"בואי נעשה לדניאל ולקונור!" "בסדר", עוד שרשור לי וליערה, הפעם מקורי!

[Jataro Kemuri]

החיוך הזה קצת הלחיץ אותי, כנראה בגלל שניחשתי למה הוא מחייך. "על מה החיוך?" שאלתי, הזקפה שלי מתגברת.

[Lord Gray]

"אתה רוצה שאביך אותך בתשובה?" הרמתי גבה.

[Jataro Kemuri]

"אה... בסדר?" גמגמתי.

[Lord Gray]

"הזין שלך בולט החוצה בצורה שגרמה לי להסתכל עליו ולדמיין אותו נכנס בי. טוב?"

[Jataro Kemuri]

הפכתי להיות כל כך אדום, שאני אניח שהפכתי להיות בערך בצבע של הגופייה שלי. "אה..." גמגמתי, בזמן שהמוח שלי ניסה לאמץ את הדניאלים הקטנטנים והצורחים שבתוכו כדי שיעשו משהו. "אתה - אתה רוצה שזה יקרה?" שאלתי בסופו של דבר, נבוך לגמרי. "כי - אה - אני לא ממש מעוניין."

[Lord Gray]

"כן, אני בטוח שאתה לא רוצה. קפה?"

[Jataro Kemuri]

"אני רציני!" מחיתי. "אני לא במצב למערכת יחסים. לאטה? הם עושים לאטה מצוין."

[Lord Gray]

משכתיי בכתפיי. "פשוט תראה לי את האזור וזה. אני מניח שבן הדוד האידיוט שלי הלך להימרח על מישהו"

[Jataro Kemuri]

הנהנתי. "קוראים לו רונאלדו. הבחור השרירי ההוא שם, עם העיניים והשיער השחורים. הם סוג של זוג, למרות שהם לא מפסיקים לריב."

[Lord Gray]

"אני לא יכול לדמיין את תומס בזוגיות בלי ריבים"

[Jataro Kemuri]

"בדיוק. קומה למעלה זה הסטודיו לריקוד ומולו הסטודיו למוזיקה, וקומה למטה יש פאב שבו עושים את רוב המסיבות. לא כזה מסובך." בחנתי אותו. "בן כמה אתה? אתה נראה בן תשע עשרה, בערך. תגיד לי אם קלעתי."

[Lord Gray]

צחקתי. "חיי מין פוריים גורמים לאנשים להיות צעירים. התשובה שלי היא משמעות החיים פחות 22 ועוד שלוש"

[Jataro Kemuri]

צחקתי. "עשרים ושלוש. אני אוהב את מדריך הטרמפיסט." תפסתי לנו שולחן. "אתה לא כזה נורא, אירלנד. המבטא שלך כן, אבל נעבוד על זה. ובקשר לחיי מין פוריים גורמים לאנשים להיראות צעירים - כנראה שזה באמת נכון, כי אני לא עושה יותר מדי סקס ונראה בן עשרים ואחת. אין לך מושג כמה פעמים אמרו לי. אבל אני בן תשע עשרה."

[Lord Gray]

"וואו אתה צעיר. לא ממש הספקתי הרבה בחיים, אני לא יודע אם ממש לפתוח את זה פה מולך.. בוא נגיד שהמצב הנפשי שלי לא היה טוב"

[Jataro Kemuri]

קימטתי את מצחי. "אתה לא חייב לפתוח את זה. אני הספקתי די הרבה," אמרתי ונשענתי לאחור. "המשפחה של בילי ג'ו ארמסטרונג - אתה מכיר, כן? - תבעה את שלי על סכום אדיר אחרי שאימא שלי לא הצליחה להציל את אבא שלו מסרטן. מאז גיל עשר, בערך, אולי קצת פחות, אני עובד כדי להביא כסף. עכשיו אני בלימודים, ועדיין מעביר סכום חודשי להורים שלי." אגרפתי את ידי. "אני נשבע שאם אני אי פעם אפגוש אותו... אני אוריד לו כל כך הרבה מכות. הוא והמשפחה שלו הרסו לי ולמשפחה שלי את החיים. הכסף שהיה לו זה הכסף שהיה אמור להיות לי. הדברים שקנו לו היו אמורים להיות הדברים שקנו לי." עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. "אבל אני בסך הכול פשוט... חי את החיים. הרבה ספורט. אני גולש. אח בהתמחות. פרמדיק. תכף יהיה לי תואר בפסיכולוגיה. כיף חיים."