איטרומה // ראיין, 80 מילים מסביב לעולם - שלב אחרון

נפלתי.
כשנפלתי מהצוק, דבר לא יכל להיות גרוע יותר מזה.
טעיתי, כי הכל נהיה מוזר מאוד.
מתברר שלא מתתי, מתברר שהקרקע הייתה קופצנית, כדי שלא ימותו אנשים שיפלו לשם. חוסר הגיון טוטאלי. ואני הדוגמא הכי טובה שיש.
כשהצלחתי לקפץ לי עד לשם, העולם השתנה.
הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא חורי תולעת או ממדים מקבילים - אבל אף אחד מהם לא דומה למה שאני רואה עכשיו.
חשבתי שאני מתחיל להזות, כי ראיתי חיות מסולסלות אדמדמות שמנסות לצוד תפוצ'יפסים עם חניתות סוכר. ראיתי יער שכל העצים בו מחליפים צבעים, וכל פעם שצבע מתחלף, משהו נותן לצבע ביס. ניסיתי להתעורר, ניסיתי להאמין שזה חלום. העולם הזה, טוב, נראה לי שעדיף לקרוא לו "חלום בהקיץ" כדי שארגיש נורמלי יותר ופחות משוגע על כל התפוצ'יפס.
החלטתי ללכת ולראות לאיפה הגעתי, איפה אני, מה זה המקום הזה ועוד כמה שאלות היפותטיות שעלו בראשי.
התנגשתי בעץ, והגעתי לסאונה מלאה בשמן או דלק מבעבע. צרחתי כמו ילדה קטנה כשראיתי מכונית לקסוס שואגת מתוכה. כמובן, כשפניתי ללכת, התנגשתי בעץ. מתברר שזה לא עץ קסום אז האף שלי נהיה אדום.
כשהסתובבתי כדי לראות את כל הסאונה, ראיתי אנשים שלובשים מן סרבל מכוער עם צבעים לא מתאימים. אני מניח שאין פה משטרה של אופנה.
יצאתי מהסאונה הענקית והמוזרה - סוף סוף. כשהרחתי את האוויר בריח עוגייה פגע לי תרנגול הודו בבטן. ופתאום מאות תרנגולי הודו נפלו עלי. עכשיו אני מפחד לדעת איך הם מתקלחים.
אחרי שהעפתי את התרנגולים הלכתי והתמקדתי יותר במה שאני רואה. לפתע, לכד את מבטי פרח שנראה שקוף - שלפתע הראה לי את עצמי, נהנה מהחיים שלי בעולם אמיתי ובלי הזיות, פרח כל כך יפה. לפחות עד שהסתכלתי על אמצע הפרח. ראיתי את עצמי ברגע הכי שפל בחיים שלי, חלחלה חילחלה בגופי והרגשתי נורא.
התאוששתי כשנגסתי בתפוצ'יפס פראי אחד - אולי זה קניבליזם, אבל כל עוד אני שבע זה שווה את זה.
התחלתי להבין את העולם המעוות הזה, החלטתי שאם אני לא חוזר הביתה, אז אני אתקע במקום המחליא הזה לנצח. הסתכלתי על העננים, כל העננים הם דונאטס. נהרות הן מקולה או ספרייט. מפלים הן מכוסות של סטארבקס. האדמה עשוייה מברד.
המקום הזה מטורף, אני מטורף, אני הוזה. חלום בהקיץ. בלתי אפשרי שזה יהיה אמיתי.
ככה חשבתי עד שנתתי לעצמי אגרוף ושתיתי ספרייט.
זה לא עבד, אני עדיין במקום המוזר והדוחה הזה. בלי שום דרך לצאת, בלי שום מושג איפה אני. התייאשתי, ונשענתי על עץ.
נפלתי אל תוך נהר של מיץ תפוזים - כמובן. ייבשתי את עצמי איכשהו ונשכבתי על הקרקע - ברד שלא קר - הזו.
חשבתי על מה עוד לא ראיתי במקום המשוגע הזה, מה עוד מחכה לי פה. האם יש פה חיים? האם בעצם נתון למין קסם אפל שבגללו אני הוזה על מקום כזה מוזר? האם המקום הזה אמיתי? מה קורה לי בעולם האמיתי אם העולם הזה לא אמיתי?
כל כך הרבה שאלות, ואין לי אפילו תשובה אחת. העולם הזה נראה כל כך מתוק, אבל בתוך תוכו הוא מוצץ כל טיפת תקווה ורצון שלך והופכת אותו לייאוש. זה די מוזר בהתחשב בכך שיש פה סעודת מלכים לאוהבי אוכל.
המקום הזה כל כך צבעוני שאני חושב שאני עומד להקיא, ואלי גם זה יהיה כמו קשת בענן. המקום הזה כל כך מעיק ומוזר, אני כמעט משוכנע שבעוד רגע סנאי ירקוד בפני סטפס או תחרות שירים לצלחות. הכל פה כל כך בסדר אחר, שונה יותר, מוזר הרבה יותר וחסר הגיון מוחלט. מעניין אותי איפה יש בני אדם אמיתיים - אם יש בכלל.
עברתי את היערות והגעתי לגן שעשוי מ... זה נראה כמו... גן שעשוי מצעצועים? נדנדה שעשויה מחבל קפיצה ומושב של בובות מחוברות? קרוסלה שעשויה ממשחקי קופסא? מגלשה שעשויה משמיכות קטנות של פעוטות? הכל פה כל כך משוגע - אחרי שההזיה הזו תיגמר אני הולך לרופא.
בדקתי מה יש לי בכיסים - טלפון, אוזניות וחבילת מסטיקים. לטלפון בטח לא תהיה קליטה כאן, אז האוזניות והטלפון לא יצליחו. הייתי מותש, לא יכולתי לעמוד על הרגליים. ואז עלה לי רעיון מדהים - לעסתי 7 מסטיקים וניפחתי בלון שהצליח להרחיף אותי - מתברר שהגרביטציה פחות חזקה פה אז הצלחתי לרחף ואיכשהו לשמר את הבלון.
אחרי זמן מה שהרגיש כמו נצח, הגעתי לבית עשוי מזכוכית. לא שמתי לב עד כמה אני רעב עד שהרחתי את האוכל שלהם. לא יכולתי לשלוט בעצמי וצלצלתי בפעמון שלהם - שחתך לי את האצבע בקצת.
פתחו לי את הדלת אנשים נורמליים - סוף סוף. טוב, הם היו נורמליים עד שרגע הם התעמעמו לצורה של בני אדם שקופים - שם נבהלתי. אבל הרעב שלי חזק מהכל. התחננתי בפניהם לאכול קצת - משהו טעים שיספק אותי. הם לא הבינו, אז עשיתי פנטומימה. למזלי, הפנטומימה עבדה והם הכניסו אותי והגישו לי אוכל שנראה כל כך מלכותי שלא הבנתי איך אנשי זכוכית הצליחו בכלל להכין אותה. מיד זללתי את כל הצלחת שלי, ואחרי הארוחה הם הזמינו אותי להישאר איתם קצת ; סירבתי והסברתי בפנטומימה שעשו בשבילי מעל ומעבר, והמחשתי להם תודה עצומה.
אחרי הליכה שהרגישה כנצח התייאשתי. כרעתי על ברכיי וצרחתי: "מה המקום הזה?!".
לפתע נעלמה האדמה שלרגלי ונפלתי מהצוק, עוד פעם. חזרתי לעולמי בקפיצה.
נשמעה לחישה מן תחתית הצוק, "איטרומה."
------------------------------------------
אני יודע שאין רגשות - רק המחשות. לא מבוטא, סליחה. אשמח לת"ב וחוץ מזה 800 מילים ^^

מקפיצה כדי להגיב ^^

אוי, העולם שלך הזוי, ציינתי את זה כבר? אבל אני אוהבת אותו! את האמת שהוא גם טיפה הזכיר לי את ארץ הפלאות משום מה, זה מגניב (ואגב, יש משמעות מיוחדת לשם שלו? סתם מעניין אותי לדעת).
בכל מקרה, העולם שלך בהחלט מאוד מאוד מיוחד והצגת אותו בקטע בצורה טובה, כל הכבוד.
כן יש כמה דברים שקצת הפריעו לי, ואני כבר אעיר עליהם, אבל לפני זה אני רוצה לציין שהכתיבה שלך באמת מאוד משתפרת ואני ממש שמחה לראות שאתה ממשיך לכתוב ולא מוותר - ההתמדה שלך מצוינת.
ועכשיו להערות (שכנראה יכללו גם התלהבות מכל מיני דברים כי העולם שלך באמת מגניב):
קודם כל, ביטוא. אני יודעת שאני מציקה לך על זה, וגם בזה אתה בהחלט משתפר מקטע לקטע, אבל אני עדיין חושבת שכדאי לך לשלוח את הקטעים לבטא לפני שאתה מפרסם. זו כמובן החלטה שלך ואתה ממש לא חייב - אני פשוט חושבת שזה יקל על הקריאה של הקטעים ויאפשר לקוראים להבין אותם בצורה קצת יותר טובה, אז זה כן חשוב לדעתי. אני אשתדל לא להעיר הערות טכניות כרגע (חוץ מזה שיש לך כמה מעברי זמנים קטנים, כדאי שתעבור ותתקן אותם), אבל אם אתה רוצה אתה כמובן מוזמן לבקש ואני אבטא לך בפרטי.
דבר נוסף שטיפה הפריע לי, הוא שכל הקטע רץ מאוד מהר. יכול להיות שזו רק הרגשה שלי, אבל אני חושבת שעברת קצת מהר מדי מפרט לפרט בעולם ולא התמקדת מספיק בכל פרט. אני יודעת שרצית שהקטע יהיה באורך 800 מילים בדיוק, ובהחלט חשוב להספיק להציג את כל הפרטים בעולם שלך, אבל כשבחרת ליצור עולם כל כך הזוי - לקחת על עצמך אתגר לא קל. לכתוב קטע שהוא גם עם עלילה וגם מציג עולם שמאוד קשה להבין - ועדיין לאפשר לקוראים להבין מה הולך - זו משימה לא פשוטה. אמנם עמדת במשימה הזו בצורה טובה ובהחלט אפשר להבין מהקטע את האווירה הכללית בעולם, אבל עדיין היה קשה לקלוט כל פרט ספיציפי ולהבין הכל. זו לחלוטין החלטה שלך, אבל אני באופן אישי ממליצה לך פשוט לקחת את הקטע ולהאריך אותו - אפילו לסיפור בהמשכים עם כמה פרקים, אם זה מה שתחליט.
וזה מוביל אותי (או לא בדיוק מוביל אותי, אבל אני אוביל את עצמי) לדבר הבא - העלילה. הרעיון של להיכלא בעולם הזוי ולא להבין איך יוצאים ממנו הוא רעיון מאוד נחמד, אני באמת אוהבת אותו. מה שכן, זה רעיון שמופיע בלא מעט מקומות (אליס בארץ הפלאות והקוסם מארץ עוץ, לדוגמא), ולכן כשאתה בוחר לכתוב אותו חשוב שתעשה את זה באופן מאוד ייחודי. העולם שלך בהחלט ייחודי, אני לא יכולה להגיד שלא, אבל אני חושבת שהעלילה פשוט טיפה נעלמה בין התיאורים של העולם, ואז הקפיצה חזרה לעולם הרגיל בסוף הקטע הרגישה כאילו היא הגיעה מהר מדי. גם זו בחירה שלך, אבל אני ממליצה לך לנסות פשוט לכתוב לעצמך תקציר של העלילה של הקטע - תקציר בלי תיאורים בכלל, שבו רק תסביר לעצמך ותפרט על כל המסע והשלבים בו שהדמות עוברת בעולם (ואגב, אני חושבת שיכול להיות נחמד אם גם תתן לה שם, אבל אתה כמובן לא חייב). אני חושבת שתקציר כזה יסדר לך הכל בראש, ואז תוכל גם לכתוב את הקטע בצורה קצת מסודרת יותר כדי שיהיה יותר קל להבין את העולם, וגם להכניס יותר עלילה ולא לתת לה להיאבד בין התיאורים.

בגלל שכתבת בשורה השנייה 'טעיתי', אני חושבת שכדאי לך להוסיף 'חשבתי בשורה הראשונה ('כשנפלתי מהצוק, חשבתי שדבר לא יכול להיות גרוע יותר מהנפילה.') - אחרת השורה הראשונה היא די ציון עובדה, ואז ה'טעיתי' לא ממש מתאים.

אני לא יודעת אם זו שגיאת הקלדה או שבכוונה כתבת 'לקפץ' ולא 'לקפוץ', אבל אם זה בכוונה - אני חושבת שהמילה 'לקפץ' קצת פחות מתאימה כאן.

לא ממש הבנתי מה הכוונה ב'נותן לצבע ביס'.

אוי, זה קסום. אני חייבת להגיד שלאווירה של העולם בהחלט הצלחת להכניס אותי, ותיארת בצורה ממש טובה גם את המחשבות שהעולם גורם לדמות לחשוב. חוץ מזה, מאוד אהבתי את הסגירה המעגלית של הקטע ואת החזרה על הקפיצה מהצוק.
בקיצור, אחרי כל החפירות האלה, אני רק אגיד שוב שהעולם שלך ממש מגניב וקסום. באמת באמת ניהניתי לקרוא, והקטע הזה מצוין וכתוב בצורה טובה. אני ממש מצטערת אם פגעתי, זו לא הייתה הכוונה שלי ואני מחכה מאוד לקרוא עוד קטעים שלך - כולל קטעים שמתרחשים באותו העולם.