוח לריב איתו, לריב איתו לא יעשה כלום ולא יפתור את המצב הקיים.
"אנדרומדה." נרקיסה אומרת בשקט, ומפסיקה לנופף בשרביטה מול טדי, שלא מבין לאיפה כל האורות המנצנצים נעלמו מזווית הראייה שלו.
את חושבת מה לומר. לתקוף אותה לא יעשה כלום, לכעוס על טד לא יפתור כלום, ואין לך כוח נפשי יותר לצעקות או למריבה.
את נאנחת והולכת אל טדי, נותנת לו נשיקה עדינה על המצח ומלטפת את השיער שלו, שחוזר לצבע שלך ברגע שהוא רואה אותך. חום בהיר עם קצוות של אפור.
טד צוחק שאת מתבגרת, ושאת נראית יותר יפה ככה.
"אני חושבת שטדי רוצה שתמשיכי עם האורות." את אומרת בשקט, ולא מביטה בנרקיסה כשהיא ממשיכה עם האורות מול טדי, שנראה מרוצה שיש לו משהו לרדוף אחריו עם הידיים הקטנות שלו.
"טד הציע לך משהו לשתות, נרקיסה?" את שואלת לפתע, ונרקיסה מרימה את מבטה אלייך ואת מביטה בה בשתיקה.
"הוא אמר שיכין תה." היא מגמגמת, נבוכה שבכלל פנית אליה.
"הכנת לה תה?" את פונה לטד, ומרתיחה את הקומקום.
"שכחתי." טד מאדים מעט ואת נאנחת, אבל אז את מסתכלת על טד ועל נרקיסה משחקים עם טדי ואת חושבת שאולי, רק אולי, בסופו של יום אתם תהיו בסדר.

5. אפריל, 1999.
היא מבקשת ממך להעיד במשפט שלו. בכנות, את לא יודעת אם זה מה שאת רוצה לעשות. אבל העיניים שלה אדומות והידיים שלה רועדות והשפתיים שלה בקושי זזות ואת מוצאת את עצמך אומרת כן - את תעידי במשפט שלו.
את לא באמת חושבת על זה עד היום של המשפט עצמו. לא באמת השקעת בזה מחשבה, במה את הולכת לומר.
אבל נרקיסה סומכת עלייך, וטד אומר שאת עושה מעשה אצילי, למרות שלא הכרת את דראקו את תעידי לחפותו.
אז כשאת נכנסת אל אולם המשפט, את מחפשת את טד בקהל. הוא יושב שם - טדי בזרועותיו, ואז את מסיטה את מבטך ומביטה אל השופט.
את מתחילה לדבר. בכנות, אין לך מושג על מה, לא באמת. את מדברת על העוול שמשרד הקסמים עושה, ואיכשהוא - את מתחילה לדבר על סיריוס ועל בלטריקס ועל אזקבאן.
כולם מקשיבים לך, כולם זעים בחוסר נוחות בכיסא שלהם כשאת מדברת על זה כך שזרקו את סיריוס לאזקבאן בלי הוכחה חותכת, ושתמיד באים אל המשפחה שלך, ושדראקו לא עשה כלום ושהוא חף מפשע.
את חוזרת על זה כל כך הרבה פעמים שזה נשמע כאילו המילה מאבדת את המשמעות שלה.
את לא יודעת כל כך מה קורה אחר כך. הכל זז בהילוך איטי.
אבל אז בזווית העין את רואה בחור בלונדיני כחוש מחבק את נרקיסה, ואת מכריחה את עצמך ללכת אליהם.
"תודה." הוא לוחש, ואת רוצה לשאול אם הוא לא הולך להיכנס לאזקבאן, אבל מהדרך שבו נרקיסה מחבקת אותו את מבינה שכנראה הוא לא יכנס.
"אין בעיה." את מוצאת את עצמך אומרת, והוא מושיט את ידו ללחיצה ואת לוחצת אותה בהיסוס קל.
האחיין שאף פעם לא הכרת מודה לך. וזה כל כך מוזר שאת רוצה לפרוץ בצחוק.
"דראקו." הוא אומר, כנראה קולט שלא הציג את עצמו. את צוחקת קצת, ויכולה לראות את נרקיסה מזווית עינייך מחייכת קלות, ומלטפת את השיער הבלונדיני שלו.
"כן, אני יודעת." את אומרת, ומסתובבת בכדי לראות את טד הולך עם טדי לכיוונך.
"זה טד, בעלי." את אומרת.
דראקו מהנהן, ולוחץ את ידו של טד. אבל טד - בהיותו טד - גורר את דראקו לחיבוק אבהי.
"אתה בטח טדי." דראקו אומר, וטדי נראה מאושר ששמו לב אליו סוף סוף אחרי כל היום העמוס הזה. הוא משנה את שיערו לבלונדיני, ודראקו שואל אם הוא יכול להחזיק אותו וזה מה שהוא עושה.
"תודה." נרקיסה לוחשת לאחר מכן, כשהיא מביטה בטדי יושב על הרצפה וכה מאושר שדראקו משחק איתו מסירות עם הכדור הקטן שטד קנה לו ליום ההולדת הראשון שלו.
"כמובן." את אומרת, ורוצה להוסיף שאתם משפחה, אבל את לא אומרת דבר מזה.

6. אוקטובר, 1999.
דראקו מופיע בפתח ביתך עם שקית ממתקים ועם בת הזוג החדשה שלו - ג’יני וויזלי.
הוא דיבר עליה פה ושם, ואת זוכרת במהומהם את משפחת וויזלי, גם הם איבדו ילד במלחמה.
השיער שלה כל כך אדום שאת חושבת לרגע שזה לא טבעי, ואת תוהה איך, שני אנשים שמעולם לא חשבת שיהיה להם קשר כלשהו - מסיימים ביחד.
ג’יני וויזלי היא ניגוד מוחלט לכל מה שלמדת מדראקו. היא רועשת והיא נוכחת.
יכול להיות שזה השיער הג’ינג’י הכה אדום, או הנמשים המעטרים את פניה, או העובדה שהיא כל כך שונה מדראקו בעת ובעונה אחת.
ואיכשהוא, זה הגיוני.
"הם מזכירים אותנו, לא?" טד שואל אותך כשהוא מביט אל דראקו וג’יני יושבים ומשחקים עם טדי, שמרוב אושר לא באמת יודע לאיזה צבע לשנות את השיער שלו.
"כן." את מוצאת את עצמך אומרת ונשענת, זרועו של טד מונחת בעדינות על כתפך.
אחר כך, שדראקו עסוק בלסדר לטדי את תחפושת הקאבוי הקטנה שלו (כי מאז שטדי ראה את הסרט ‘צעצוע של סיפור’, זה כל מה שהוא רצה להיות, את מוצאת את ג’יני מסדרת את שרוולי החולצה שלה.
יש לה צלקות על הזרועות, אבל את לא אומרת כלום, למדת שעדיף לא לשאול.
"אפשר לשאול אותך משהו?" את מתיישבת לידה והיא מהנהנת, מביטה בך במבט מרוכז.
"על טונקס?" היא שואלת, ואת מנידה בראשך לשלילה. את תמיד רוצה לדבר על נימפדורה, כי היא תמיד שם ותמיד נוכחת בכל דבר שאת עושה, ובכל זאת.
"לא." את מוצאת את עצמך אומרת. "אני… אני רציתי לשאול איך ההורים שלך קיבלו את זה שאת יוצאת עם דראקו."
היא בוהה בך לרגע, אבל אז חיוך עולה על שפתיה. "הם לא." היא אומרת בפשטות.
"וזה לא מפריע לך?" את שואלת, סתם כי את רוצה לדעת.
"לא." ג’יני אומרת בפשטות, ואז דראקו מופיע בקצה החדר, אוחז ביד של טדי כשכובע הקבואי חבוש על ראשו.
"רגע!" טד צועק וממהר לקחת מצלמה, ומצלם תמונה משפחתית של דראקו, ג’יני וטדי.
ואז המבט של טד נפגש עם שלך, ואת מחייכת, ואת בטוחה שתהיו בסדר.