קורא העתיד

איש מבוגר עם שיער שיבה לבן, וזקן קטן פרס את ידיו קדימה, ופקח את עיניו. הוא הביט בחמישית הקלפים שהיתה פרוסה מולו, והנהן בעצב כבד. עיניו האפורות הביטו באישה שעמדה מולו, יפיפייה, נסיכותית ומכובדת. היא הביטה בו בחזרה בלעג טהור מבעד לעיניה הירוקות. "אבא! מה רצית? הוא לא עוזר בכלום!" היא צייצה בכעס אל אדם מעורר יראה שעמד מחכה מחוץ לאוהל של חוזה העתידות. האיש חוזה העתידות צעד צעד אחד אחורה בפחד, נמנע הפעם מלהביט ישירות בעיניה של הנסיכה המגעילה. גורלה היה חתום מראש, ולדעתו הגיע לה. הוא פחד שעכשיו יוצא להורג על ידי המלך, אז מה יש לו להפסיד? הוא הרים את ראשו בחזרה, ונעץ מבט בנסיכה היהירה, ובעיניה הירוקות. שערה החום היה מסודר בצמות מדוקדקות על ראשה, והיא נענעה אותו ביחד עם חיוך זדוני. קורא העתיד החזיר לה חיוך זהה, והביט שוב בקלפים. "מראה שבורה...." הוא מלמל בפליאה, והרים את מבטו. "זה אומר שבע שנים של מזל רע!" הוא אמר לה הפעם בהפתעה גמורה. המראה השבורה היה קלף שנדיר היה למצוא אותו ולשלוף אותו מהערמה. רק עכשיו הוא הבחין בו אי שם בצד. הוא החוויר כאשר הבחין בעוד קלף יחיד שהסתתר אי שם בחושך. "חתול שחור!" הוא כמעט צעק. גם מראה שבורה וגם חתול שחור? זה פשוט לא היה הגיוני. שני הדברים הכי גרועים שיכלו לקרות לאדם, והוא לא האמין. גם עם כמה שהוא שנא את הנסיכה הוא לא חשב שזה הגיע לה. "כן, ובעברית?" היא מלמלה אליו בכעס יהיר. טוב, אולי זה כן הגיע לה. היא נשמה עמוק בנימה של נו באמת, והחלה להתהלך החוצה אל מהאוהל. "חכי שניה!" צעק חוזה העתידות, "יהיה לך מזל רע בחיים, ואת חייבת לטפל בזה!" אך הנסיכה כבר הלכה, והוא נשאר להמתין לגורלו המר, כשהוא שומע קולות בוקעים מחוץ לאוהל. המלך, כפי שהוא ציפה נכנס פנימה הדור בזהב, הוא כיוון לכיוונו את אצבעו המורה, והכריז, "רופולוס וארירה, אחרי זמן רב של שירות נחמד, בתי החליטה לפטר אותך מתפקידך. אנו נגמול לך על שירותך במשך שנים טובות של ידידות ולא נהרוג אותך. תודה" דמעה עגלגלה זלגה על לחיו של המלך הגאה, והוא ניגב אותה במהירות. מלכים לא בוכים. רופולוס לא התייאש, ומיהר לעצור את המלך הזקן בדרכו החוצה. "זה חשוב, אתה חייב להציל אותה!" הוא אמר לו בקול רציני, בעודו חוסם בגופו את המלך השמנמן. הוא מיהר ורץ מהר כמה שאפשרו לו רגליו הזקנות, ולקח שרשרת של שום ובצל מאחת המגירות. הוא הניח אותה בידו של המלך, שבחן אותה בגועל. רופולוס הנהן בסיפוק. "מסריח, אבל עוזר." המלך הניד את ראשו, ומחא פעמיים את כפות ידיו, וזוג משרתים צנומים הופיעו, משתחווים עמוקות למלכם. הוא הניח את השרשרת שהדיפה ריח חזק ונורא בידיהם של המשרתים, שמיהרו להסתלק במהירות מהמקום. "טוב, אנסה לשכנע אותה להשתמש בזה." הוא חייך בתודת הוכרה לרופולוס, שחייך גם הוא ולחץ את ידו של המלך. "בהצלחה..." הוא אמר למלך, "אתה חייב לנסות להציל אותה" הוא המשיך בקול שקט יותר. המלך פנה ללכת למרכבה, מנפנף בידו אל רופולוס.
הנסיכה התיישבה במרכבה יחד עם אביה. "תגיד, מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה והרימה גבה. "אל תגיד לי שאתה לא מוציא אותו להורג, נכון?" היא שאלה בחיוך חנפני. "אני אוהבת לראות דם..." היא המשיכה לדבר ביהירות. ואז מלמלה בין שפתיה, מביטה באוהל המתרחק, "אם אתה לא תעשה את זה, אני אעשה את זה" היא מחאה לעצמה כפיים במוחה. איזו נסיכה לתפארת.