יום הולדת || אופיר, טורניר הקווידיץ'

[אופיר קרקרוף]

"יום הולדת" || אופיר

נכתב על-ידי: אופיר, אופיר קרקרוף

דירוג: G

ז'אנר: דרמה/כללי

שיפ: סאמר + אוגוסט

ויתור זכויות: ר"ג פלאסיו

על הפאנפיק: סיפורו של אוגוסט פולמן נגמר בסוף הספר "פלא" בסוף כיתה ה'. בואו לקרוא מה קרה בשנה הבאה, במסיבת יום ההולדת של אוגוסט.

תודה רבה לנגה (לונגה) שביטאה לי את הפאנפיק הזה.
ותודה לליאן שהכינה את העיצוב הזה של הפאנפיק לפאנפיק שלה ועכשיו אני יכול להשתמש בו לפאנפיק שלי.

היום יום ההולדת שלי. ואף פעם לא הייתי לחוץ כמו שאני עכשיו. אני מרגיש את הגידים שלי פועמים ואת הלב שלי דופק בקצב מטורף.
למה, אתה שואלים? טוב, כי בפעם הראשונה אני עומד לחגוג יום הולדת. באמת לחגוג. עם אנשים שהם לא המשפחה שלי. ולמה זה כל כך מלחיץ? כי בוא נגיד שהפנים שלי לא הכי נורמליים, ואנשים נוטים להגיב אליהן באופן קצת... מעליב.
שמי הוא אוגוסט פולמן. לא מזמן סיימתי כיתה ה', ואני עכשיו בכיתה ו'. החלטתי שאני אערוך השנה מסיבת יום הולדת, כי אחרי שנה שעברה אני מרגיש שבאמת הצלחתי להשתלב טוב בין הילדים, ושאני נורמלי, בפעם הראשונה בחיי.
כמה טעיתי. הלחץ עומד לפוצץ לי את המוח, אז אני נכנס למיטה ומפנטז על חיים לא העיוות בפנים שלי.
נשמע צלצול בדלת. אני שומע את אמא שלי פותחת אותה, ואת קולו של ג'ק, ששואל למקומי. אני רץ החוצה מהסדינים ומחבק את ג'ק. התגעגעתי אליו ממש.
"היי, אוגי, מה קורה? מזל טוב! אתה כבר בן 12! קח, זה ממני ומההורים שלי."
הוא מושיט לי קופסה קטנה ושחורה. אני פותח אותה במרץ כדי לראות מה יש בפנים. מה שאני רואה עושה אותי מאושר. בפנים יש בובה של קיי 20, חייל סער של האימפריה ממלחמת הכוכבים.
"יש! תודה ג'ק, אני מת עלייך!"
"טוב, ידעתי שאתה אוהב מלחמת הכוכבים, אז החלטתי להביא לך משהו שתאהב! נוכל לשחק עם זה בהפסקות, ולעשות מלחמות בינו לבין בובת הלוק סקייווקר שלי," ג'ק אומר כאילו הוא מנסה להסביר למה הוא עשה טעות כלשהי.
אני מחבק אותו שוב. תמיד אהבתי את ג'ק. טוב, חוץ מהתקופה הזאת שהייתי בטוח שהוא שונא אותי, אבל מלבד זאת הוא חבר מאוד מתחשב.
בהמשך השעה ממשיכים לבוא עוד ועוד ילדים. סאמר, הנרי, מיילס, כריסטופר, שרלוט ועוד חברים שלי. אני לא יודע למה דאגתי. זה ממש כיף. כולם נהנים, ואף אחד לא אכפת מאיך שאני נראה. הם רק רוצים לבלות איתי.
ביחד עם הילדים ממשיכות לבוא גם מתנות. עותק של ציור של ואן גוך, עיפרון מכני עם ציורים של מלחמת הכוכבים, מקל לחימה מגניב מבמבוק, די-וי-די של הסרט בת הים הקטנה, קישוטים לאקווריום של דג הזהב שקנינו, ואפילו את משחק המחשב "הוגו", עם התמונה של גריזלדה על העטיפה. כל המתנות משמחות אותי, וגורמות לי לאהוב את חבריי. חברים שאף פעם לא חשבתי שיהיו לי.
כולם נהנים ושמחים, ובאופן כללי המסיבה מעולה, עד שנשמע עוד צלצול בפעמון. אמא שלי פותחת את הדלת ומאחוריה מתגלה ג'וליאן, שנכנס פנימה במבט כנוע ומצטער. כולם מפסיקים לזוז ולדבר בבת אחת.
"היי, כולם. תקשיבו, אני מצטער על שנה שעברה. רציתי לפתוח איתכם דף חדש ו – "
פלאק! ג'ק החטיף לו סטירה בפנים. אני מביט בו המום בעוד הצבע בפניו מתחלף מאדום מרוכז ללבן.
"אין צורך להודות לי," הוא אומר.
"ג'ק, זה היה ממש לא בסדר," אני אומר לו וגורר אותו הרחק מג'וליאן. "אתה לא יכול ככה סתם להרביץ לאנשים!"
"זה לא ככה סתם! אתה בכלל זוכר את שנה שעברה"?
"ברור שכן, ואני לא אשכח לו את זה. אבל הוא עמד להתנצל!"
אני מודה, גם אני רציתי להעיף לג'וליאן סטירה באותו הרגע. אבל ידעתי שזה לא במקום. אבא שלי פעם אמר לי פתגם: "מי הוא הגיבור הכובש את יצרו". המשמעות היא שאתה גיבור אם אתה שולט בכעס שלך. אני מוצא את הפתגם הזה מאוד עוזר ברגעים כאלה.
"תקשיב, ג'ק, בוא פשוט נחזור חזרה אל הסלון, ופשוט תתעלם מג'וליאן. אוקיי?"
"אוקיי. אבל אני לא מבטיח שג'וליאן לא יחטוף עוד אגרוף לסנטר מתזוזה לא מכוונת של היד שלי."
אני יודע שהוא צוחק, אבל עדיין, אני מקווה שג'וליאן לא יפגע. גם אם הוא התאכזר אליי בשנה שעברה הוא עדיין בן אדם, ואי אפשר סתם להרביץ לו.
כשנכנסו חזרה לסלון גילנו שההורים שלי כבר הביאו את העוגה. זו הייתה עוגת שוקולד ענקית של שתי שכבות, עליה נכתב באותיות לבנות: "מזל טוב!"
כולם התרחקו מהעוגה ופינו לי דרך אליה.
"ובכן אוגי, למה שלא תדליק את הנרות על העוגה? אני רוצה לראות עשן, ואתה יודע מה אומרים, 'אין עשן בלי אש'! אז בוא תדליק את הנרות!" אומר ג'ק, מנסה להעמיד פנים שהוא לא מגניב מבטים חשדניים אל ג'וליאן כל הזמן.
אני מתקרב אל העוגה ומרים את המצית. אני מדליק את המצית, מעביר אותו בין הנרות, וכשאני מסיים להדליק אותם אני מניח אותו בצד. אני עוצם את העיינים ומבקש בקשה אחת פשוטה: 'הלוואי שכל יום יהיה כמו היום'.
כולם לקחו חתיכת עוגה, חוץ משרלוט.
"היי, שרלוט, את לא רוצה לקחת עוגה?" אני שואל.
"לא, תודה אוגוסט. התחלתי בדיאטה ואני לא אמורה לאכול שוקולד".
"אה, בסדר. את רוצה משהו אחר? פרי, יוגורט, מים, משהו אחר?"
"לא, תודה. אני לא מאוד רעבה," היא עונה.
"טוב, אם את לא רוצה, לא צריך. למישהו יש רעיון מה נעשה עכשיו?"
"לי יש בקשה," אומר ג'וליאן בחיוך.
"אין סיכוי, אידיוט. אתה לא מקבל כאן זכויות כאלה!" נובח ג'ק.
"תרגיע ג'ק, ומהר!" אני נובח לו חזרה.
"שהוא ירגיע!" צועק ג'ק, הפעם אליי.
"שניכם תהיו בשקט! לא צועקים פה יותר!" צועקת סאמר. "כן, ג'וליאן?"
"טוב, רציתי לבקש, אם זה בסדר מצד ממורמר פה, לנגן לכם משהו. בדיוק קנו לי גיטרה. אני אנגן לכם, ונוכל לרקוד!"
"זה נשמע נפלא, ג'וליאן. בואו נעשה את זה," אני אומר.
כולנו הולכים לסלון, ואני חייב לומר, ג'ק באמת ממורמר. ג'וליאן לוקח עטיפה שחורה ארוכה ופותח אותה. בתוכה מתגלה גיטרה ארוכה ושחורה, מקושטת במדבקות של מלחמת הכוכבים.
"טוב, אז אני עומד לנגן לכם שיר שאני מאוד אוהב!" הוא אומר ומתחיל לנגן מוזיקה מהירה וכיפית.
אני אף פעם לא שמעתי את השיר הזה, אבל אני אוהב אותו. כולם מתחילים לרקוד, ואני מוצא את עצמי נמשך בידי על ידי סאמר ומתחיל לרקוד איתה. המוזיקה מגבירה קצב ואנחנו איתה. לבסוף, אחרי כמה דקות של ריקודים, סאמר גוררת אותי אל החדר שלי ואני מחייך ובא בעקבותיה. אנחנו מתיישבים על המיטה והיא מחייכת אליי.
"אתה יודע, אוגוסט, אתה ממשך חשוב לי. אני ממש מחבבת אותך."
"תודה. גם אני אותך."
עוברות כמה שניות של דומיה, ואז, בלי שום אזהרה, היא מצמידה את שפתיה לשלי. אני אוהב את זה. אני מנשק אותה חזרה, ואנחנו נשארים כך כמה שניות. אני מרגיש שמחה. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שמח באמת, ובפעם הראשונה לא אכפת לי ממראה פניי.

[לונגה]

אני לא מכירה את הספר הזה אז קשה לי לומר משהו על העלילה והדמויות, אבל באופן כללי הכתיבה טובה. הצלחת להעביר את חוסר הביטחון והחששות של אוגוסט בצורה אמינה, והדמות שלו וזו של ג'ק היו ברורות וכתובות בצורה טובה. אני לא יודעת מה מערכת היחסים של אוגוסט עם סאמר בספר, אולי בגלל זה לא הצלחתי להתחבר לסוף שבחרת. לא התרכזת בדמות שלה בכלל, אז זה קצת מרגיש מנותק שבסוף היא אומרת לו שהיא מחבבת אותו ומנשקת אותו.

דירוג: יצירתיות: 1/3, טכניקה 2/2, עלילה 1/3, כתיבת דמות 2/2. בסך הכל: 6/10.
נקודות: 130/ 150.