אבני דרך || שלב חמישי, אבן דרך ראשונה!

שלום לכם, משתמשים יקרים, וברוכים הבאים לשלב החמישי של הפעילות הרב שלבית שלנו - אבני דרך!
כפי שאתם כבר יודעים, זהו השלב לפני האחרון בפעילות - והשלב האחרון שיכלול כתיבה של אחד מחלקי הסיפור שלכם.
אז קדימה, מוכנים לגלות איזו אבן דרך תצטרכו לכתוב הפעם?

את מודעת לעובדה שנשארה רק אבן דרך אחת שלא כתבנו עדיין, נכון? אנחנו כבר יודעים שתבקשי מאיתנו לכתוב את א-

ששש, אל תגלו. אתם הורסים לי את ההכרזה החגיגית!

אז אמנם אין כמו להתחיל מהסוף, אבל לא פחות נחמד לסיים בהתחלה! ולכן, אבן הדרך שתצטרכו לכתוב הפעם היא...
אבן דרך מספר 1!

מוכנים להתחיל לכתוב? רוצו!
אה, ולמקרה ששכחתם מה אני רוצה מכם בכלל, הנה קישור לאשכול ההרשמה של הפעילות, בו נמצא הסבר על כל השלבים. אם אתם מעדיפים הסבר מקוצר, מוזמנים לקרוא את ההסבר המופיע בשלב הראשון במקום.

אנחנו זוכרים, אנחנו זוכרים.

כרגיל.
טוב, אז חכו רק עוד רגע אחד לפני שאתם מתחילים לכתוב - יש לי כמה תזכורות קטנות בשבילכם:
קודם כל, אני מזכירה שאבן הדרך שלכם - כלומר, חלק הקטע שתכתבו בשלב - צריכה להיות באורך 150 מילים לפחות!
דבר שני, השלב פתוח רק לאלו מכם שנרשמו באשכול ההרשמה, כמובן.
ודבר שלישי ואחרון - התגמול! כמעט נתתם לי לשכוח אותו.
על ההשתתפות בשלב הזה, בדיוק כמו בשלבים הקודמים, תקבלו לא פחות מ-200 חרמשים ו-4 נקודות בית!
ועכשיו אתם מוזמנים להתחיל לכתוב!

ייאיי! ואז סוף סוף יהיה לנו קטע שלם!

בהחלט! רק אל תשכחו את השלב הבא, כי אי אפשר לקבל קטע שלם אם לא מחברים את החלקים.

והנה הטופס שלכם, אותו תוכלו למלא עד ה-19.6 (כלומר, יש לכם שבוע מהיום):

בהצלחה!

* שימו לב - את חלק הסיפור שלכם (אבן הדרך שהתבקשתם לכתוב) עליכם לכתוב בתוך הטופס עצמו, ולא לפרסם כאשכול חדש בפורום!

מאריכה את ההשתתפות עד מחר כדי שתספיקו להשתתף בשלב ^^

שם + כינוי:ראיין בירצפת
חלק הסיפור הכתוב על פי אבן הדרך הראשונה שלכם:
"חייבים ללכת, אסור לנו להישאר במלכודת המוות הזו," אמר טראם, אביו של קארו.
"אבל מה יהיה עם בננו? האם הוא יבחר בנו?" שאלה כילרן, אמו של קארו.
"נצטרך לחיות עם זה, אנחנו חייבים לחיות עם זה. בואי נצא מכאן, נשארו עוד שבע - עשרה דקות עד שהחור שלנו ייסגר! ואנחנו לא נוכל לצאת לעולם."
כילרן נזכרה בפגישתם הראשונה, בין בורי הלבה המסוכנים - כשניסתה לגזור מעט מציפורניה בעזרת הלבה. הוא גרם לזנבו לזהור ולהשתכפל רק בשבילה - ומאז הוא נכנס ללב שלה. והיא לשלו.
"טוב. ביי, קארו," אמרה כילרן, מזילה דמעה בצבע תכלת, ובאותו זמן נזכרת בזנבה הקפוא רגע לפני שהפשיר.
כשקרן האור הורודה הופיעה, הזנב הלא - קפוא - והפרוותי של טראם וכילרן זהר באור כחול, בוהק ויפה - ויצרו נשמה כחולה ויפה - שירדה אל ליבת הכוכב.
"נתראה, אולי, קארו שלנו." אמרו טראם וכילרן יחדיו, בתקווה שבנם יבחר בהם, ובמושג קלוש ואפסי שידעו מה קרה לו, ויקרה לו בעתיד.
הערות/שאלות/הארות/אבני דרך:

מדי הא' השחורים של חיל השמיים לחצו בכל המקום הלא נכונים. לא משנה ששרי הייתה חלק מהצבא הזה כבר מעל לשנתיים, כל פעם שעלתה על א' הצליחה להרגיש לא נוח וכאילו היא טירונית כחולה, חדשה-חדשה. היא שנאה לעלות על א' אפילו שזה אומר שחוזרים הביתה.
מתמרמרת בלחישות דרך שיניים חשוקות היא פלסה את דרכה (עם הרבה מרפקים) דרך קהל האנשים. האם היו יותר אנשים מברגיל ביום חמישי? היא הרהרה באפשרות. זה אכן נראה כך, אנשים עמדו על רציף תחנת הרכבת צפופים כל כך ששרי חשדה שאם תרים את רגליה תשאר באוויר פשוט מהלחץ שכתפי אחרים נצמדו בו לכתפיה. בלע, אנשים.
מקללת בנמרצות אבל בחרש (בכל זאת, אמא שלה לא גידלה פרא אדם) היא הצליחה לחמוק מהתחנה והחוצה אל החופש! או במקרה הזה לרחוב הראשי של נהריה, טוב מספיק. המדרכה כמו התחנה נאנקה בשמש אביב ועומס אנשים אבל לפחות עכשיו שרי יכלה להסתובב בלי לפחד להוריד למישהו את הראש עם התיק הגדול מדי שלה.
מנהריה היא לקחה את האוטובוס הביתה ותכננה לחלוטין לישון בו. היא גם עשתה את זה, במשך בערך שעה ואז האיתורון שלה התחיל לצפצף. שלא כמו איתורונים רגילים, אף שלחלוטין נראה כמו ביפר נורמלי מפלסטיק שחור, האיתורון של מגן בצבא שמיים לא סימן שמישהו קורא לו, לא, הוא סימן שיש משהו מסוכן בסביבה המידית. במילים אחרות, הצפצוף של האיתורון גרם לשרי להתעורר באחת כשידה עפה למותניה למקום שבו בדרך כלל נח האקדח שלה.
חבל רק שלא לוקחים אקדח נגד דרקונים שיוצאים הביתה לחופש פסח.
במקום זה היא לחצה על כפתור ה-עצור וירדה בתחנה הקרובה. האיתורון המשיך בציפצופיו העליזים, המרחק בין צפצוף לצפצוף מצטמצם ומתרחב כמו במשחק חם-קר מוזר שבו הפרס הוא למצוא דרקון. שרי קללה. עכשיו בלי אף אחד בסביבה היא לא הרגישה רע עם זה שהיא מקללת בעליצות ובקול רם.
"דרקונים מזדיינים. למה צריך דרקון עכשיו?" האיתורן צפצף לו בעליזות בתשובה. "ואתה! השתלחה במכשיר הפלסטיק התמים. "אם אתה משקר אני אשבור אותך ולא אכפת לי שאני אעלה על זה משפט ת"ש, זה לגמרי יהיה שווה את זה." המכשיר צפצף בשנית.
היא צעדה עכשיו בדרך הררית מעט, בצילם של עצי אלון ואלה. מגפיה הכבדים מחצו את העלים היבשים שנערמו במשך השנים למרגלות הגזעים בקולות נפץ זעירים. החורש סביבה המה רחשים ומלמולי צמחיה, ענפי הומים לרוח ברשרושים דמויי שירה, ציפורים מזמרות ומשוחחות, חיות קטנות מפלסות את דרכן בשיחים הנמוכים. הטבע שלט פה.
היא נאנחה אחרי משהו כמו עשרים דקות צעידה מהירה. היא לא ראתה לא קצה כנף ולא קצה חוטם מקושקש. לא היה שום דרקון שארב בחורשה החביבה הזו והיא סתם פרנואידית עם מיכשור פח שצריך למצוא את מקומו האמיתי בזבל. היא תצטרך להודיע על זה שהיא תחזור, זה לא בדיוק בטיחותי להסתובב בלי איתורן פעיל (היא התעלמה מכך שבערך כל האנושות עשתה את זה כל הזמן, הם לא ידעו שהם אמורים להתגונן בפני דרקונים לרוב בכל מקרה).
היא נעצרה בשולי חורשת אקליפטוס שצצה באמצע החורש הטבעי, הגזעים הכסופים מרווחים יותר מהחורש הטבעי חנוק המטפסים והשיחונים. המכשיר הטיפשי שבידה צפצף כמו משוגע. מעולם, במשך כל זמן שהותה בבסיס השמיים שלה היא לא הייתה קרובה מספיק לדרקון שהמרחק בין הצפצופים ירד מחמש שניות, עכשיו בין כל צפצוף אולי הייתה שניה וחצי. היא ממש אמורה להיות על הדרקון.
משהו זז בין העצים.


אמ, יצא ארוך ולא מאוד הגיוני אבל מילא

כל הכבוד לכם!
ננעל, כבר פותחת את השלב הבא ^^