O שם הסיפור: ילדים לבנים.
O שם הכותב: תם.
O ז'אנר: פנטזיה.
O דירוג כללי: G במיניות, G באלימות, קצת טריגרים בהתחלה אבל לא משהו רציני.
O הערות: הרעיון הזה עלה לי היום. הרגשתי צורך לציין את זה. אגב, אם אני אנטוש את הסיפור הזה אני ממש מצטער, פשוט יש לי עומס רציני ואני לא בטוח שאני אספיק לכתוב פרקים בתדירות גבוהה. דרך אגב, יש פה קטעי סלאש ופאמסלאש, מי שלא רוצה לקרוא מוזמן לא לקרוא.



אמריקה וסיירה הן החברות הכי טובות. הן עושות הכל ביחד - הולכות לפעילויות חברתיות, אירועים, מה לא. כשהן מגיעות למקום מוזר שנקרא ״הממלכה הלבנה״ ומבינות ששום דבר בחיים שלהן לא יחזור להיות כפי שהיה, דברים מתחילים להסתבך...



O פרק 1
O פרק 2
O פרק 3
O פרק 4
O פרק 5
O פרק 6
O פרק 7
O פרק 8
O פרק 9
O פרק 10
O פרק 11
O פרק 12
O פרק 13
O פרק 14
O פרק 15
O פרק 16
O פרק 17
O פרק 18
O פרק 19
O פרק 20
O פרק 21
O פרק 22
O
O
O



"אוף!" קראה אמריקה בתסכול. "אני בחיים לא אצליח לעשות את זה!"
זה היה יום יפה. אחר צהריים שטוף שמש, אבל לא היה יותר מדי חם בחוץ. זה היה אחר הצהריים האידיאלי, שבו כל אדם שפוי יוצא החוצה לפיקניק. אבל אמריקה וסיירה נאלצו להישאר בבית כדי לעבוד על מטלה לבית הספר.
סיירה נאנחה והסתכלה על אמריקה במבט מיואש. "את בסך הכל צריכה לכתוב קטע קצר על משהו שקרה לך לפני כמה שנים. זה לא נורא."
אמריקה פשוט התעלמה ממנה ונעצה בדף המחברת שלה מבט מאשים. "אני לא יכולה לעשות את זה! רק את יכולה לכתוב טוב. אני פשוט אצטרך למצוא דרך לבקש ממך שתכתבי בשבילי את המשימה."
סיירה גלגלה עיניים. "בהצלחה עם זה. את יודעת שגברת באק תעלה על זה מהר מאוד. חוץ מזה, אני לא רוצה לעשות את זה בשבילך. יש לך זכרונות מלפני כמה שנים - זכרונות טובים. את יכולה להשתמש בהם. אולי תכתבי על היום הראשון של כיתה א'?"
אמריקה הסתכלה עליה במבט של השתגעת או מה? וגלגלה עיניים. "אם זה זיכרון טוב בשבילך, את צריכה ללכת לפסיכולוג. אני מכירה אחד טוב, אם את ממש מעוניינת."
סיירה צחקה. הצחוק שלה התגלגל בחדר, מהדהד בין הקירות. סיירה זכרה שפעם נהגו לומר לה שהצחוק שלה מוזר ומעצבן, ומאז שאמרו לה את זה היא משתדלת לצחוק כמה שיותר. "אני לא צריכה פסיכולוג, תודה רבה לך. אבל את באמת יכולה לעשות את זה - זה הרבה פחות קשה מאיך שזה נראה."
"אה, אז אנחנו סתם יושבות פה במשך שעתיים וחצי ומנסות לכתוב את זה?"
"היי, אני את הקטע שלי כבר כתבתי. אני פה איתך כי אני יודעת שאם אני לא אהיה פה את לא תכתבי אותו בכלל."
"את מכירה אותי יותר מדי טוב, סיירה. אבל אני לא אצליח לעשות את זה." אמריקה נראתה נחושה בהחלטתה לא להצליח לכתוב את הקטע הזה - עניין מפתיע למדי, בהתחשב בכך שבדרך כלל סיירה מצליחה לשכנע אותה.
"מה שתגידי. אם את רוצה שאני אלך לפיקניק של אמילי בלעדייך, אין לי בעיה. אבל יהיה הרבה יותר כיף אם את תהיי שם. וחוץ מזה, אין לי מה לעשות שם בלעדייך. הם סתם יגרמו לי להרגיש רע עם עצמי."
אמריקה נשכה את השפה בניסיון לחשוב. "אוף. אין לי שום רעיון."
סיירה נאנחה. "אולי פשוט תחשבי על הזיכרון הראשון שעולה לך לראש מלפני כמה שנים?"
אמריקה הסתכלה עליה. "את לא רצינית, נכון?" היא אמרה במרירות. לפני ארבע שנים, אמא שלה חלתה במחלה חשוכת מרפא, שמרוב שהיא הייתה נדירה לא היה לה שם. שנתיים לאחר מכן המחלה הכניעה את אמא של אמריקה. אבל היא ניסתה להישאר שמחה כל הזמן, לחייך ולצחוק כאילו שום דבר לא קרה - כי היא ידעה שזה מה שאמא שלה הייתה רוצה. זה לא כל כך עבד לה. אחרי הכל, קצת קשה להתגבר על אובדן אמא.
סיירה הסמיקה במבוכה. היא שכחה מזה. "נכון. אבל חוץ מזה? הזיכרון השמח הראשון שהיה לך לפני כמה שנים."
אמריקה הצליחה לחייך חלושות. "היום שגילינו שאנחנו באותה כיתה, זוכרת?"
סיירה חייכה. "בטח שאני זוכרת. קצת קשה לשכוח את היום שבו כמעט פינו אותך לבית החולים כי מישהי לא נתנה לך לנשום." היא אמרה והסתכלה על אמריקה במבט מאשים.
"היי, הייתי שמחה. וחוץ מזה, אני לא חנקתי אותך. אני פשוט חיבקתי אותך. אמנם זה היה חיבוק חזק מאוד, אבל - "
"אם החיבוק הזה נקרא 'חיבוק חזק מאוד', אני מפחדת לדעת מה זה חיבוק מוחץ. אבל לא משנה, נחזור לעניין," אמרה סיירה בהחלטיות. "את רוצה לכתוב על זה?"
"כן, אני אכתוב על זה."
"בסדר, עכשיו, תנסי לחיות את הרגע הזה שוב בזיכרון שלך - אבל מבחוץ, כאילו את רואה אנשים אחרים חווים אותו. את יכולה לדמיין אותם במקום אחר ומתרגשים ממשהו אחר - למשל, אם שניהם גילו שהם שניהם באותו בית בהוגוורטס או שהם יוצאים ביחד למסע חיפושים."
"איבדתי אותך במילה הארוכה ההיא."
"מה, הוגוורטס?" צחקה סיירה. "אז לא משנה. בכל מקרה, תנסי לעשות את זה. עכשיו תכתבי לך את זה בנקודות קצרות - מה את רוצה להכניס לטקסט ומה לא. למשל, אני לא חושבת שאת רוצה להכניס לשם איזה חנון שמחטט באף, אלא אם כן הוא יהיה חלק מהעלילה. הבנת על מה אני מדברת?"
"לא כל כך. אבל אני אסתדר." אמריקה תלשה דף מהמחברת והתחילה לשרבט במהירות בעיפרון שלה. היא כתבה פסקה קצרה ופתחה דף חדש במחברת. היא התחילה לכתוב שם את כל הסיפור - מאותו רגע ששתי הבנות נפגשו לראשונה בפנימייה למשוגעים ועד הרגע שאחת מהן גילתה שהיא מרגישה מאושרת. סיירה הציצה מבעד לכתפה על הסיפור המרגש שכתבה חברתה.
"זה ממש יפה," היא העירה. "אולי תוסיפי שורה פה ותתארי את איך שהבנות נראות, או שתמחקי את השורה הזאת..."
מרוב ההערות הבנות לא שמו לב שהשעה כבר מאוחרת. אחרי שאמריקה העתיקה את הקטע למחשב ושפשפה את עיניה, שהזדגגו מעייפות, סיירה נזכרה שהיא צריכה לחזור הביתה. היא חיבקה את אמריקה במהירות ויצאה מהבית. סיירה לקחה את האופניים שלה - שחנו בחזית הבית של אמריקה - והתחילה לרכב במהירות לכיוון ביתה. היא ידעה מה מחכה לה שם, ובזמן הרכיבה פלטה אנחה שקטה.
אמריקה הסתכלה במראה אחרי שסיירה יצאה מהבית. היא נהגה לעשות את זה הרבה פעמים מאז שאמא שלה מתה. אנשים רבים אמרו לה שהיא דומה לאמהּ, ואמריקה קיוותה שיום אחד, שהיא תסתכל במראה, היא תראה אותה. אפילו מבט חטוף או שמץ של חיוך שמראה לה שהיא עוד איתה. אבל, לצערה, היום הזה עוד לא הגיעה - כל מה שהיא ראתה במראה היה נערה עם שיער שחור חלק ועיניים חומות. היא ניסתה לחייך כדי לשפר את התמונה שהיא תשאיר בראשה אבל לא כל כך הצליחה. לבסוף היא נאנחה והלכה לישון.

סיירה, לעומתה, לא ישנה באותו לילה.
היא החנתה את האופניים שלה מחוץ לבית ונכנסה פנימה בשקט. למרות שלפעמים נראה לה תמוה שהיא צריכה להתנהג כמו זרה בבית שלה, היא עשתה כדברי אביה - אחרי הכל, הוא הגורם המחליט בבית הזה. נשמעו קולות של דיבורים חלושים מהמטבח. סיירה אמנם לא הייתה ילדה חטטנית, אבל בפעם הזאת סקרנותה גברה עליה - היא נצמדה לקיר של המטבח והקשיבה.
"... אי אפשר לעצור אותו," נשמעה לחישה. זו הייתה הלחישה של אמא שלה. לבה של סיירה נכמר עליה כשהיא שמעה אותה כל כך מיואשת ואובדת עצות. היא שנאה את זה שאבא שלה התנהג אליה כמו חלאה, כאילו היא לא צריכה לחיות ובטח שלא לגור איתו באותו בית.
היה נשמע כאילו אמא שלה מדברת בטלפון. לא בקע משם שום קול אחר. סיירה נאנחה בהקלה ונכנסה למטבח, מתגלה בפני אמהּ. "היי," היא אמרה בחיוך. אמא של סיירה חייכה ואז נזכרה שיש מישהו שמחכה לה בקו של הטלפון.
"אני אחזור אלייך אחר כך," היא אמרה וניתקה את הקו. היא הסתכלה על סיירה בחיוך. "היי, חמודה שלי. נהנית אצל אמריקה?"
סיירה הנהנה. "כן. עזרתי לה לכתוב את המשימה שקיבלנו בשיעור ספרות. אני כבר סיימתי את זה בכיתה אבל היא לא הספיקה, אז עזרתי לה."
אמא של סיירה חייכה. היא שמחה שהילדה שלה כזו טובת לב. לא הגיעו לה החיים האלה. אבל מיד היא סילקה את המחשבות האלו מראשה, שבתה לא תשים לב לכך שהיא כבר איבדה כל תקווה. "ילדה טובה שלי. את יכולה ללכת להתקלח ולישון. כבר מאוחר."
סיירה הנהנה בצייתנות. היא הלכה לחדר שלה ולקחה את הפיג'מה שלה בזריזות. לאחר מכן היא הלכה למקלחת, מקווה שהכל בחיים שלה יחזור לסדר הרגיל כאשר תתעורר למחרת בבוקר. בזמן שהיא התקלחה היא שמעה רעש של זכוכית מתנפצת, וידעה שאבא שלה חזר הביתה. היא יצאה מהמקלחת והתלבשה בזריזות בזמן שהיא שמעה אנחה חלושה של חוסר אונים מכיוון המטבח. היא התגנבה לחדר שלה בשקט ושכבה במיטה, מנסה להירדם. הרעש מהמטבח הפריע לה - קול ניפוץ הזכוכיות לא נתן לה להירדם. היא נשארה ערה כל הלילה, מקשיבה לקצב האחיד של הזכוכיות המתנפצות ולאביה תחת השפעת האלכוהול.

הודעה זו נערכה ע"י Death Boy ב Mar 20 2017, 23:53 PM

וואו
אוקי, לכתוב את התגובה הזו יהיה קצת קשה,
כי אין מספיק מה לת"בב, זה מושלם XD

אזזז האורך קצת הפחיד אותי,
וקצת הפריע לי החלקים הלבנים בכותרות, למרות שזה ממש יפה, קצת קשה לקרוא את זה ><"
היו כמה דברים קצת מבלבלים, אבל אני די בטוחה שזה בכוונה
אהבתי מאוד את החלקים המצחיקים, כמו למשל הקטע עם הוגוורטס ומסע החיפושים^^
אהבתי מאוד גם את הסוף, הוא מותח וגורם לקוראים לרצות להמשיך לקרוא

מקווה שזה מספיק ת"בי או משו כזה XD
אבל בעיקר מקווה שתמשיכי,
זה מדהים!

עריכה:
תיקנתי שורה שקצת התבלבלה, שימי לב XD

הודעה זו נערכה ע"י happy ב Sep 16 2015, 18:33 PM

אוקיי, אני אלך אחד אחד בתגובה שלך:
לגבי האורך - כי זו ההודעה הראשית, ובכללי הפרקים יחסית ארוכים. (יחסית לפרקים של הפורטל, יחסית לפרקים שאני כותבת זה ממש רגיל)
החלקים הלבנים בכותרת - זה מכוון שיהיה קשה לקרוא את זה. יש לזה קשר להמשך הסיפור ובכללי זה ממש מגניב לדעתי (אחרי הכל, זה *צונזר כי ספויילר*)
חלקים מבלבלים - מה היה מבלבל? את יכולה לצטט לי או משהו?
החלקים המצחיקים - טוב, זה מכוון. אני שמחה שהצלחתי להצחיק, עבדתי על זה המון XD
לגבי הסוף - זו הכוונה שלי. בעיקרון רציתי להכניס עוד קטע אחרי זה, אבל החלטתי שזה בסדר גם ככה.
תודה על הת''ב 3>

אוקיי וואו.
זה מדהים, לגמרי. לא ממש הבנתי מה הלך שם אבל הסוף עם סיירה באמת מדהים, ובהחלט החלטת לסקרן אותי לגבי העלילה עצמה.
אני מצטערת אם זה קצת עילג, אבל אני בהחלט חסרת מילים.
אמג תמשיכי לכתוב 3>

היו לי כמה הערות בפרק, אבל החלטתי לשים דגש על אחת -

מגלה את עצמה בפני אמא שלה לא ממש הסתדר לי, את יכולה לכתוב אולי 'מתגלה בפני אמא שלה' ואפילו 'מתגלה בפני אימה', כי אין צורך במילים אמא שלה כשאפשר לקצר.

היו לך בקטע טעויות של פיסוק, אני לא יודעת אם בטעות, אז אני רוצה לתת לך קישור למאמר בנושא פיסוק. מיה נתנה לי אותו, והוא עזר לי מאוד ושיפר את הכתיבה שלי וכך יכולתי לתקן את הטעויות שלי.

מבחינת תוכן - תחילת הפרק הייתה מאוד נחמדה וגרמה לי לרצות להמשיך לקרוא, אך בשלב מאוחר יותר קצת איבדתי עניין. זה באמת קטע נחמד, אך היה קצת חסר עלילה. העלילה עצמה בעצם התחילה בפסקה האחרונה בפרק.
אומנם היה לפני זה כמה שורות על אימה של אמריקה שנפטרה, אך נגעת בזה רק קצת ורוב העלילה התרכזה במציאת דברים טובים שקרו להן.
אולי זו רק אני, אך היה לי קצת חסרה העלילה.

אני מקווה שלא נפגעת, באמת שזה פרק טוב ואשמח לקרוא את הפרק הבא
את מוזמנת לשים לב להערות שלי בפרק הבא, אם תרצי.

בניגוד לאש אני אהבתי את הקטע שרוב הפרק את מתארת את ה'בילוי' של סיירה ואמריקה.
זה נותן לנו להכיר את הדמויות, סיירה טובה בלימודים ובכתיבה, אמריקה קצת פחות. בעקבות הקטע הזה שהן כותבות את הסיפור אפשר ללמוד עליהן הרבה וכך יהיה יותר קל בהמשך הסיפור.
הקטע כתוב ממש טוב, קצת סימני פיסוק שצריך לשים/להוריד/לשנות, אולי יש כמה ניסוחים שאפשר להחליף אבל סך הכל ממש אהבתי.
מחכה להמשך❤

לגבי הציטוט - האמת שלא שמתי לב לזה כל כך. לא היה לי זמן להעביר ביטוא על הקטע כי הייתי בלחץ של זמן (ברגע שאני מסיימת לכתוב את התגובה הזו אני מבטאת אותו) אז אני אשנה את זה תוך כדי.
טעויות עם פיסוק - כנ''ל, רוב הסיכויים שזה היה בטעות. אני אתקן את זה.
לגבי העלילה - זה הפרק הראשון והאמת שהייתי רוצה לקרוא לו פרולוג אבל זה לא בדיוק ככה. הוא חסר עלילה בכוונה. אל תדאגי, בפרקים הבאים תהיה המון עלילה ;)
וואו, ממש תודה על הת''ב. אני צריכה אחד כזה כל פרק.

אוי אני לא אוהבת שלא מבינים מה הולך בסיפורים שלי :(
לפעמים קורה לי שאני יוצאת מנקודת הנחה שהקוראים מבינים הכל למרות שהם לא (התנקם בי כמה פעמים אבל נעזוב את זה). אני אשים לב לזה יותר בפרק הבא.
תודה 3>

"בילוי" זו מילה גדולה, במיוחד בהתחשב בזה שרוב הפרק הן מנסות לגרום לאמריקה לכתוב למשימה לשיעור לשון XD
כנ''ל מה שאמרתי לאש - אני מעבירה ביטוא על הכל ממש עכשיו. אני אטפל בכל הדברים שלא בסדר.
תודה 3>

אוקיי שכנעת אותי לכתוב.
קודם כל, הכותרת - היא כאבה לי בעין!
טוב לא לגמרי אבל זה קצת עצבן אותי שבכותרות חלק בשחור וחלק בלבן כי זה ממש מוציא אותי מריכוז.
עכשיו לגבי הקטע עצמו - אהבתי את הרעיון, ואמנם ההתחלה הייתה קצת לא-עלילתית אני עדיין חושב שזה טוב. התחלה רגועה לסיםור שיהיה לא-הכי-רגוע.
אהבתי את הדמויות, והניגוד הקטן הזה ביניהן ממש נחמד. (BTW אני משפפ את זה)
החלק האחרון באמת היה הכי מדהים, ואני ממש מסוקרן לדעת מה ההמשך.
אולי היו כמה טעויות פיסוק קטנות אבל לא ממש שמתי לב.
עכשיו תמשיכי!!

אבלאבל זה הקטע עם הכותרת :( האמת שאני מתלבטת אם לעשות את זה ככה גם בסיפור עצמו לפעמים (שהן יגיעו לילדים הלבנים אתם תבינו אבל אולי אפשר להכניס כמה מהמילים בלבן וזה יהיה נחמד) אבל אם זה מפריע להרבה אנשים אני לא אעשה את זה
נממ אני יודעת שזה היה לא עלילתי אבל אין מה לעשות כי ההמשך יהיה מאוד מאוד עלילתי
אתה משפפת את אמריקה וסיירה? באמת? XD (האמת שזה מצחיק כי גם אני קצת משפפת אותן) אם אתה משפפת אותן אז תהיה לך הפתעה בפרק!!!
אני ממשיכה!!


הטלפון של סיירה צלצל. בדרך כלל אין לה בעיה אם הטלפון שלה מצלצל, אבל כשהוא מצלצל באמצע שיעור אלגברה... טוב, היא הייתה מעדיפה שזה לא יקרה. המורה לאלגברה הסתכלה עליה בתהייה. "סיירה, את יכולה לכבות את הטלפון?"
סיירה הנהנה נמרצות ומיהרה לנתק את השיחה שחייגה אליה ולכבות את הטלפון הנייד שלה. היא האדימה וחזרה למקומה. "אני מזכירה לכולם, טלפונים סלולריים צריכים להיות כבויים בשיעור שלי. סיירה, מכיוון שאת תלמידה מצטיינת אני לא ארשום את זה הפעם, אבל שימי לב בשיעור הבא. אני לא רוצה שזה יקרה שוב," אמרה המורה. סיירה הסמיקה והשפילה את מבטה. היא אפילו לא הספיקה לשים לב מי התקשר אליה.
שאר השיעור עבר במהירות. כשלבסוף הגיע הצלצול הגואל והגיע הזמן ללכת הביתה, סיירה הכניסה את ציוד אלגברה לתיק שלה ויצאה מהכיתה בזריזות בעודה מדליקה את הטלפון שלה. ברגע שהיא יצאה מבית הספר הוא נדלק. היא מיהרה לבדוק מי התקשר אליה בזמן שהרוח החמה של תחילת יוני מצליפה בשיערה המתולתל. סיירה נאנחה בהקלה שגילתה מי התקשר אליה. זו הייתה אמריקה, שלא הגיעה לבית הספר בשבוע האחרון כיוון שהרגישה לא טוב. היא מיהרה לחייג בחזרה.
אמריקה ענתה כמעט מיד. "בוקר טוב," היא אמרה בישנוניות.
"בוקר טוב? כבר צהריים. למה התקשרת אליי באמצע שיעור אלגברה?"
"את ממש ישירה, את יודעת?"
"כן, טוב, זו אחת מהבעיות שלי. ולא ענית לי על השאלה."
"אני לא התקשרתי אלייך בכלל. אולי התגלגלתי על הטלפון שלי, אין לי מושג."
"קשה לי להאמין שהיית מתגלגלת על הטלפון בכזו מיומנות," התלוצצה סיירה.
"את לא יכולה לראות אותי, אז שתדעי שגלגלתי עיניים כרגע. בכל מקרה, מה דעתך לתת לי שיעורי בית?"
"אני בדרך אלייך, תהיי בשקט."
"את תהיי בשקט!" מחאה אמריקה.
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"כן!"
"תקשיבי, נודניקית, אני צריכה לנתק. נדבר עוד כמה דקות פנים מול פנים," החליטה סיירה.
"מה שתגידי. ואני ניצחתי בוויכוח הזה."
"עכשיו אני גלגלתי עיניים. ביי."
"ביי," אמרה אמריקה מהצד השני של הקו וסיירה ניתקה את השיחה.
במהלך השיחה סיירה כבר הספיקה לעבור חצי דרך. היא המשיכה ללכת בזמן שהיא מחפשת נואשות דרך עם קצת צל, ולבסוף היא הגיעה לבית של חברתהּ. היא דפקה על הדלת והעבירה משקל מרגל לרגל בזמן שהמנעול הסתובב. אבא של אמריקה פתח לה את הדלת בחיוך. "צהריים טובים לך! אמריקה בחדר שלה."
סיירה חייכה חיוך קלוש. "צהריים טובים גם לך, תודה."
סיירה אהבה את המשפחה של אמריקה. הם היו נחמדים, מצחיקים וידידותיים ביותר. אבל אבא של אמריקה... טוב, היא כל הזמן אמרה לעצמה שזה בגלל אבא שלה. הוא הפחיד אותה, זו הייתה האמת. הוא היה נחמד ומצחיק וממש ממש איכפתי, אבל הוא הזכיר לה את אבא שלה. לפעמים היו לה סיוטים על אבא שלה, וברוב הפעמים אבא של אמריקה היה שם גם - אבל משום מה, למרות שהיא ידעה שזה לא אמיתי ושהוא בחיים לא יעשה לה משהו רע - היא כל הזמן פחדה שמשהו רע יקרה.
ולכן היא מיהרה להיכנס לתוך הבית ואל החדר של אמריקה.
סיירה דפקה על הדלת חלושות ונכנסה לחדר. אמריקה הייתה במיטה שלה עם מדחום מתחת ללשון. היא הוציאה את המדחום מהפה והסתכלה על סיירה במבט אומלל. "אני אומללה." היא הכריזה. סיירה פרצה בצחוק, סגרה את הדלת והתיישבה לידה.
"מסכנה שלי. איזו מכה זאת, לפספס שיעור אלגברה."
אמריקה התעטשה. היא משכה באפה ונאנחה. "אני כבר מעדיפה שיעור אלגברה. אני מרגישה ממש נורא."
סיירה שרבבה את שפתה התחתונה וחיבקה אותה. "ששש. הכל יהיה בסדר."
אמריקה התעטשה שוב. "אני ממש מקווה."
סיירה חייכה. "אם את כל כך רוצה ללמוד, קיבלנו היום המון משימות. אבל רובן היו בשיעור אנגלית, ושתינו יודעות כמה את טובה באנגלית."
אמריקה הצליחה לחייך חיוך קלוש. "אני לא עד כדי כך טובה באנגלית."
"כן את כן! גם המורה אומרת את זה."
"המורה לא יודעת שום דבר," היא התווכחה.
"אנחנו לא ניכנס שוב למצב של ויכוח-כן-ולא, נכון?"
"לא, עדיף שזה לא יקרה."
"יופי," אמרה סיירה בחיוך וקמה מהמיטה. "אז... המשימות."
"כן," אמרה אמריקה בחוסר התלהבות מובהק. "המשימות. מה היה?"
"למדנו קטע חדש, אבל חוץ מזה לא קרה כמעט כלום. את יודעת, המורה התעצבנה שאנחנו לא מבינים שום דבר ושחררה אותנו מוקדם. אני נשארתי לשיעור אלגברה, אבל יותר מחצי כיתה הלכו בחזרה הביתה. בכל מקרה, קיבלנו כמה משימות... רק רגע, אני אחפש את זה."
אמריקה הסתכלה עליה בזמן שהיא מדפדפת במחברת שלה בעודה מחפשת את המשימות שהם קיבלו בשיעור. בסוף היא הצליחה למצוא. "אה, הנה זה. טוב, אני מעתיקה לך את זה למחברת. תזכרי לעשות את זה."
"אוי, אביר על סוס לבן שלי. אני יכולה להעתיק את זה בעצמי."
"אם את תעתיקי את זה בעצמך את לא תעתיקי רק את המשימות. אין לך מה לנסות אותי, אמריקה."
"אבל למה?" היא התלוננה, מה שגרם לסיירה לפרוץ בצחוק. "להעתיק אף פעם לא הרג מישהו!"
"כן, אבל זה הוריד להרבה אנשים ציון. את יודעת שאני צריכה ציונים כמה שיותר גבוהים אם אני רוצה להיות רופאה."
"אוף איתך!"
"אולי תהיי ילדה טובה ותתני לי את המחברת שלך? אני אכתוב לך את המשימות."
אמריקה קמה מהמיטה כדי להוציא את המחברת שלה מהתיק. היא זרקה אותה לסיירה, שתפסה אותה במיומנות. "את צריכה ללמד אותי איך לתפוס ככה," היא אמרה כבדרך אגב. סיירה חייכה ופתחה את המחברת והתחילה להעתיק.
אמריקה נאנחה ונשכבה על המיטה. סיירה סיימה להעתיק במהירות ונשכבה לידה בחיוך.
"אז," אמרה אמריקה. "איך היה היום בבית הספר?"
"כרגיל, את יודעת," אמרה סיירה. "לימודים ולימודים. אבל לא היה כיף במיוחד?"
"מה המטומטמים עשו הפעם? אני אהרוג אותם."
"את לא צריכה. הם לא עשו כלום. הם פשוט..."
"לא עשו כלום בזמן שהם היו אמורים לעשות משהו?" ניסתה אמריקה. לפי האנחה של סיירה היא ידעה שהיא צודקת.
"כן. בדיוק ככה." היא עצמה עיניים ונשמה עמוק. "אוף, הלוואי שזה לא היה ככה. למה אף אחד לא מתקרב אליי?"
אמריקה נשכה את השפה. "זה כי הם מטומטמים. הם לא מכירים אותך. אם הם היו מכירים אותך הם היו עומדים בתור בשביל להיות חברים שלך, אני מבטיחה לך. את מדהימה והם סתם מפסידים."
"אבל למה אמור להיות לי איכפת אם הם מפסידים או לא? גם אני מפסידה מזה. ובואי נודה באמת, הם לא מתעללים בי רק בזכותך."
אמריקה שתקה למשך כמה שניות. "אולי כדאי שנעבור נושא?"
"רעיון טוב," אמרה סיירה. "איך את מרגישה?"
"יותר טוב שאת פה. אבל אם את ממש מתעקשת לדעת, הגרון שלי הורג אותי ואני לא מסוגלת לנשום מהאף כבר כמה ימים."
סיירה חייכה חיוך קטן. "לפחות את יכולה לנשום מהפה."
"אל לך להמעיט בערכי, הו המלכה סיירה," אמרה אמריקה בחיקוי מוצלח ביותר של המורה שלהן ללשון. סיירה פרצה בצחוק.
"אל תעשי את זה שוב! כמעט נחנקתי!"
"אה, אז הרגשת כמו שאני מרגישה עכשיו?" התלוצצה אמריקה.
סיירה פלטה צחוק קטן. "כן, אפשר להגיד שזה ככה."
"דרך אגב, אני מרגישה יותר טוב. אולי אלך מחר לבית הספר."
"הידד!" קראה סיירה בהתלהבות.
הן המשיכו לצחוק ולהחליף סיפורים על הימים שעברו, ובלי שהן שמו לב השעה הייתה כבר מאוחרת. רק כאשר הטלפון של סיירה צלצל היא נזכרה שהיא צריכה לחזור הביתה. הן נפרדו במהירות וסיירה עלתה על האופניים שלה בדרכה חזרה הביתה, בעודה יודעת שמחכה לה שם דבר נורא ואיום.
אבל היא לא ידעה מה באמת מחכה לה שם.
כשהיא התקרבה לשכונה שלה היא שמה לב לאורות מהבהבים וקול סירנות מחריש אוזניים. היא דיוושה במהירות, כולה דאגה לאמא שלה. כשהיא הגיעה לבסוף, היא שמה לב להמון ניידות מסביב לבית שלה. היא מיהרה לאחד השוטרים - שהיה אבא של אחד מהילדים בכיתה שלה - ושאלה מה קרה. הוא הסתכל עליה במבט לחוץ. "שמענו צעקות מכיוון הבית שלך, ילדונת. אנחנו מבררים מה קורה שם בדיוק עכשיו."
לבה של סיירה התחיל לפעום במהירות. "איזה צעקות? של מי?"
"תראי, אני לא יודע. את יכולה להיות פה איתי בינתיים, אבל את לא יכולה להיכנס פנימה, לפחות עד שהחבר'ה ששלחנו פנימה יצאו ויגידו שאפשר להיכנס לשם."
כאילו על פי סימן, בדיוק כאשר הוא סיים לדבר יצאו מהבית חבורה של שוטרים. "הכל בסדר. גילינו מצבורים ענקיים של אלכוהול שם בפנים... בכל מקרה, עדיף לא להיכנס עד שנפנה שם את הכל. אין שום נפגעים."
סיירה הסתכלה על השוטרים, אובדת עצות. מה היה יכול לקרות?

הודעה זו נערכה ע"י Nico Di Angelo ב Jun 27 2016, 12:56 PM

קיי אז פיניתי לעצמי זמן בלו"ז העמוס שלי (שעכשיו פחות עמוס כי עשיתי כבר כמה דברים שהייתי צריכה)
ו... וואו.
הכתיבה אדירה. את אדירה. הסיפור נשמע לי סופר מעניין ואפילו שהוא לא התחיל לגמרי הוא כבר שם אותי כזה במצב של "וואט דה האק מה ייקרה עכשיו ומה זה ילדים לבנים". מבינה?
אני מתה על סגנון הכתיבה שלך, את כבר יודעת את זה.
והסיפור מקסים עד עכשיו.
אני ממש מחכה שתמשיכי (אל תנטשי או שאני אצרח אותך)
#לא_מאיימת_רק_מודיעה.

לול תודה
האמת שהילדים הלבנים ממש מגניבים (ויהיו לך עוד המון אוטיפיז חדשים) אבל חכיחכי זה עדיין לא התחיל להיות מגניב
אני לא נוטשת לא לדאוג XD

קצת הפריע לי שבאותה השורה יש פעמיים אפילו.

ברוב הדו שיח לא כתבת יותר מדי מי אמרה מה, ובאיזה שהוא שלב כבר קצת התבלבלתי...

היא אפשר להתחיל משפט ב'ו', אז תשני את זה ^^

"אולי מחר אלך לבית ספר" מסתדר לי יותר טוב.

אני לא חושבת שנכון להגיד 'כולה דאגה'...

טוב, כל אלה היו הערות די טכניות.
עכשיו לת''ב האמיתי -
היה ממש כיף לגלות שטעיתי!
אם את זוכרת, בפרק הקודם כתבתי לך שהרגשתי שיש קצת חוסר עניין וחוסר עלילה, ובהחלט השתפרת בפרק הזה בצורה משמעותית.
הצלחת לגמרי לרתק אותי.
בהתחלה היה לי קצת קשה לקרוא ולהתרכז אבל בהחלט נכנסתי לזה.
אני מחכה בקוצר רוח להמשך.
אהבתי מאוד את הפרק, מקווה שלא נפגעת מההערות וכ'ו

אוקיי אששת אני מאוהבת בך כי אני חייבת ת"ב כזה כל פרק
אני אתקן את כל זה מחר ~
נמ חכי עדיין לא התחלתי עם העלילה
אני חושבת שהפרק הבא/פרק 4 יהיה הפרק שבו תתחיל העלילה ~

אני אוהבת את הפרק הזה.
הסיפור עדייין קליל ומצחיק [קצת פחות מהפרק הקודם אבל בסדר,] ולמרות שעוד אין ממש עלילה היא מתחילה להתפתץח. עד עכישו זו הייתה אקסופיזיציה כזו, היכרות למערכת היחסים של סיירה ואמריקה, אבל עכשיו הסיפור מתחיל.

בדיוק ככה!
בעיקרון הסיפור עצמו יתחיל בפרק 4 (אבל בפרק הבא כנראה אני אעשה טוויסט בעלילה) אבל כן, בינתיים הסיפור מתחיל להתפתח.