געגועים אל הים || נגה

[לונגה]

שם: געגועים אל הים.
פאנדום: הארי פוטר.
ז'אנר: אנגסט.
שיפ: ג'ן.
דרוג: PG13.
הערות: זה פאנפיק שכתבתי מזמן, ואני מתכוונת *ממש* מזמן. אני לא חושבת שפרסמתי אותו אי פעם. עברתי עליו והשתדלתי לתקן טעויות, אבל אם פספסתי משהו אני אשמח לשמוע כדי שאוכל לתקן.

*

הארי מעולם לא ראה את האוקיינוס.
כילד דחוי ובודד בבית הספר היסודי הוא היה מבלה שעות ארוכות בספריית בית הספר, מעיין בספרים על הים והאוקיינוסים ועל בעלי החיים שבהם. הוא רצה לדעת הכל על הים, וזה היה טרגי, כי הוא יכול היה יכול לראות אותו רק בתמונות.
זה היה החלום שלו, לראות את הים. הוא לא הכיר עולם מחוץ לדרך פריווט מספר ארבע העוינת וחסרת האהבה, לכן, בגילאים צעירים מאד, רק לעיתים רחוקות חלם על בית אחר. לרוב היה חולם על הים. אפילו חלומות הלילה שלו היו מלאים בו.
לתוך אפלת הארון שתחת המדרגות היה מסתנן אור אפרפר ובהיר, ואיתו הייתה מתגברת המיה אדירה וסחופת – רעם גלי הים. בחלומותיו הארי היה שומע אותו בברור, כאילו היה שם באמת, אך כאשר היה מתעורר, לא היה מצליח להיאחז בקול המסתורי שכאילו הושתל במוחו, והוא היה נותר בגדר ידע בלתי מושג שזהר עמוק בתוך תודעתו.
אז, באור הבהיר, היו מתחילים להתגבש בחלומו צבעים. בתחילה כחול עמוק, ואז תכלת, שהפכו עד מהרה לטורקיז וירוק עמוק, חום ואפור ומעט סגלגל, והם כולם ביחד יצרו רגעים מסקרנים של אדום עמום ומסתורי שהשתלב בכחול והאפור והירוק והחום והסגול ובקצף הגלים הצחור, שנעו כולם יחדיו, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה...
הוא מעולם לא הרגיש את רוח האוקיינוס על עורו, אך הוא הכיר בעמימות את ריח החוף. הדרסלים היו נוסעים לים לעיתים דחופות במהלך הקיץ. הם מעולם לא לקחו את הארי, אך כאשר היו חוזרים, עייפים אך מרוצים, הוא היה מתענג על ריח הים שליווה את צעדיהם. לאחר שהיה מזקק אותו מריח הזיעה, קרם ההגנה והניחוח המחליא של מושבי העור במכונית של הדוד וורנון, הוא היה יכול לעצום את עניו ולהרגיש שהוא באמת בחוף הים, מריח את החול החם, את הריח המלוח והעשיר של הים, את טיפות המים מתאדות בשמש הלוהטת, שהיא בעלת ארומה חריפה ומשכרת משל עצמה.
אבל הוא אף פעם לא ביקש מהדרסלים לנסוע איתם. לא אחרי הפעם הראשונה בה עזר אומץ לבקש, ואז דודו הכניס אותו למכונית ביום הראשון של הקיץ, הוריד אותו ביציאה מסארי לאוטוסטראדה ואמר לו שהוא יכול ללכת לים, אם הוא רוצה. ברגל.
הוא הגיע בחזרה לדרך פריווט בשעה שש בערב, עור פניו ועורפו שרוף ומגורה. מיד בבוקר שלאחר מכן דודתו העבידה אותו בגינה במשך כל היום, תחת השמש הקופחת. באותו הערב העור שלו קיבל גוון חום חולני ודימם כשהתקלף.
כשהארי התבגר מעט, החלום האולטימטיבי שלו כלל את שתי תשוקותיו הגדולות ביותר –לבקר בים ולעזוב את הדרסלים. זה היה חלום קצר אך מפורט ומדויק, אותו הוא שיבח ושיפר בכל יום בתוך ראשו.
בחלומו, לבית מספר ארבע היה מגיע ביום אביבי ורענן אדם נעים וטוב לב. הוא היה מתייחס אל הדרסלים בקרירות, אך אל הארי הוא היה מתייחס בחיבה. הוא היה לוקח אותו משם במכונית ישנה ונאמנה, שהיה בה ריח של מצרכים טריים וקינמון, לא ריח הפלסטיק והעור החדשים והמגעילים שהיו במכונית של הדוד וורנון.
הם היו נוסעים, מדברים קצת, אך הוא לא היה שואל את הארי שאלות פולשניות. וזו הייתה נסיעה ארוכה ונעימה, כזו שכאילו לא נגמרת, כשברדיו מתנגנת מוזיקה טובה. ואז הכביש היה נפתח אל צוק פתוח מעל האוקיינוס, והם היו נוסעים בדיוק מעליו, צופים בכחול ובסגול ובלבן מתנפצים על הסלעים האפורים בפרץ של ירוק וטורקיז, נעים תחתיהם בגמישות יפיפייה.
גם כשהחלום היה נגמר, הארי היה נשאר עם חיוך קטן על הפנים. לפעמים, אם היה יושב לבדו בארון שתחת המדרגות, היה מרגיש התרגשות אדירה, כאילו באמת בכל רגע מישהו יבוא לאסוף אותו ויקח אותו הרחק- הרחק משם. הוא כמעט היה קם לארוז את חפציו, לפני שהיה נזכר שזה רק חלום.

*

בכיכר גרימולד מספר 12 יש חדר עם חלונות זכוכית מזוגגים עבים כמו קיר. הקירות המתקלפים הם בצבע צהוב לימוני, וטפט קיסוסים חיוור מכתר את ראשיהם.
החדר טוהר לחלוטין, עד גרגר האבק האחרון. אך יחד עם האבק וקורי העכביש הלכו גם הרהיטים, והווילונות הכבדים, והרצפה הופשטה משטחיה ונותרה כמשטח עץ חשוף ובלתי מלוטש.
החדר נראה גדול וריק בלי רהיטיו, אך הארי אוהב אותו. קרני השמש שחודרות מבעד למעיל העננים הזועף של לונדון נכלאות בתוך קוביות הזכוכית ומשתקפות מתוכן על הרצפה ועל הקירות הירוקים בסלילים בהירים של אור מתנועע. זה כמו להיות מתחת למים ולצפות באור המסתנן דרך הגלים מעל ראשך.
זה כמו לצלול. כן, זאת התחושה. הארי יודע שאם הוא היה צולל בים, זה העולם שהיה רואה כשהיה פוקח את עניו ומתענג על הצריבה. כך הוא אוהב לחשוב, כי כמובן, הוא מעולם לא היה מתחת למי הים. צלילה באגם הגדול הייתה שונה מזה מאד – שם המים היו שחורים ועכורים, מלאים סחף עצות. לא הייתה שם שלווה וחופש, רק תחושה קודרת ומעיקה. לא הייתה במי האגם את הקלילות האוורירית של החדר הזה.
אף אחד לא משתמש בחדר באופן רשמי. באופן סודי וכמעט מבויש, יש רק אדם אחד שכן משתמש בחדר בקיץ הזה.
בדרך כלל הארי לא פוגש אותו שם, אך הוא תמיד משאיר שם את חותמו, והארי יודע כמה זמן עבר מאז שהיה שם לאחרונה. היום הזה לא שונה; במרכז החדר עדיין עומד השרפרף שרגלו תוקנה, סביבו מפוזרות שפופרות צבע, מכחולים מלאים בצבע בתוך צנצנות של מים עכורים, וספל קפה מלוכלך אחד. צמוד לרגל המתוקנת נחה מאפרת זכוכית גדושה בדילי סיגריות שמוצו עד תומם, הסבר לריח העשן הדליל והחריף שעומד בחדר.
מול השרפרף נח כיסא, ועליו קנבס גדול וגדוש צבעים. הארי מתיישב על הרצפה ליד השרפרף כדי להסתכל מקרוב, להרגיש את התנועה שבצבעים – כחולים, אפורים, ירוקים, ולבן רבגוני שמעטר אותם. וכשהוא מסתכל היטב, הוא יכול לראות גם את הסגול והטורקיז, ואת הפרץ האדום המסתתר שבלב ליבם של הגלים המתנפצים על הסלעים. בכל פעם שהארי מסתכל עליהם הוא רואה משהו שונה, משהו חדש, וזה אף פעם לא נמאס עליו.
לאחר זמן קצר מהצפוי הדלת נפתחת. הארי מחכה, וסיריוס מתיישב בשתיקה על השרפרף שלו.
הם יושבים זמן מה בשתיקה, וזה מה שהארי אוהב בסיריוס – שהוא נותן לו לשתוק.
"זה מוצא חן בעיניך?" קולו של סיריוס נשמע כמו נייר זכוכית לאחר שנים של עישון ושתיקה. הוא הולך לאיבוד בחדר הריק.
הארי מציץ בפניו של סנדקו ומהנהן. הוא מרגיש כמו אידיוט, כמו איזה ילד מפגר, שלא יכול לדבר. אבל קשה לו לדבר עם סיריוס פנים מול פנים, במיוחד כשהם לבד. הוא התרגל להכיר אותו כחבר חסר הפנים, אליו הוא יכול לכתוב את הדברים שהוא לא מעז להגיד בקול. כך קרה שסיריוס מכיר אותו טוב יותר מכל אחד אחר, למרות שאולי סיריוס לא יודע זאת. אך בכל פעם בה הארי פוגש את סנדקו הוא מרגיש מבוכה עצומה תחת מבטן של העניים האפורות, שחותכות את הדמות המעורפלת שהארי רואה מאחורי המכתבים שהוא מקבל כמו קרני שמש המפלחות את הערפל. האותיות והמילים מתעממות, ודמותו המוחשית של סיריוס חותכת קדימה. הוא שם – בשר ודם – ואין משהו שמערער את הארי יותר מהמחשבה הזו.
השתיקה מתמשכת. למרות כל הדברים שהארי היה רוצה להגיד לסיריוס, וכל הדברים שסיריוס היה רוצה להגיד לו, שניהם לא מוצאים את המילים המתאימות ברגע הזה, והארי חושב שאולי מוטב כך. יש צדדים בו שהוא לא רוצה שסיריוס יראה, ויש צדדים בסיריוס שהוא לא היה רוצה לראות.
"אף פעם לא הייתי בים," המילים מוצאות את דרכן מתוך פיו של הארי, כמעט ללא שליטתו.
"ובכן," סיריוס אומר. הוא מחכך בגרונו. "נצטרך לתקן את המעוות."
הוא מניח יד על ראשו של הארי. זה כל מה שנחוץ כדי לגרום לראייתו של הארי להתערפל, והוא יודע בתוך תוכו, למרות שזה לא נאמר במילים, שסיריוס אוהב אותו. גם אם יום אחד יכה אותו בזעם, או יברח ויפסיק לשלוח מכתבים, הארי יזכור את הרגע הזה וידע שאולי עזבו אותו שוב, אבל שיש קשר סבוך בעומק סליליי ליבו של סיריוס שהוא האהבה שלו אל הארי. ואת הקשר הזה שום דבר לא יתיר.
לנגד עניו של הארי, חלומו של הילד בארון שמתחת למדרגות פורח ומשגשג. פני הזר המסתורי הן פניו של סיריוס, וצחוקו ממלא את היום האביבי. המכונית הפכה לאופנוע מעופף, והוא רואה גם את הבית החדש בו יגור ואת סיריוס בתוכו.
הם נוסעים באותו כביש מבודד ומגיחים מעל הים הירוק. הם יורדים אל החוף ויושבים על החול, צופים במים. הם בדיוק כמו שהארי חלם אותם, בדיוק כמו בציור של סיריוס, רק טובים יותר. ריח הים ממלא את נחיריהם, נישא ברוח הקרירה שמבדרת את שיערותיהם – כי זה חורף, והאוויר הקר נושך את עורם החשוף בשיניים פראיות וקטנות כשל גור חתולים. רגליהם היחפות שוקעות בחול הרך, שמגעו מרחיק את כל הדאגות מליבו של הארי, מרפא את המכאובים ומעלים את הסימנים הכחולים.
הם מדברים. לראשונה הארי מספר על הפחד, הבדידות, על השנאה. פניו של סיריוס חתומות כמו תמונה נעימה, והארי מרגיש שסוף- סוף מישהו מקבל אותו. הרוח מפזרת מעליו את כל הרגשות השליליים ומותירה אותו נקי ומוכן לעתיד המצפה לו...
איזה מן עתיד מצפה לו? הוא וסיריוס צופים בציור כמו שני קשישים עצובים על שפת האוקיינוס, האור שמחקה את קרני השמש בתוך המים מרצד מעל ראשיהם.
פעם הוא חש שאם יחלום על משהו מספיק, החלום יתגשם. אך לאחרונה הוא מתחיל לפקפק.
הוא חושב על כל הדברים שהיה רוצה לספר לסיריוס, ומתחשק לו לבכות פתאום, כפי שלא בכה מאז שהיה ילד. מאז היום בו הבין שדמעות הן מותרות שלא מגיעות לאנשים כמוהו.
סיריוס מלטף את ראשו. זו רק תנועה קטנה של כף ידו, אך הארי מרגיש כאילו קרביו נסחטים, וכל האומללות זולגת החוצה, מעוניינת להשתחרר דרך דמעותיו.
"אנחנו נלך לים, יום אחד," סיריוס אומר, והארי רוצה לחשוב שגם הוא רוצה לבכות. הוא מפחד לחשוב על כמה שהם דומים, וכמה סנדקו צריך את מה שהוא מקבל ברגע זה – הבעה אילמת, מורגשת כדקירת מחט, של אהבה. "יום אחד אני אהיה אדם חופשי, ויהיה לנו בית ליד האוקיינוס. אתה תאהב אותו כל כך... אני מבטיח."

[Masha Rostova]

ואו. פיקצר מדהים. אהבתי את התיאורים שהיו ממש במקום, ואת האהבה של הארי לים.

כמעט בכיתי בקטעים עם סיריוס. הם באמת דמו אחד לשני, שניים דחויים ובודדים שלא באמת נשאר להם שום דבר בעולם הזה, חוץ מאשר אחד את השני.

אהבתי אהבתי אהבתי. תפרסמי פה עוד פיקים בבקשה!