אני מחייך בערמומיות.
היא לא תתחמק, לפחות לא היום.
אני מושך אליי את התיק שלי, ומוציא משם את הכינור שלי.
"מה אמרת?" אני שואל.

"למהל עזאזל סחבת את הכלי המסכן איתך?" אני ממלמלת ומעביה יד בשיער.
אני כל כך לא רוצה לעשות את זה. ממש לא מעוניינת.
אני קמה מהכיסא ומישרת את הבגדים וניגשת אליו. לוקחת את הכלי.
"אם המוניטין המסכן שלי מת היום אתה הולך ביחד איתו," אני ממלמלת ונושמת עמוק.
קדימה צ'וי סויונג.
אני מתרחקת ונעמדת איפה שהוא עמד קודם.
נושמת עמוק.

אני מסמן לה במבטי "בהצלחה", מקווה שהיא מבינה את המסר.
היא כל כך יפה יחד עם הכינור... אני רעב!
לקחתי עוד אוכל לפה.

לאט לאט אני בוחרת כמה תווים שאני זוכרת ומתחילה.
לאט. לאט. אני שומרת על הקצב ולאט לאט מעיצה את הקצב.
יפה סויונג.
תקשיבי למה שיוצא.
אני עולה בחדות ואז מעיצה את הקצב אפילו יותר.

וואו... היא... היא... היא... מדהימה!
כמוני, גם שאר האנשים מרותקים לנגינתה.
אני חייב לקחת ממנה כמה שיעורים!

אני מסתכלת על האצבעות בריכוז ומוזיזה אותם לפני הקצב.
אני מקשיבה בריכוז, שומרת על הקצב.
עוד כמה תווים.
גבוה.
אחת.
שתיים.
שלוש.
תעזבי את המיתר.
זהו.
נגמר.
שקט.

הקהל פורץ במחיאות כפיים.
אני לא רוצה עוד למחוא כפיים.
אני רוצה למחוא אחרי כולם!

אני ממלמלת תודה. משתחווה לכמה שניות ואז ממהרת להושיט לבחור את הכלי.

אז אני מוחא כפיים.
"את נהדרת", אני אומר, ואז לוקח את הכלי חזרה.

אני ממלמלת תודה חלושה ומחייכת חיוך קטן.
אני מתיישבת הכיסא ומתחילה ללעוס את השפה בלי להרגיש.

אני מכניס את הכינור חזרה לנרתיק.
"אתם מוכשרים!" קרא המנחה.

אני מעיפה מבט לכיוון המנחה ואז ממלמלת שוב תודה.
אני מעיפה מבט סביבי ואז חוזרת להתעסק בידיים.  

"אולי נעשה כמה משימות אתגריות?" מציע המנחה.
בטח! ממש שואל אותנו!
אם נענה "לא" הוא אפילו ישמח לגרור אותנו בכוח.
"בכיף", הסכמתי.

אני מעיפה לעברו מבט.
"תמצא משתתף אחר." אני ממלמלת ודוחפת חתיכה של אוכל לפה.

"יופי!" המנחה צווח.
"בואו נעבור לעמדות!" הוא קורא.
"בואי", אני קורא לסויונג. "אין לך ברירה".