"ארי.." הוא לוחש אלי בקול חלוש, ואני מתקרבת אליו באיטיות. "לא משנה מה, אל תגעי בכפתור הירוק של השלט." אני מהנהנת, למרות שסקרנותי רק מתגברת. "כ-כן.." אני אומרת בצחקוק. אה, אני ממש לא יודעת לשקר. החיוך שעל פני מתרחב, ואני מנסה להסתיר אותו עם כף ידי. אני רואה שהוא מבחין בזה, אז אני פשוט מהנהנת שוב, ורצה לחדר. "תתעלם ממני. אני מבטיחה שלא אלחץ עליו." הוא מגחך. טוב, הוא עלה עלי. אבל הוא סך הכל אחי הגדול – הוא לא יכול לעשות כלום. אני מחכה שהוא ילך, ואז פועלת. מעניין מה הוא מסתיר ממני.
"ביי לאו! אתה יכול לסמוך עלי!"
"ביי ארי! חסר לך אם ייקרה משהו!"
"לא, לא", אני מסיימת את השיחה, ומפטירה בידי בתנועת נפנוף קלה.
וכמובן, כמה דקות אחרי שהוא יוצא – אני מתקרבת בידי אל הכפתור. יש בו הילה מוזרה, שאני מרגישה ש-... טוב, זה שטויות. המצפון שלי מונע ממני ללחוץ עליו, ואני מעבירה את הלילה הראשון שלי לבד בבית בנעימים. אני מתכרבלת בפוך חמים ונעים, שותה שוקו, ועושה מרתון של סרטים. בקיצור, אחלה של דבר.
אני חושבת שנרדמתי בין אחת וחצי לשתיים לפנות בוקר – וקמתי בערך בעשר בבוקר. אחלה של דבר כפול שתיים. למזלי, עכשיו אמצע החופש הגדול – ומותר לי לקום מתי שבא לי. ההורים שלי בנסיעה "רומנטית". אני יודעת שהם סתם רוצים להיות איתנו כמה שפחות זמן. אני בת 15 ולאו בן 20 בערך, אבל הוא עדיין גר איתנו. בעצם – איתי. ההורים שלנו לא טרחו להפרד מאתנו בכלל. פשוט הודיעו שהם נוסעים לשנה, ואולי יותר. לא שיש לי בעיה עם זה. עכשיו, לאו נסע לשבוע באילת עם חברה שלו. זה די חמוד – החברה שלו ממש נחמדה אלי. אז החיים סבבה. גם לבד.
היום כשקמתי – היה לי ממש משעמם. התקשרתי לכל החברות שלי, והיה חם מדי אז אף אחת לא היתה מוכנה לצאת איתי החוצה. אני רק מרחמת על לאו. באתי להדליק את הטלוויזיה, ופתאום לא מצאתי את השלט. הזדעקתי בכאב. זה השלט עם הכפתור הירוק! מה אני אעשה? לאו יהרוג אותי... החלתי לחפש את השלט בכל הבית, ולבסוף מצאתי אותו מתחת לספה. נאנחתי בהקלה, וזרקתי אותו איפשהו לידי. באתי להרים אותו, כי נזכרתי שרציתי להדליק את הטלוויזיה, כאשר סקרנותי גברה על המצפון שלי – ולחצתי על הכפתור הירוק. בפחד.
כמה שניות לא קרה כלום. חיכיתי שיקרה משהו. כמה דקות לא קרה כלום. השלט התקלקל? אחרי חמש דקות נשמעה חריקה מכיוון החדר של לאו, ומיהרתי לרוץ לשם. כמו שציפיתי, המיטה שלו זזה הצידה, ונפתחו מדרגות למטה. לרגע הסהסתי אם לרדת, אבל לא נתתי לעצמי להחליט, וירדתי לפני שאתחרט.
"הו, גודס!"
זאת היתה המחשבה הראשונה שעלתה לי ברגע שהבחנתי בחלל הענקי שם. היו מסודרים שם מחשבים ענקיים, עם תכנונים של חליפות גיבורי על עם כל שם. מהר חיפשתי את שמי – ולהפתעתי הרבה מצאתי אותו. ירדתי עד למטה במדרגות, ונשמע קול מתכתי לפתע, והולוגרמה ירדה על ראשי – וסרקה אותי. נבהלתי. עוד לאו יגלה אותי! למרבה הפתעתי, הסריקה עברה בהצלחה והקול המתכתי אמר :"אריאנה רייגן. שם כינוי: ארי" ירדתי למטה מהמדרגות, והחלתי להסתובב בחדר בהתרגשות. לא ידעתי שיש לנו "מפעל לגיבורי על" מתחת לבית! ועוד לאו עיצב לי חליפה! אני חושבת שזה היום המגניב ביותר בחיי. גם החדר עצמו היה מרשים. קירותיו היו בנויים ממתכת כסופה וחלקה, והכל היה מסודר במקום המדויק שלו. היה נראה שאסור ללכלך, ועוד. ניסיתי לשמור על החוקים של לאו בעודי מסתובבת שם, כאשר לפתע מסך הולוגרמה נוסף נפתח – שעליו ריקדו פניו של לאו. מיד נרתעתי. יאפ – הנה הרגע שבו הוא עומד להרוג אותי. הוא פתח את פיו לדבר – כאשר במקום לנזוף בי, התפשט חיוך על פניו.
"את די צפויה, את יודעת."
אני הנהנתי בבהלה, מוכנה להסכים עם כל מילה שהוא עומד לומר.
"האמת, חשבתי שתלחצי על הכפתור ישר כשאלך, אבל הצלחת לעכב את זה, יפה."
המשכתי להנהן כמו רובוט.
"טוב, לא שזה משהו רע. בכל אופן – רציתי שתמדדי את החליפה שלך. את יכולה להסתכל – אבל על תגעי בכלום חוץ מזה"
הפעם לא צחקקתי. הייתי רצינית לחלוטין, והיה נראה שלאו הבין אותי. הייתי מוכנה לעשות הכל.
"טוב. הפעם באמת סומך עלייך" הוא אמר, ובזאת סיים את השיחה. כאשר מסך ההולוגרמה נעלם, הצלחתי לצאת מהשוק ולהיכנס להתלהבות המתמדת שלי. "אומיגאד אומיגאד אומיגאד..." פיזמתי לעצמי בשמחה, הולכת ומתקדמת לכיוון החליפה שלי.
התקדמתי לעברה, והתיישבתי על כיסא המחשב שעמד לידה. כמו שציפיתי מלאו – הצמדתי את אגודלי אל המסך. כן, זה מסביר למה לאו היה צריך טביעות אצבע שלי ל"עבודת שורשים שלו".
כמו שציפיתי שוב, המחשב מזהה אותי באמירה "אריאנה רייגן, שם כינוי: ארי". אני מצחקקת. למחשב יש את הקול של לאו, הוא כנראה הקליט את הדברים. אני מסתכלת שוב סביב ליד החליפות, ומסתכלת למי הוא הכין. יש שם אחת לחברה שלו, שמעניין אותי אם היא יודעת את זה, יש שתיים לשני החברים הכי טובים שלו, זיו ואיתן, ועוד כמה לאנשים שאני לא מזהה. אני ממשיכה להסתכל, כאשר לפתע אני מוצאת את עצמי נזרקת אל תוך אזור מלא במכונות (אני שוב מתפלאת איך הוא לא סיפר לי על זה קודם), שכמו בסרטים מכניס אותי לתוך החליפה, שם לי את הנשק שלי ביד, וסוגר את הרוכסן של הג'קט שלי. אני עוצמת עיניים בזמן התהליך, אבל מרגישה הכל. החליפה שלי נראית פשוטה ביותר – ג'קט שחור יפה וצמוד, ומכנסיי ג'ינס שנוח לנוע איתם. אבל יש לי על היד שעון ורוד, שיכול לפתוח לי מגנים, חסינות מאש, ועוד. ביד השנייה שלי יש כמה סכינים קטנים לזריקה. אני מיומנת בדברים מהסוג הזה, כך שהיה מובן שלאו תכנן אותה במיוחד בשבילי.
אני מסתובבת ברחבי החדר, כאילו אני מדגמנת את החליפה, ושוב מופיעה ההולוגרמה של לאו. הפעם אני לא נרתעת, ולא נבהלת. הוא מחייך אלי מהמסך, ובוחן אותי כמו מעצב אופנה.
"מה את אומרת?"
"מושלם!"
אני מחייכת אליו.
"חכי שתראי הכל. יש הרבה דברים שאת לא יודעת על זה!"
"מתי אתה חוזר?"
"מחר. באמת חם מדי באילת, ועוד חודש נטוס לחו"ל."
הוא מסמיק כאשר הוא אומר את זה. הם באמת חמודים ביחד.

---------------------------------------------------למחרת-----------------------------------
אתמול הייתי כל היום בחדר התת קרקעי, וכשעליתי בחזרה, גיליתי כמה שיחות צועקות מחברות שלי. מה, היה ממש כיף, ולא שמתי לב לזמן. בסוף התמודדתי איתן, והכנתי לעצמי ארוחת ערב. היום אני רק מחכה לרגע בו לאו יחזור וידגים לי הכל, בינתיים אני סתם רואה סרט ובוהה כל הזמן בדלת. עכשיו כשאני מחכה לו, אני לא יכולה להתרכז בשום דבר אחר.
אחרי כמה שעות, עכשיו שש וחצי ואני שומעת דפיקה בדלת. אני מיד ממהרת לפתוח אותה, מבלי לשאול מי זה. אני כולי סמוקה, מאושרת ומחויכת. אבל כאשר אני מעלה את עיניי, ורואה מי עומד בפתח הדלת – אני מחווירה. עומדים שם חבורת שוטרים עם מדים כחולים.
"אנחנו יודעים שהיית קרובה לאחיך", אומר אחד מהם.
התחלה גרועה. מישהו גילה על החדר הסודי? אוי.
"תקשיבי, הוא נפטר בתאונת דרכים."
"מה?", אני שואלת, בטוחה שלא שמעתי נכון.
"הוא מת" אומר אחד אחר במילים פשוטות.
אני מתרסקת על הרצפה, ודמעותיי מציפות את כל אזור מפתן הדלת.
"אנחנו לא יודעים איך יגיבו הורייך?"
"זה לא משנה. מעולם לא היה להם אכפת!" אני צורחת, ובוכה בו זמנית.
אני מאבדת את ההכרה. מעולם לא היה להורים שלי אכפת.
===================
106 מילים