זה קרה בתהלוכת פורים, בשעת צהריים מוקדמת, כל בית הספר הלך בייחד לעדלאידע, הרי זאת מסורת. אני הייתי עם תחפושת של תלמיד בהוגוורטס, ולא חשבתי שבזכות התחפושת שלי יקרה משהו מיוחד. כל התלמידים התפזרו בין הדוכנים הצבעוניים, הרעש, התחפושות וריחות המאכלים. המורה אמרה לחזור לכניסה לעדלאידע בעוד כחצי שעה ובנתיים היה זמן חופשי. לא מצאתי את חבריי, הם כבר נעלמו בין האנשים, אז התחלתי לשוטט.

בזמן הליכתי לאורך הרחוב המלא, יד נגעה בכתפי. הסתובבתי וראיתי נער עם תחפושת דומה לשלי. "בוא! הזמן תם!" הוא אמר לי בקוצר רוח. הנחתי שזהו ילד משכבה מעליי, לא היה לי שעון אז האמנתי לו. הלכתי אחריו ופתאום הוא פנה לסמטה בין הבניינים וניגש לטלפון ציבורי. בסמטה הזאת לא היה אף אחד מלבדו ומלבד חתול שישב על פח קטן בפינה. הנער הקיש והתקשר בעזרת הטלפון הציבורי, הניח את השפורפרת והניף את שרביטו. הבלטה הרעועה שלידה עמד נעלמה במחזה שנראה כאילו היא התאדתה. הלסת שלי נשמטה, הודהמתי. "מה אתה כזה בהלם רודריק?" שאל אותי הנער, מבולבל. "לא קוראים לי רודריק, אתה מהוגוורטס?" שאלתי בתדהמה, התחלתי להבין מה קרה. "לא, זו רק תחפושת" הנער אמר בחיפזון. אגלי זיעה הופיעו על לחייו. "חשבתי שאתה מישהו אחר, אל תספר לאף אחד על מה שקרה כאן, אני לא רוצה להפעיל לחש זיכרון!" הוא אמר בבהלה ורץ מהסמטה המבודדת.

אני נשארתי שם המום, מאוכזב, אך גם מאושר.
טוב נו, כל דבר יכול לקרות, זה פורים.