רק עוד בוקר || מיקה

[Pipe Dream]

הממ לא פרסמתי כאן כבר די הרבה זמן, אבל הייתה לי מוזה פתאומית ואני מקווה להצליח לחזור להיות פעילה כאן
שם: רק עוד בוקר
כותבת: אני
פאנדום: ה"פ כמובן
דירוג: G
ז'אנר: אנגסט
שיפ: ג'ן
488 מילים
אישור ביטוא עצמי

~.~

ב-1 בנובמבר 1981 פטוניה דרסלי קמה אל מה שהיא חשבה שהוא רק עוד בוקר שגרתי. למצוא תינוק על מפתן ביתה הייתה הפתעה לא נעימה בהחלט, רק עוד הוכחה לחוסר השפיות של עולם הקסמים. מי משאיר תינוק במקום כזה לחכות מי יודע כמה זמן, ורק עם מכתב מצורף?
פטוניה הסתכלה על התינוק שחור השיער ועל הסביבה המוכרת של גינתה המטופחת בחוסר אמונה, לפני שהכניסה את הארי פנימה וסגרה מאחוריה את הדלת. אפילו לא שאלו אותם אם הם מוכנים לדאוג לו. העולם לא פועל ככה, לדברים צריך להיות סדר, דבר שהקוסמים כנראה לא מודעים אליו.
האובדן של לילי היה מכה נוספת שפטוניה ספגה באותו הבוקר. היא ואחותה לא דיברו במשך הרבה זמן, אבל פטוניה תמיד ידעה שהיא נמצאת שם איפשהו במדינה, חיה את החיים שלה. פעם הן היו קרובות, אבל אז לילי התחברה עם הילד סנייפ והלכה לפנימייה ההיא, ופטוניה לא רצתה לקחת חלק בחיים החדשים שלה. כלומר, בהתחלה היא כן רצתה, עד שהיא הבינה שכל מה שיש בקסם בשבילה זה כאב. לא יופי, לא ריגוש, לא הרפתקה. הואא היה רק משהו שלקח ממנה את האחות שהיא אהבה והפך אותה לאדם זר, וטיפוסים מוזרים נוספים שהיא לא רצתה להיות חלק מהם.
פטוניה לא אהבה את ההזדקקות שלה ללילי ואת הכאב שבחסרונה, ולכן ניסתה להתרחק כמה שרק הייתה יכולה מכל מה שהיה קשור אליה. אבל היא לא רצתה שזה יהיה הסוף של לילי. היא רצתה לשכוח שהייתה לה אחות כי לילי השתנתה, לרעה. כאילו היו חברות ילדות שמצאו את דרכן בחיים בכיוונים שונים, זיכרון שמשאיר נוסטלגיה מרירה-מתוקה. היא לא רצתה שבאמת תפסיק להיות לה אחות, זה רק פתח את הכאב מחדש, הביא את ההבנה שמה שהיא התגעגעה אליו לא יחזור.
ואת ההודעה הכואבת היא קיבלה במכתב. מכתב ארור, שאפילו לא נכתב על נייר אלא על החלופה המיושנת שלילי הייתה מפזרת בחופשות ברחבי הבית. תמיד הקוסמים והמכתבים שלהם, שמועברים על ידי ינשופים. יש דרכים מתורבתות יותר לתקשר. משוגעים.
פטוניה רצתה לנתק אחת ולתמיד כל קשר שלה אל עולם הקוסמים שלקח ממנה את אחותה, אבל היה את הארי. התינוק היתום בכה על הספה בסלון, שם הניחה אותו בשביל לקרוא את המכתב - מזל שעשתה כך, אחרת הייתה מפילה אותו בגלל ההלם מתוכן המכתב - והיו לו את העיניים של לילי, שלהסתכל עליהן היה כמו להתעסק בפצע פתוח. הייתה לה תחושה שהוא נגוע בקסם המקולל, ילד מסכן, אבל בליבה כבר התגבשה החלטה לגדל אותו. בשביל לילי של פעם.
ורנון ירד מהקומה העליונה חצי מאורגן לקול הבכי, ונעצר כשראה את התינוק. פטוניה הסבירה לו בקול שקט את המצב, והודיעה על החלטתה. הוא פתח את פיו להתווכח, אך דאדלי התעורר והתחיל לבכות בעצמו. פטוניה מיהרה אל הילד שלה, מבטיחה לעצמה שתיתן לו את הילדות שלה לא הייתה. הוא לא יסבול מהקסם כמו שקרה לה. היא תרחיק ממנו את הארי, תגן עליו. והיא תנסה להוציא את הקסם מהארי, אם הדבר בכלל אפשרי, לטובת כולם.
פטוניה תסדר מחדש את חיה, שהבוקר הזה הפך אותם בפתאומיות. הפעם היא תשלוט במצב.
אך בנחישותה למנוע כאב, פטוניה הייתה עיוורת לכאב שיצרה. בניסיונה לשמור על הכל, היא לא שמה לב לדברים שהרסה.

~.~

נראה לי יצא לי קצת מבולגן. אשמח לת"בים

[Masha Rostova]

אהבתי את הפיקצר.

תמיד הטרידה אותי העובדה שדמבלדור פשוט השאיר את הארי על מפתן הבית בליל חודש נובמבר (קפוא בחוץ! והתינוק נשאר מכוסה בשמיכה דקה ובלי אוכל), לא שאל יותר מדי לפני שהשאיר אותו שם. הוא אפילו לא צלצל בפעמון. זו תמיד נראתה לי סוג של הזנחה פושעת. מי משאיר ילד ככה?

"בהתחלה היא כן רצתה, עד שהיא הבינה שכל מה שיש בקסם בשבילה זה כאב."- בול פגיעה. אני באמת חושבת שזו התחושה האמתית של פטוניה. היא הרגישה שהקסם רק הרחיק ממנה את לילי של פעם, והקנאה יכולה לעוור; ובקנאה כמובן, יש הרבה כאב.

"והיו לו את העיניים של לילי, שלהסתכל עליהן היה כמו להתעסק בפצע פתוח". אוי, לגמרי! ניסוח מעולה של המצב. אני חושבת שרולינג הדגישה את העיניים של הארי כדומות לאלו של אמו כדי להדגיש כמה כאב יש בעקבות האובדן של לילי פוטר. לילי הייתה "בטן רכה" של כל מי שהכיר אותה, ולכן הארי עורר תגובות כל כך חזקות ברגע שהביטו לו בעיניים- בין אם זה סיריוס או רמוס, בצורה חיובית, או סנייפ- בצורה שלילית.

"אך בנחישותה למנוע כאב, פטוניה הייתה עיוורת לכאב שיצרה. בניסיונה לשמור על הכל, היא לא שמה לב לדברים שהרסה". את המשפט הזה חייבת להודות שלא כל כך הבנתי. הכאב שלה או של דאדלי? ואני מאמינה שפטוניה לא באמת הבינה, אולי רק ממש בסוף, את כמה הכאב והקנאה שלה ללילי גרמו לה להתנהגות לא פחות מקרימינלית כלפי הארי.

חפרתי.

[לונגה]

אהבתי שבחרת להציג נקודת מבט של דמות שבדרך כלל נוטים לדחוף לשוליים. יש הרבה מה לכתוב על הדמות של פטוניה, ולמרות שהסיפור היה קצר הצלחת להעביר את ההתפחות שלה מאד טוב. אהבתי את איך שהצגת את הקונפלינט שלה בין החובה לדאוג להארי לבין התחושה שלילי פגעה בה.
יש רק משהו אחד שקצת הפריע לי. רואים שניסית להציג צד אנושי יותר של פטוניה אבל באותו הזמן לא לבטל את איך שהדמות שלה מוצגת, כמו שבתוך האבל שלה על לילי היא פתאום חושבת לעצמה "משוגעים", אבל איך שהוא זה קצת צרם. אולי אפשר היה להציג את הנורמליות החריגה שלה בדרך שקצת יותר תזורם עם התמדית היותר אנושית שיצרת לה.
אבל באופן כללי, פיקצר מעולה. אהבתי במיוחד את זה השורה האחרונה. אני חושבת שזה מגדיר בצורה מושלמת את פטוניה, ומסביר אותה. היא לא עשתה את מה שעשתה מתוך רוע, אלא מתוך אמונה שמה שהיא עושה זה באמת נכון. סיום מצוין!