הבהרה קטנה לפני הקריאה: זה מסופר על ה31 לשתיים עשרה.



סוף כדור הארץ עמד להגיע.
אך בני האדם, משום היותם בני האדם, לא ידעו על כך דבר. "זהו גזע של אנשים חסרי בינה שלא יודעים כלום על שום דבר." נהגה פרופסורית אחת לומר. באותו הזמן ששמעתי את הציטוט הזה נחרתי בבוז, אבל נראה שטעיתי.
העברתי מבט על הסביבה וצפיתי באנשים שהצטופפו מתחת למגדל אייפל. רב הנוכחים היו זוגות, אבל יכולתי לשים לב לכמה קבוצות של מתבגרים פה ושם. לא ראיתי אנשים שלא לבשו מעילים, אבל בכל זאת נראה שרובם רעדו מקור, דבר שלא מנע מאף אחד מהם לתלות עיניים בציפיה בשמיים ובטלפונים לסרוגין.
היו כמה דקות בהן לא קרה שום דבר מיוחד, אותם העברתי בהכנות של המשחק. וידאתי שהשמיים מעוננים אך לא ירד גשם, שיחשיך מספיק בשביל שלא יראו כלום ועוד בדיקות שגרתיות שתמיד צריך לבצע לפני ההתחלה.
שמעתי צעקות מקהל האנשים והחזרתי את מבטי במהירות אליהם. הם הסתכלו על השמים, כמה מהם הוציאו את הטלפונים שלהם וצלמו את המאורע.
הרמתי את המשקפת וראיתי וראיתי שבמרווח שנוצר בין העננים נראה כוכב נופל.
חייכתי. זה אומר שהמשחק התחיל.
קריאות התפעלות הגיעו מהאנשים כשעוד ועוד כוכבים נופלים הופיעו בשמיים. זה נראה קצת מטופש. למה ישמחו מדבר כזה קורה? מתברר שהאנשים האלה בורים משחשבתי. הזזתי את העננים כך שהחור שנוצר בינהם יעלם, לפני שמישהו יבין מה קורה.
הרגשתי נגיע על כתפי והסתובבתי לראות את שותפי הטרי.
הורדתי את המשקפת מעיני. "ח'אסן," אמרתי והוא הצדיע בתגובה.
"עוד חצי דקה." הוא אמר ואני הנהנתי.
"כן. אני זוכרת. בחצות בדיוק."
ח'אסן חייך והתיישבתי בכסא לידי.
עשר שניות מאוחר יותר ח'אסן הצביע על האנשים וסימן לי לראות. נשענתי קדימה במושבים והרמתי את המשקפת כדי לראות טוב יותר.
"הם גם סופרים." אמרתי בבילבול.
"נכון. את חושבת שהם יודעים?" הוא שאל.
נדתי בראשי לאחר שנייה של מחשבה. "לא. הם טיפשים מידי."
ח'אסן לא ענה והמשכנו לצפות באנשים בחמש השניות הנותרות בשתיקה.
"חמש, ארבע," קראתי את שפתיהם של האנשים.
"שלוש, שתיים," שמעתי את ח'אסן ממלמל.
"אחת." אמרתי. בזיקוק הראשון שנורה לאוויר לחצתי על הכפתור הצהוב וצפיתי מהמקום הבטוח בחללית של המועצה, בכדור הארץ נוטש את מסלולו במערכת השמש ומתגלגל ישר לתוך חור שחור.
נשענתי לאחור בכסא ולקחתי לגימה רועשת מכוס השוקו הכחולה.
נאנחתי. "אני כל כך אוהבת לשחק ביליארד."