היי דולורס! || כינוי בעברית

[כינוי בעברית]

בס"ד

שם הפאנפיק: היי דולורס!
כינוי הכותב: כינוי בעברית
דירוג: G
שיפ: תקראו לבד, זה פיקצר.
ז'אנר: מתחיל באנגסט, נגמר ברומאנס
ויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג מן הסתם
בטא: לפעמים בא לי לשנות את הכינוי שלי ל"גמא דלתא" רק כדי שאוכל לכתוב "בטא: גמא דלתא". אבל בינתיים הבטא זה אני, כינוי בעברית.

"היי דולורס!"
דולורס בת השש עשרה נשמה עמוק והמשיכה ללכת במדשאות. היא כבר רגילה לקריאות מהסוג הזה. כשרק הגיעה להוגוורטס, לפני חמש שנים, היא עוד לא תיארה לעצמה שככה זה ייגמר. לפני שעלתה לרכבת בפעם הראשונה, אמא שלה אמרה לה, "תזכרי, דולורס, את בת למשפחת אמברידג', ואמברידג'ית אמיתית לא מוותרת." דולורס, שהייתה אז רק בת אחת עשרה, הנהנה בצייתנות מבלי באמת להבין מה אמא שלה רצתה ממנה. אבל היום דולורס כבר בת שש עשרה, והיא יודעת שאמא שלה כנראה תיארה לעצמה שזה מה שיקרה לבתה האהובה. לכן היא אמרה לה לא לוותר.
כשדולורס התמיינה, עוד הדהדו בראשה מילותיה של אמא שלה. כשהמצנפת ראתה בתוך המוח הקטן של דולורס ש"אמברידג'ית אמיתית לא מוותרת", דולורס שובצה לגריפינדור כמעט מיד. אלא שהגריפינדורים לא היו מקבלי פנים במיוחד.
"איך אמרת שקוראים לך? דולורס?" שאלה מולי וויזלי, שהתמיינה לגריפינדור יחד איתה, "שם מוזר קצת."
"היי, השם הזה נשמע כמו הפרצוף שלה," צחק תלמיד שנה שלישית, רובאוס האגריד שמו, "אתם יודעים, כמו קרקור של צפרדע שמנה כזאת."
דולורס ליטפה את פניה בחשש. היא לא חשבה שהיא נראית כמו צפרדע.
"דולורס! דולווווורס!" קירקרה פופי פומפרי, עוד אחת שהתמיינה לגריפינדור יחד עם דולורס. פופי ומולי צחקו שתיהן.
"טוב, לפחות אני לא כתומה כמוך!" רתחה דולורס והצביעה על מולי.
"אני דווקא חושבת ששיער כתום זה יפה," אמרה פופי, "בניגוד ללהיראות כמו צפרדע."

"היי דולורס!" היא שמעה קול. דולורס כבר הייתה בשנה השנייה שלה בגריפינדור, והיא הצטמררה כששמעה את הקריאה הזו. בדרך כלל, כשקוראים לה כך, לא עובר זמן רב ומי שקורא לה משמיע קרקור צפרדעי: "דולורס! דולווווווורס!". אלא שהפעם לא קראו לה כך. היא הסתובבה וראתה מאחוריה את ראש הבית שלה, אלבוס דמבלדור.
"דולורס, עוד לא הגשת את העבודה שלך בשינוי צורה," אמר לה אלבוס בקולו השקול.
"אה, כן, אני עובדת על זה," אמרה דולורס, "פשוט יש לי קצת... עומס, פרופסור דמבלדור."
דמבלדור חייך את חיוכו ההו-כה-מעצבן. "את לא מדריכה, את לא בקבוצת הקווידיץ', אין סיבה שיהיה לך עומס, דולורס. את יודעת שלפי הנהלים, כל יום של איחור בעבודה מוריד נקודה לגריפינדור, כן? אני לא רוצה לפגוע בבית שלי, ואני יודע שאת לא רוצה להרוס לבית גריפינדור את מצב הנקודות כדי לא לפגוע עוד יותר במצבך החברתי הרעוע ממילא, אז כדאי שתזדרזי."
דולורס לא האזינה להמשך דבריו. מצבך החברתי הרעוע ממילא... הוא יודע. הוא יודע שלועגים למראה החיצוני שלה כי היא נראית כמו קרפדה, והוא לא עושה עם זה כלום. ראש הבית שלה מתרשל בתפקידו, או שסתם לא אכפת לו. בעצם, הוא אמר שלא אכפת לו. הוא לא רוצה שהיא תגיש את העבודה כדי שהיא תשכיל, הוא רוצה שהיא תגיש את העבודה לטובת גריפינדור.
איזה בית ארור.

"היי דולורס!"
שוב הצמרמורת הזו. דולורס כבר בשנה החמישית, והמנהל ארמנדו דיפט החליט שהוא רוצה לקיים נשף בחג המולד. היא כבר הספיקה לשמוע לא מעט הערות בסגנון של "היי דולורס, מצאת קרפד שירקוד איתך?" או "היי דולורס, אולי אם תמצאי נסיך לנשף, הוא ינשק אותך וכבר לא תיראי כמו קרפדה". היא ממש לא רצתה לשמוע עוד הערה כזו.
"דולורס," המשיכה הדמות לקרוא לה. הייתה זו פומונה ספראוט, תלמידת שנה חמישית מהפלפאף שלמדה איתה גילוי עתידות. כל מי שלא היה מגריפינדור היה נחמד לדולורס במידה כזו או אחרת, אבל מצד שני כמעט ולא הייתה לי אינטראקציה עם מי שלא מגריפינדור, וגריפינדור הם האנשים הכי קולניים.
"היי פומונה," אמרה לה דולורס.
"דולורס, רציתי לשאול... אממ... תרצי להיות בת הזוג שלי לנשף?"
הוקל לה כששמעה את בקשתה של פומונה. היא לא תהיה בודדה, ופומונה בהחלט הייתה נערה לעניין.
"אני אשמח," קרנה דולורס.
"היי, אמברידג' מכריחה את פומונה לצאת איתה לנשף!" נשמעה קריאתו של תלמיד גריפינדור שראה את דולורס ופומונה.
"מה? זה לא נכון!" מחתה דולורס.
התלמיד הגיע אליהם בריצה. "עזבי את הקרפדה הזו, פומונה, תצאי איתי לנשף."
"אבל אני לא-" החלה פומונה לומר.
"תצאי איתי," איים הגריפינדורי. הוא עמד כל כך קרוב לפומונה והוא היה גבוה ממנה לפחות בראש. דולורס הייתה יכולה לראות את הפחד משתקף מעיניה של פומונה.
"אני.. אני.. כן," פומונה צייצה. ליבה של דולורס נשבר בקרבה. הבריון הזה.. איך קוראים לו בכלל? פרקינס או משהו כזה? זה לא משנה, כל הגריפינדורים אותו הדבר. פומונה חייבת להתחשל, כמו דולורס.

ובחזרה לשנה השישית. דולורס נשמה עמוק והמשיכה ללכת במדשאות תוך התעלמות מוחלטת מהצועק. היא חשבה שכשיגיעו לשנה השישית, הם יתבגרו וזה יעבור. אבל גריפינדורים לעולם אינם מתבגרים. אם אמא שלה לא הייתה מאכילה אותה בקלישאה הזו ביום המיון, דולורס הייתה משובצת בבית אחר. אולי אפילו בסלית'רין. אבל היום דולורס היא נערה בודדה, והחברה היחידה שמצאה הם חתולי הוגוורטס המסתובבים במדשאות, לאחר שתלמידי שאר הבתים כבר חששו להיות נחמדים לדולורס לאחר תקרית ספראוט-פרקינס בשנה שעברה.
"היי דולורס!" הוא קרא לה שוב. לדולורס זה כבר נמאס, והיא השתמשה בגישה החדשה שאימצה לעצמה ופנתה לאותו צועק. "כן, מתוק?" היא שאלה אותו בקול הכי מתוק וילדותי והכי פחות קרפדי שהייתה יכולה לגייס. היא אפילו לבשה גלימה ורודה, אבל המראה הקרפדי לא עזב אותה.
"לא צריך להתייחס אליי ככה," אמר לה התלמיד ההוא בעלבון קל, "רק רציתי להזמין אותך להוגסמיד, את יודעת, יש יציאה להוגסמיד בסוף השבוע הקרוב..."
"מ-מה?" שאלה דולורס בהפתעה, ובקול לא מתוק בכלל, "אבל הגריפינדורים-"
"-שיקפצו לי הגריפינדורים," אמר הנער, "הם יכולים לומר עלייך מה שהם רוצים."
"אבל אני נראית כמו-"
"-אבל את חמודה," הוא התפרץ, "אני... זה יישמע קצת קריפי, אבל אני רואה אותך כבר כמה שנים בהוגוורטס. ואני יודע שלא ממש דיברנו, חוץ מדברים קטנים של 'את יכולה להעביר לי בקבוקון?' בשיעורים המשותפים שלנו אצל סלגהורן, אבל לא הצלחתי להתעלם מ... מ..."
הוא השתתק.
"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך," היא אמרה לו.
"אה," הוא חייך במבוכה, ואז הושיט יד לליחצה, "אני קורנליוס. קורנליוס פאדג'. אז... מה את חושבת?"
הוא ראה שדולורס מתלבטת.
"נוכל ללכלך על גריפינדורים ביחד," הוא ניסה להלהיב אותה, ודולורס צחקה.
"אז קבענו?" הוא שאל אותה.
"קבענו," היא אמרה, "ואני אשתדל לא להביא את הקול הילדותי והמזוייף שלי איתי. שיישאר בגריפינדור."
הם המשיכו לפטפט על גדות האגם הגדול, ואם גריפינדורי כלשהו היה רואה אותם הוא היה חושב לעצמו שהצפרדע סוף סוף מצאה נסיך.

[לונגה]

אוהו, אתה חושב מחוץ לקופסא!
אהבתי מאד את הרעיון שלך. אני לא חושבת שאי פעם קראתי סיפור מנקודת המבט של אמברידג' שמסביר איך היא הפכה למי שהיא.
אז הרעיון מעולה, אבל אני חייבת להגיד - ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני אומרת לך שהסיפור שלך לא מושלם - שהייתה בעייתיות מסוימת בביצוע. אני מבינה שניסית להציג את הדמויות שאנחנו רגילים לראות כמושלמות בצורה קצת שונה, ולהסביר למה אמברידג' כל כך מנותקת מהם. אבל אני באמת לא רואה את האגריד צוחק עליה בפנים שהיא נראית כמו קרפדה, או את דמבלדור מעיר בצורה מזלזלת על המעמד החברתי שלה. הם בהחלט לא אמורים להיות אנשים מושלמים, אבל הם לא בריונים. אהבתי את הטוויסט עם פומונה ספראוט, אבל גם אז - איך שצחקו עליה ואיך שפאדג' "הכריח" את ספראוט לצאת איתו במקום הרגישה קצת מאולצת, לא בדיוק אמינה.
אבל בניגוד לזה - הסוף היה נפלא. פשוט ראיתי את אמברדיג' הופכת מילדה קטנה ומנודה לאמברידג' של הספרים. וזה גם היה אופטימי, נותן תקווה לאנשים שלא ממש משתלבים בחברה.
בסופו של דבר סיפור מצוין, תודה לך (:

[כינוי בעברית]

תודה על התגובה. כן, זה באמת לא פאנפיק מושלם, ניסיתי קצת בכוח לכתוב על אמברידג׳ והתוצאה די מאולצת. אני יכול להתגונן ולומר שאנחנו לא באמת מכירים את מולי והאגריד כשהיו ילדים, או שהגריפינדורי הבריון ההוא הוא בסך הכל דמות שהמצאתי, אבל מה שבאמת חשבתי זה שאמברידג׳ צריכה לחוות משהו שיגרום לה סלידה מוחלטת מהקונצנזוס הגריפינדורי כדי שהיא כל כך תאהב את פאדג׳ ותשנא את דמבלדור. ועל הדרך, באמת הוצאתי מקאנון כמה דמויות. אבל המטרה של הפאנפיק הזה היא לא להיות פאנפיק טוב אלא פשוט להיות פאנפיק על אמברידג׳ P:

[Glitch]

אז קודם כל, הסוף כל כך קיטצ'י ומתוק ויאי!
והכתיבה שלך כיפית, נעימה וזורמת - כמו תמיד.
ואתה נתת לי תקווה! גם אני חשבתי שזאת אמברידג' (אני עובדת בדיוק עכשיו על הפיקצר...) ובגלל שכולם חשבו שזה נוויל נבהלתי.

ד"א - עכשיו כתבתי לך מגילה שלמה על כל הדברים הלא קאנונים שהיו בסיפור. אבל מכיוון שנגה כבר העירה לך על זה, אני לא מוצאת שום סיבה לחזור על זה. אבל חוץ מזה, אני אומר את זה שוב, זה סיפור ממש יפה!

[Do good deeds]

אני מסכימה עם נגה שהדמויות כאן לא היו מספיק קאנוניות וזה טיפה הפריע לי. מה שכן, מאד אהבתי את ההתייחסות המיוחדת שלך לאמברידג' ובהחלט אפשר להגיד שאתה מקורי במיוחד. העלילה מראה היטב כיצד אמברידג' הפכה למה שהיא (אם כי אני עדיין מעדיפה לחשוב שהיא פשוט קרפדה מיום היוולדה) ומבקרת את ההתייחסות השלילית כלפיה.
אהבתי מאד את הכתיבה שלך והתיאור של אמברידג' - הוא היה מצויין והרגיש אמיתי ונכון, הפיקצר בנוי היטב והעלילה מרתקת ומפתיעה.
אשמח לקרוא עוד קטעים נוספים שלך (:

[Its leviOsa not leviosA]

יצא מהמם. הפאנפיק כתוב בצורה זורמת וטובה, וגם מסביר ממש טוב איך אמברידג' הפכה לאמברידג' של היום (היום?) בכל מקרה -
יצא מעולה. הבעיה היחידה שקצת הפריעה לי זה שדמבלדור, האגריד, מולי, פופי ופומונה, קצת לא דומים לתיאור שלהם בספרים. גם מגניב שחשבת מחוץ לקופסא על אמברידג' ולא כמו כולם על טרוור / נוויל.