Marina and the Diamonds

תאריך לידה: 10 באוקטובר 1985 (בת 32)
ז'אנר: אלקטרופופ, אינדי פופ, סינת'פופ, אלטרנטיבי
שנות פעילות: 2005- היום
חברת תקליטים: 679 Artists
מידע כללי:
מארינה למבריני דיאמאנדיס (או בשם הבמה שלה: מארינה אנד דה דאימונדס) היא זמרת-יוצרת ממוצא וולשי-יווני. כמו שבוודאי אפשר לנחש, שם משפחתה "דיאמאנדיס" הוא המילה היוונית ליהלום (דאימונד) והמקור לשם הבמה שלה. למרות שהרבה טועים לחשוב שהכוונה ב"יהלומים" היא ללהקת רקע או משהו בסגנון, פירוש המילה בשם הבמה של הזמרת הוא דווקא משהו מעט בלתי צפוי - היהלומים זה בעצם מילת היחס למעריצים שלה. מארינה החלה את דרכה בקטן. לאחר שנמאס עליה לעבור בין אודישן לאודישן, היא החליטה להפיק שירים לעצמה. היא לימדה את עצמה לנגן בפסנתר והלחינה לעצמה שירים בעזרת התוכנה GarageBand, אותם פרסמה תחת שם הבמה שלה באתר MySpace. בדרך הזו היא הוציאה 3 מיני אלבומים, והמטרה שלה באמת הושגה - לא פחות מ-14 חברות תקליטים פנו אליה, אבל היא בחרה רק באחת שידעה שלא תנסה להכתיב לה איך להתנהג/לשיר/להראות (חברת 679 Recordings, כיום 679 Artists).
לאחר שחתמה על חוזרה שחררה מארינה את אלבום האולפן הראשון שלה ב-2010. מאז ועד היום היא הוציאה עוד שני אלבומי אולפן, ובסה"כ שלושה. נשמע די מעט, לא? זה באמת מעט. אבל אחד הדברים הכי מיוחדים שאפשר להגיד על מארינה היא שהיחס שלה למוזיקה לא דומה לשל אמנים אחרים. כל אחד ואחד מהאלבומים של מארינה מייצג איזושהי תקופה שהיא עברה בחיים (נושאים מרכזיים שהעסיקו אותה), והתמודדה איתה גם בכתיבה והלחנה של שירים.

דיסקוגרפיה:
2009-2010

שם: The Family Jewels
מספר שירים (בגרסא הסטנדרטית): 13
סינגלים: Obsessions, Mowgli's Road, Hollywood, I am Not a Robot, Oh No!, Shampain
האלבום הראשון של מארינה שיצא ב-15 בפבואר 2010, והגיע למעמד זהב בבריטניה.
על פי מארינה, האלבום סובב סביב הפיתויים של המסחריות, ערכי החברה המודרנית והמשפחה, ונושא המיניות הנשית (כיצד נשים נראות בחברה בהתאם למיניות שלהן). היא רואה את האלבום כמשהו שיש להאזין לו כמו שמאזינים לסיפור או תאוריה, ושהוא מעודד אנשים להטיל ספק בעצמם (בעיקר במה שהם מכירים ומכתיבים להם).
2011-2013

שם: Electra Heart
מספר שירים (בגרסא הסטנדרטית): 12
סינגלים: Primadonna, Power and Control, How to Be a Heartbreaker
האלבום השני של מארינה יצא ב-27 לאפריל 2012, והגיע למעמד זהב בבריטניה.
האלבום מגולל את סיפורה של הדמות הבדיונית "אלקטרה הארט", שנועדה לייצג את ארבעת הארכיטיפים של אישה בתרבות האמריקאית: עקרת בית, מלכת יופי, הורסת משפחות ונערה עצלנית. בנוסף לכך שכל שיר באלבום מיוצג על ידי ארכיטיפ מסוים, אלקטרה הארט היא פשוט דמות קרה וחסרת רחמים שאי אפשר לפגוע בה, וחלק מהנשים שהשפיעו על יצירת הדמות הזו היו מדונה, מרילין מונרו ומארי אנטואנט.
מארינה טענה שהאלבום נכתב מתוך "אהבה שלא תפקדה כמו שצריך", ושאלקטרה הארט הוא בעצם אלבום שמגיב לנושא מביך שמתחבר לכולנו - דחיה.
כמו כן, במהלך תקופת קמפיין הקידום של האלבום מארינה פרסמה בערוץ היוטיוב שלה קליפים עם שירים (או חלקים של שירים) מהאלבום, שמתארים את הסיפור של אלקטרה הארט (שימו לב שלא כל הקליפים יצאו גם כסינגלים). בחלק הראשון ניתן לראות את מארינה "הופכת" לאקלטרה הארט, ובחלק האחרון אלקטרה הארט "מתה".
2013-2016

שם: Froot
מספר שירים: 12
סינגלים: Froot, Happy, I'm a Ruin, Forget, Blue
האלבום השלישי יצא ב-13 למרץ 2015.
אחרי שני האלבומים האחרונים, ובמיוחד אחרי אלקטרה הארט, מארינה הרגישה הרבה יותר בטוחה לכתוב ולהלחין את השירים לגמרי בעצמה, ובאמת כל השירים באלבום נכתבו לגמרי על ידה (בניגוד לאלבומים האחרים, שם חלק מהשירים נכתבו על ידי אנשים אחרים או בשיתוף איתם).
מבחינה רעיונית פרוט מעט פחות ברור מקודמיו. הוא לא נשמע שמח במיוחד, אבל הוא בעצם נועד לחגוג את ההבנה שמותר לנו להיות מאושרים כשאנחנו סוף סוף מוצאים לעצמנו את הסיבה לכך. יש בו שירים על קשר שהיה צריך להיגמר (שמתאים לאלקטרה הארט), ושירים שמעבירים ביקורת חריפה על החברה (שמתאימים לדה פאמילי ג'ולס). פרוט הוא בעצם כל מה שמארינה עשתה עד עכשיו, רק עם עוד תוספות ויותר בגרות וניסיון.

דעה אישית:
להתאהב בזמר\ת זה משהו מיוחד. בדרך כלל מתאהבים במשהו אחרי שאתה מכיר אותו לעומק, ולהגיד שהתאהבתי במארינה זו רק לשון המעטה.
אין עוד אף להקה/זמר אחר שאני עוקב אחריהם ושומע אותם כמו שאני עוקב אחרי מארינה. יש לי עותקים פיזיים של שלושת האלבומים שלה, ואלו האלבומים היחידים שיש לי. אני כל כך נהנה להקשיב לקול שלה, למרות שב"רושם הראשוני" הוא די הרתיע אותי. כפי שהבנתם בהתחלה, אני לא מתיימר להיות מבין יותר מדי גדול במוזיקה כשזה מגיע לז'אנר וסגנונות ודברים כאלה. אני בד"כ מתאהב בשירים לפי הקשר - שמעתי את השיר איפשהו, ברגע כלשהו. גם אם באמת התחברתי לשיר נטו בגלל המוזיקה שבו, בד"כ אין לזה איזה סגנון אחיד שאני יכולה להצביע עליו. אבל עם מארינה זה פשוט שונה, כי באמת שהקשר שלי לשירים שלה הרבה יותר חזק מ"נשמע נחמד" או "לא נשמע נחמד".
אני עוקב אחרי מארינה מ-2013 בערך. זה כבר יותר מ-4 שנים. ואני מרגיש שאת כל התקופות שהיא עברה עם המוזיקה שלה גם אני עברתי. יש כל כך הרבה רגעי מפתח בחיים שלי שישר כשאני נזכר בהם עולה בי מיד גם אחד השירים של מארינה שפשוט היה ייצוג מושלם של אותו רגע. כששמעתי את מארינה לראשונה בדיוק נכנסתי לתקופה רעה בחיים, והשירים שלה עזרו לי להתמודד. וגם בהמשך, השירים שלה וההזדהות שחשתי עם הרבה מהם באמת ובתמים עזרו לי לא להישבר.
אבל מארינה לא שם בשבילי רק ברגעי משבר - היא שם גם בזמנים השמחים, המצחיקים - מאז ששמעתי אותה לראשונה אפשר להגיד שהיא בערך הפסקול של החיים שלי. כבר תקופה לא קצרה שלא שמענו שום דבר חדש ממנה בפן המוזיקלי. אבל מארינה היא הרבה יותר מסתם מוזיקאית, כמו שכבר אמרתי. היא פשוט בן אדם מדהים ומעורר השראה מכל הבחינות. לא מזמן היא אפילו פתחה בלוג, והיא כותבת שם על המון דברים נורא מעניינים - ואפילו שם הרגשת ההזדהות שיש לי עם מה שהיא כותבת אדירה! (הבלוג נמצא כאן)
לסיכום אני אוהב את השירים של מארינה כי אני נהנה להקשיב להם ומתחבר אליהם מאוד.