סליחה// חוי

קריאה מהנה וכזה
=======

בהיתי בדף המחברת החמישי במספר וניסיתי להתחיל לכתוב לביל, זה היה יותר קשה משחשבתי. בסוף אחרי שעות של ניסיונות לכתוב בצורה דיפלומטית פשוט נשמתי עמוק והתחלתי לכתוב מהלב.
ובאורח פלא הכתיבה פשוט נשפכה ממני

היי
הכל שונה לי פתאום, אני מנסה להתרגל אבל זה כואב
כואב שאתה כבר לא מחייך אלי במסדרון ולא מדבר איתי בשיעורים, אתה כבר לא שולח לי הודעות טיפשיות שגורמות לי להחנק מצחוק, אתה מתעלם ושונא ומכאיב.
ועכשיו אני יושב ותוהה לאן נעלמו הימים ההם שישבנו בחדר שלך על אדן החלון וצחקנו על החיים וחיקינו את המורים, הימים שבהם כל קושי התגמד למול החברות שלנו. התקופה הזאת עטופה עכשיו בשכבות אבק ובקוריי עכביש והיא לעולם לא תחזור להיות מה שהיא היתה, אני בספק אם אי פעם התקופה הזאת תחזור להיות 'משהו'. ואני לא מאשים אותך, ואני יודע שזה בטח נשמע שאני דווקא כן על פי המכתב, אבל אני יודע שהטעות היתה שלי.
הייתי צריך לסמוך עליך כשאמרת לי לא להגיד להם כן כי אתה תיפגע, ואחר כך גם אני, וכמו תמיד אתה צדקת אני הייתי רק כלי כדי לפגוע בך ואחר כך הם זרקו אותי, ואתה כבר לא יכלת להסתכל לי בעיניים כי נפגעת. ואני נשארתי לבד. אני זוכר את המילים שלך במדויק "אל תלך אליהם, הם רק ינצלו אותך. אני אוסר עלייך בכללי החברות שלנו להתקרב אליהם כי תפגע".
והייתי צריך להקשיב לך, במיוחד אם השתמשת בכללי החברות שלנו, הכללים שמותר בעזרתם לתת לשני משימה או פקודה פעם אחת ויחידה בשנה ואתה בזבזת את ההזדמנות הזו, וכמו עיוור הלכתי אחריהם. אני מרגיש טיפש ואני לא מבקש שנחזור להיות חברים, זה לא יהיה הוגן מצידי לבקש דבר כזה.
רק אם תוכל לסלוח לי על שלא סמכתי עליך, בבקשה.
אתה יודע מי אני

שלחתי את המכתב במתח ופחד אל הכתובת שהיתה מוכרת לי עד כאב, לא ציפיתי שאקבל מכתב בחזרה או אפילו תגובה כלשהי, אבל למחרת כשהגעתי לבית הספר היתה מונחת לה על השולחן שלי מעטפה בצבע לבן בהיר ועליה כתוב בכתב שיכול להיות רק שלו 'ממוען אך ורק לאדי, אנשים חטטנים אחרים, תדחפו את האף למקום אחר', לא שלטתי בזה וגלגלתי עיניים, זה כל-כך איפיין אותו. פתחתי את המכתב בזהירות והוצאתי מתוכו דף ועליו שורות ספורות
התחלתי לקרוא

היי אדי, אתה בטח לא ציפית לזה, אני ממש יכול לדמיין את הבעת הפנים המופתעת שלך.
אבל אני לא אזוז מהנושא, אתה צודק - אני נפגעתי כמו שלא נפגעתי מאף אחד אי פעם, אני האמנתי שהמילה שלי חשובה לך ושאתה סומך עלי אבל טעיתי.
הייתי פגוע תקופה ארוכה ולא רציתי לראות אותך אבל עכשיו אני מרגיז בסדר, אני לא יודע למה אולי העובדה שהזמן מרפא את הכאב נכונה.
ו - אני סולח לך על הכל, הבנתי שלפעמים קשה לעמוד מול פיתויים חברתיים ואני אשמח אם נוכל כמו שאמרת, לנקות את האבק ולחזור להיות חברים.
אולי אפילו כמו פעם.

הייתי המום, לרגע לא ציפיתי שיסלח למרות אופיו הסלחני.
הפכתי את המעטה ובצידה השני היה רשום 'מאת ביל'.
עם אותו הכתב בדיוק.
שוטטתי במבט על פני הכיתה ותפסתי את מבטו של ביל, והוא משך בכתפיו וחייך כמו תמיד, אני די בטוח שהחיוך שהחזרתי לו עדיין על הפנים שלי.

אוקיי, קראתי את הקטע והייתי חייבת להגיב.
זה קטע ממש מקסים לדעתי. הצלחת לקחת את האתגר לגמרי לכיוון שלך ולהפתיע אותי (לטובה, כמובן).
אמנם לא בדיוק הצגת לנו את מה שקרה ואת מה שאדי הסכים אליו ושבר את החברות שלהם, אבל הקטע הזה - בעיקר המכתב הראשון - כל כך אמין ומעורר הזדהות שכמעט גרמת לי לבכות.
אהבתי את ההצגה של החברות שלהם כקשר כל כך חזק, והיצירה של "כללי החברות" מאוד הוסיפה לדעתי. לפעמים שוכחים בכתיבה כמה קשרי חברות יכולים להיות חזקים, ובאמת לא יוצא לי לקרוא מספיק על קשרים כאלו. אז אמנם לא בדיוק נתת כאן עלילה שממש מציגה את הקשר, אבל לגמרי הצגת את הקשר שהיה להם (ובתקווה גם יחזור להיות להם) דרך המכתבים - ואפילו אפשרת להכיר את הדמויות בצורה די טובה דרך מכתבים בלבד. אני באמת חושבת שזה מקסים.
ברוב המוחלט של המקומות לא הפריע לי בכלל שחסרו סימני פיסוק וכאלה, כי זה הרגיש לי כזה מתאים לקטע - כאילו אדי הוא באמת זה שמספר אותו. הצלחת לכתוב קטע בגוף ראשון שממש מרגיש (לפחות לי) כאילו הדובר הוא זה שכתב אותו, באמת כל הכבוד לך על זה.
כן היו כמה דברים קטנים שקצת הפריעו לי (כולם טכניים חוץ מאחד), ואני ממליצה לך לנסות לתקן אותם כי הקטע כמעט מושלם לדעתי ויכול להיות מושלם עוד יותר עם כמה תיקונים קלים:

כתבת כאן 'מרגיז' במקום 'מרגיש'. חוץ מזה, ספיציפית במשפט הזה - בחלק השני שלו, בעיקר - הפיסוק כן קצת הפריע לי כי אני חושבת שפיסוק אחר היה יכול להוסיף למשמעות. אני אישית הייתי מפסקת את המשפט כך:
'הייתי פגוע תקופה ארוכה ולא רציתי לראות אותך אבל עכשיו אני מרגיש בסדר. אני לא יודע למה, אולי העובדה שהזמן מרפא את הכאב נכונה.'
חוץ מזה, אני חושבת שהמילה 'עובדה' קצת פחות מתאימה כאן, כי עובדה היא פרט אובייקטיבי שבטוח נכון. אם הוא אומר שזה *אולי* נכון, אני חושבת שזו יותר אמרה או סברה ולא עובדה. ממליצה לך להחליף את המילה, המילה 'אמרה' יכולה להתאים כאן לדעתי.

זו בחירה שלך, אבל הייתי מוסיפה כאן נקודה לפני ה'למרות'. אני פשוט חושבת שזה יוסיף קצת למשמעות של המשפט.

אם אני לא טועה, הביטוי הוא לרוב 'שוטטתי במבטי'. אני חושבת שזה גם ישמע קצת יותר זורם אם תכתבי את זה ככה.
חוץ מזה, ה'חייך כמו תמיד' הרגיש לי לא ממש הגיוני, כי במכתב הראשון כתוב שביל כבר לא מחייך אל אדי. אולי 'וחייך כמו שנהג לעשות פעם'? או פשוט 'וחייך כמו פעם'?
בנוסף, אני חושבת שכדאי לך להחליף את הפסיק האחרון בנקודה. שוב, לא כי זו טעות לשונית, אלא כי לשים את החלק האחרון כמשפט בפני עצמו ממש יעצים את החלק הזה ויתן לו יותר משמעות לדעתי.
באופן כללי הסיום של הקטע באמת מקסים וסוגר אותו בצורה מצוינת.
עוד דבר שרציתי לציין וקצת הפריע לי הוא הקלות שבה ביל סלח והסכים לחזור להיות חבר של אדי כמו פעם. זה אמנם כן הגיוני, בעיקר בהתחשב בעובדה שציינת שיש לו אופי סלחני ושהם היו חברים כל כך טובים, אבל כן הייתי מצפה שהוא יזכיר לפחות בכמה מילים שיהיה לו טיפה קשה לבנות מחדש את האמון באדי ושזה עלול לקחת לו קצת זמן. אולי אפילו שיכתוב שהוא מקווה שאדי יסלח לו על זה (על הזמן שיקח לו לבנות מחדש את האמון) או משהו, אם הוא (ביל) מאוד סלחני באופי. זו כמובן בחירה שלך ואת ממש לא חייבת להקשיב, אני רק אומרת את דעתי.
אז בקיצור, זה באמת באמת קטע מקסים ואני ממש שמחה שפרסמת אותו ושקראתי. מקווה שתחליטי לכתוב גם לאתגר של היום ומחכה לקטע שלך, אם תחליטי לכתוב.
מצטערת כמובן אם פגעתי בהערות, זו ממש לא הייתה הכוונה שלי וכמו שכנראה הבנת כבר מהתגובה - באמת מאוד מאוד אהבתי את הקטע. מחכה לעוד קטעים מצוינים שלך, את יודעת לצאת מהקופסא ולעורר הזדהות וחיבור עם הדמויות שלך במעט מילים יחסית ואני חושבת שזה לגמרי מצוין. מעניין מה את יכולה לעשות ביותר מילים.