אמנון ותמר || תם, R; רמיזות לאונס וגילוי עריות

[Nico di Angelo]

לא קטע הכי קל לעיכול, אבל אתמול הייתי במשתלה וראיתי אנשים קונים אמנון ותמר ולא יכולתי שלא להזדעזע קצת
מדורג R על רמיזות לאונס וגילוי עריות. יש גם התקף חרדה בהתחלה. שום דבר מפורט מדי כי אתם מכירים אותי, בקושי נשיקות אני יודע לכתוב, אבל heads up.
מי שלא מכיר את הסיפור של אמנון ותמר, די חשוב להכיר אותו בשביל להבין את הקטע הזה:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%...%AA%D7%9E%D7%A8
ולמי שיודע תנכית:
https://www.mechon-mamre.org/i/t/t08b13.htm
פרחי אמנון ותמר:
https://www.google.com/search?q=%D7%90%D7%9...iw=1680&bih=868

---

כשהיא פתחה את הדלת, היא הרגישה את הלב שלה קופץ לגרון. לא היה שם אף אחד, הכל נראה כרגיל - דלת המעלית בצבע מתכת חלודה קמעה, זוג נעלי ספורט עם קשר מעצבן בשרוכים ואגרטל עם חרציות שנבלו לפני שבוע. הבעיה שלה הייתה זר הפרחים הגדול שהיה מונח על שטיח הכניסה, שהכיתוב ״ברוכים הבאים״ שהיה עליו כשקנתה אותו עשר שנים קודם לכן כבר הספיק לדהות. בדרך כלל, לא הייתה לה בעיה עם פרחים - לפעמים היא קצת נלחצה כשהזר היה גדול מדי או כשהפרחים היו בצבעים מאוד צהובים וסגולים, אבל היא הצליחה להתמודד עם הקושי הזה במהלך השנים שעברו. אבל הזר הזה - היה בו משהו מפחיד, משהו שהזכיר לה מאורעות שהיא לא רצתה לזכור אבל גם לא לשכוח. הוא לא היה זר מושקע מדי, אבל היה בו כל מה שהיה צריך כדי לגרום לה לשכוח לנשום.

זה היה זר גדול, ענקי אפילו, של פרחי אמנון ותמר בצבע צהוב-סגול. היה מצורף אליהם פתק, בדיוק כמו שהיא זכרה את הפתקים שהיא קיבלה למעלה מעשר שנים לפני כן. הוא היה בצבע לבן ועם חוט ירוק, מסוג הפתקים האלה שחנויות הפרחים מצרפים להזמנה עם אפשרות לשולח לכתוב מסר חמוד ורומנטי לנמען או הנמענת. היא ידעה מה הולך להיות כתוב שם, והיא ידעה מי שלח לה את הזר הזה, והיא ידעה שעכשיו גם בבית שלה היא לא תרגיש בטוחה. היא ידעה הרבה מאוד דברים באותו רגע, למשל העובדה שמאוד כדאי לה לזרוק את זר הפרחים הגדול והנוראי הזה מהחלון ולנשום עמוק, כמו שהיא יודעת לתרגל, אבל היא לא הצליחה לחשוב בבהירות באותו רגע.

היא טרקה את הדלת. הידיים שלה רעדו והיא לא הצליחה להביא את עצמה ללנעול אותה. כל מה שהיא רצתה באותו רגע הוא שהאוויר שהיא שואפת ונושפת בקצב מסחרר ייכנס לה לריאות, להפסיק להרגיש את פעימות הלב שלה בראש, להתמקד, להתמקד, להתפקס, מה את עושה בהתקף חרדה, אל תשכחי, את צריכה, את צריכה להתמקד בחמישה דברים שאת יכולה לראות, ארבעה שאת יכולה לשמוע, שלושה שאת יכולה להריח, שניים שאת יכולה לטעום - כן, זה נכון, זה לא הפוך? - זה לא משנה, כי היא לא מצליחה להביא את עצמה ללנשום, הגוף לא משתף פעולה עם הריאות והמוח וכל שאר התאים, זה כאילו יש משהו שחוסם את החמצן מלהגיע לתאים שלה, תתרכזי, תתרכזי, אף אחד לא תוקף אותך, את בבית, את בסדר, לא יעשו לך שום דבר, רק תנעלי את הדלת.

היא לא יודעת כמה זמן עבר. אלה יכלו להיות שתי דקות או שעה וחצי, אין לה מושג, אבל כל התקף חרדה מרגיש כמו נצח. בשלב כלשהו הנשימות שלה מתאזנות, היא מרגישה שהיא לא חייבת לברוח, היא שמה לב לדברים שיש מסביבה, היא מצליחה לנשום עמוק. האצבעות שלה עדיין רועדות, אבל היא מצליחה לנעול את הדלת. הזר עדיין שם, היא יודעת את זה, והמחשבה לא מרגיעה אותה בכלל אז היא מניחה לה באותו רגע. היא עייפה פתאום, הפרצוף שלה דביק - היא מרגישה כמו אחרי ריצת מרתון, למרות שהריצות היחידות שהיא עשתה היו ממישהו מאוד ספציפי. היא התרסקה על הספה, ולמרות שהיא ידעה מה יצפה לה כשתעצום את העיניים, היא ויתרה לעייפות.

החלום שלה לא היה חלום. הוא היה אותו רגע שמתנגן לה מאחורי העיניים למעלה מעשר שנים. היא הייתה בחדר שלה, ילדה בסך הכל. אח שלה היה שם גם, הוא נכנס והיא לא ידעה לזכור מתי. זה אחד החלקים בזיכרון הזה שחסרים לה, והיא קצת שונאת את עצמה על העובדה שהיא שמה לב שהוא נמצא לידה כל כך מאוחר. כל פעם שהיא חולמת, כל פעם שהיא נזכרת, כל פעם שמישהו עם השם שלו נמצא מולה, היא צורחת לילדה בזיכרון שלה שתברח הכי מהר שהיא יכולה. הילדה, כמובן, לא ידעה מה מצפה לה. ואחרי הכל, זה אחיה הגדול - היא סומכת עליו והוא דואג לה. לא? בשלב הזה היא כבר לא בטוחה, בשלב הזה היא חושבת שיש משהו שלא בסדר, אבל היא סומכת עליו אחרי הכל. היא מבקשת ממנו להפסיק, שלא נעים לה, שהיא לא רוצה, אבל הוא ממשיך לטעון שהוא יודע יותר ממנה. החלקים הבאים לא עוזבים את הזיכרון שלה לעולם, לא משנה לכמה היפנוזות היא הלכה וכמה כסף היא שילמה על טיפולים עם מומחים. היא תמיד מנסה לשכוח את הרגעים האלה, תמיד מנסה לדלג עליהם מהר בזיכרון, אבל היא לא מצליחה, הם חלק מרצף. רצף נוראי, ארוך, רצף שלעולם לא נגמר, רצף שממשיך עד הרגע בו היא חולמת, רצף שהיא לא תצליח לשבור.

היא יודעת שהיא חולמת בשלב הזה, היא מנסה להכריח את עצמה להתעורר, אבל קשה לה לגרום לעצמה לפתוח את העיניים. היא מצליחה בסופו של דבר ומתיישבת מיד, רק כדי להבין שהיא נמצאת על הספה שלה בדירה שלה, מה שהופך אותה עוד יותר לחוצה בהתחשב במה שקרה לה רק כמה שניות, דקות, שעות לפני כן. היא לא שמה לב לזמן, היא לא שמה לב לעובדה שהשמש כבר שוקעת בחוץ והיא בבית למרות שהיא הייתה אמורה ללכת לריאיון עבודה. היא לא שמה לב לכל דבר חוץ מדלת הכניסה לדירה שלה, שהייתה בשבילה כל ההגנה והמחסה שהייתה צריכה עד אותו רגע שהיא פתחה את הדלת ומצאה שם זר אמנון ותמר גדול בצבע צהוב וסגול, עלי הכותרת נוגעים למטה בלבד, פתק קטן מבריסטול לבן קשור לזר בחוט ירוק. היא התחילה להרגיש שוב את הלב שלה בגרון, והיא החליטה שהיא חייבת לעשות עם זה משהו. הפרחים האלה לא עושים לה טוב, הזכרונות האלה לא עושים לה טוב.

היא הסתכלה מהעינית כדי לוודא שאין אף אורח לא צפוי שחיכה לה בחוץ בזמן שהיא ישנה, וכשראתה שאין, פתחה באצבעות רועדות את המנעול ואז את הדלת עצמה. הזר עדיין היה שם, יפה ומחריד בדיוק כפי שהיה בפעם הקודמת שהדלת הייתה פתוחה. הידיים שלה רעדו אפילו יותר ממקודם, אבל היא לא עצרה את עצמה מלקחת את הזר ולהניח אותו על השולחן במטבח שלה. קשה לה להביא את עצמה ללקרוא את המסר שכתוב על הפתק, את המשפט שחרוט לה בזיכרון במשך שנים, המשפט שילווה אותה עד הקבר וככל הנראה שגם אחריו. היא קראה אותו, כולה רועדת, עם עיניים בטוחות. הייתה נחת חסרת שקט בצורה שבה העיניים שלה עברו על כל אות מנוקדת, מנציחות כל קו ושולחות אותו לתהום הנשייה.

היא נזכרת בפרחים שהיא קיבלה במהלך השנים ההן, שמצאו את עצמם על שולחן חדר השינה שלה, על השידה בסלון, על אדן החלון, בעציץ קטן בשירותים. לא הרבה פרחים, זר בכל מקום שיש לה ממנו צלקת. כמובן, לעתים היא קיבלה אותם בזרים גדולים, עם בריסטול קטן בצבע לבן קשור לזר בחוט ירוק, בתוכו משפט תנ׳׳כי שלהפתעתה מעטים ביותר הכירו. המשפט הזה הכיר לה את הסיפור של הפרחים, והאיר לה, שנים לאחר מכן, אור על הסיפור שלה. הוא לא היה ארוך, מספר מילים בסך הכל, אבל הלהט המפוחד בעיניים שלה כשקראה אותו הפעם, בניגוד לפעם הראשונה והשנייה והעשירית גרם לה לפחד מהמילים הקצרות האלה הרבה פחות. בפעם הראשונה בחייה, היא הרימה את כרטיס הברכה בידיים רועדות, ואמרה, בקול שמעולם לא היה כה רועד ביציבותו,

״וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד״.

היא זרקה את הזר לפח מספר דקות לאחר מכן. היא ידעה שיש חלקים בחיים של אחרים שהיא לא צריכה להתמודד איתם. והאהבה או השנאה של האמנון שלה לא יהיה מה שיגרום לה לקום באמצע הלילה לוודא שהדלת נעולה.

---

1125 מילים! לא עבר ביטוא, תרגישו חופשי להעיר על שגיאות הקלדה/ניסוח ולת׳׳בב

[Motivation]

וואו - קטע מהמם ❤ אין שגיאות הקלדה וזה ממש מקסים. אני חושב שבקטעים האלו יכולת אולי יותר לפרט - זה היה מעשיר הרבה יותר את הרגש בזמן הקריאה, כי אני לא ראיתי שהוספת המון מטאפורות או תיאורים רגשיים מוארכים ואני חושב שאולי זה יכול היה להיות הרבה יותר עמוק ונוגע משזה היה. בכללי אני יודע שאתה יכול לעשות את זה ולעקוף את הציפיות פי 100 ממה שחשבתי אבל אלו ההחלטות שלך והשיקולים שלך, ואני למרות זאת שמח משאר התיאורים הריאלים - שהיו מהממים ומדהימים. העברת את כל הסיפור המזעזע של אמנון ותמר לצורה חדשנית ומדהימה וזה מהמם מהמם מהמם.
סליחה אם פגעתי בך בצורה כלשהי ואשמח שתפרסם לעיתים יותר קרובות את האומנות שלך :)

[Farseer]

די בטוחה שזו הפעם הראשונה שאני אומרת את זה לך אבל הרגשתי יותר מדי שאתה מספר לי סיפור ולא נותן לי לחוות אותו.
אתה כותב מצוין, אף אחד לא ייקח ממך את זה, והרעיון של הקטע הזה, אין מה לומר, קשה לכתיבה אבל עדיין, הרגשתי שאתה מתייחס אליו יותר מדי כמו משהו שאתה מנסה לספר לי. התיאורים טובים אבל הם לא תיארו רגע, הם סיפרו על רגע. לא תיארת את ההרגשה של האח עומד מאחוריה (מבינה למה, כן? אני לא חושבת שיש לי את היכולת לכתוב את זה גם) רק אמרת שהיא מרגישה משהו, לא איך היא מרגישה (מבחינת איך הרגש מרגיש בגוף, איך כקורא אני מרגיש את הפחד והגועל והבגידה). אותו דבר גם עם הפרחים, סיפרת מה הם גורמים לה להרגיש אבל לא תיארת את הפרחים או את התגובה שלה מהבחינה הפיזית. לא כתבת פה בגוף ראשון אבל לא ניצלת את המרחב הקולנועי יותר (כאילו שנותן לקורא לראות את הרגע) של גוף שלישי וזה קצת חבל לי.
אוקיי אוקיי, אז אחרי כל זה... סורי על זה, אל תעלב, אני באמת באמת תמיד אוהבת את איך שאתה כותב וזה באמת קטע עם רעיון קשה שלקחת מתקופת התנכ להווה בצורה יפה והצלחת להראות את הפגיעה המתמשכת מצוין. התיאורים שלך מצוינים וממש שמחתי שהיא מצליחה לזרוק את הזר לפח ואני מקווה שהיא תהיה בסדר.
קיצר, זה קטע שלדעתי קצת לא מאפיין אותך (שזה טוב, אני בעד ניסויים) וקצת חורק אבל כרגיל אני ממש שמחה לקרוא קטעים שלך ואני ממש רוצה לקרוא עוד כי אתה אחד הטובים אם לא ה.