בלי שם || תם, ספרי ריק ריירדן (גורלו של אפולו)

[Nico di Angelo]

מכיל!!! ספויילרים!!! למבוך!!! הבוער!!!
אל תקראו אם לא קראתם את הספר!!! זה ספויילר רציני!!!

שם הפאנפיק: שאלה מצויינת מה השם
כותב: עבדכם הנאמן
דירוג: PG לדעתי על תוכן בעיקר
ז׳אנר: אנגסטטטטטטטטטטטטט
שיפ: ניקו/וויל (סולאנג׳לו)
ויתור זכויות: לריק ריירדן על המוות המיותר הזה
ביטוא עצמי
חשבתי על זה וגם כתבתי לאור כזה... איך המוות של ג׳ייסון היה נראה מנקודת המבט של ניקו? אז כתבתי כי אני לא מסוגל לעצור את עצמי

ניקו ישב לארוחת ערב בשולחן אפולו, כרגיל, אבל הוא לא הצליח להתנתק מהמחשבה שמשהו לא טוב הולך לקרות. מה שעוד יותר עצבן אותו זה שהוא בכלל לא ידע מה זה המשהו הרע הזה, או כמה הוא חמור, או למי הוא הולך לקרות. לא היה לו תיאבון והוא די שיחק באוכל שלו, מה שגרם לוויל להסתכל עליו בעיניים דואגות. תמיד הייתה לוויל נטייה להילחץ כל פעם שניקו עשה משהו בצורה לא בריאה, בעיקר אם מדובר על לאכול את האוכל שלו. ניקו ידע שהוא חייב לוויל תשובה, אבל הוא לא רצה לדבר על זה במיוחד. התחושות הרעות שלו היו אחד מהדברים היחידים שוויל לא הבין ולא יבין. אולי כי הוא לא היה בן האדס, אולי כי הוא היה מרפא ולא הבין סכנה אלא אם כן היא נמצאת מולו בצורת חצוי פצוע שאי אפשר להציל.
״תגיד לי אחר כך?״ וויל שאל בעדינות, בקול שקט מספיק כדי שרק ניקו ישים לב.
ניקו הנהן. הוא ידע שהוא חייב לוויל הסבר, אבל הוא בכלל לא ידע איך להסביר את זה. הוא לקח נשימה עמוקה, ״זה לא אתה. סליחה שאני קצת... מנותק. תחושות בטן לא טובות.״
המחשבות שלו נדדו לכל מיני דברים שהוא צריך לעשות בקרוב. לדבר עם פייפר, לשאול מה שלומה ומה שלום גליסון ומלי, לקפוץ לאבא שלו כדי לוודא שהוא לא פספס את המוות של אפולו במקרה, ללכת לפרסי ואנבת׳ לארוחת ערב (הוא הרי הבטיח לסאלי וטייסון שיקפוץ לבקר מדי פעם), להמשיך ללמד את שון להשתמש בחרב, להזכיר לוויל -
קו המחשבה שלו נקטע ברגע. הוא הרגיש משהו - לא משהו שהגיוני שהוא ירגיש, בכלל לא, במיוחד לא בהתחשב בזה שהנשמה שהוא הרגיש מגיעה לשאול אמורה להיות עכשיו אחרי ארוחת ערב בחדר המעונות באיזו פנימייה, אבל הוא ידע שאין ספק שזה בהחלט מה שהוא הרגיש. וויל ככל הנראה הרגיש אותו קופא, כי הוא שם יד יציבה על הגב התחתון שלו.
״היי, ניקס, מה -״
ניקו קם בבת אחת. הוא חייב לדבר עם אבא שלו, חייב לברר מה בדיוק קורה ולמה זה ככה ומה ההיגיון מאחורי הקול הקטן בראש שלו שלוחש לו שעוד מישהו שהוא אוהב מת. הוא אפילו לא הסתכל על וויל, ואם המצב היה אחר הוא בטח היה לפחות שולח לו מבט מתנצל, אבל הוא רץ לפינה החשוכה הקרובה.
בשנייה לאחר מכן הוא כבר היה בשאול, בחדר הכס של אביו, רץ לעבר דמות אל השאול הישובה על הכס הגבוה.
״תגיד לי שזאת הייתה טעות,״ הוא סינן, ״תגיד לי שאני סתם עייף וחושב שמישהו אחד הוא בכלל מישהו אחר.״
האדס הסתכל עליו בעיניים עצובות, וניקו ידע שאין לו סיבה להמשיך ולהכחיש. הוא הניד בראשו, כמחווה אחרונה של הכחשה, ואז הרים מבט, היישר לעיניים של אביו, ואמר בקול חלש תשע מילים.
״חשבתי שאמרת שאתה רוצה שאני אהיה היוצא מן הכלל.״
ויצא.
הוא הופיע שנייה לאחר מכן במחנה החצויים, ממש מאחורי ביתן אפולו. לשם הוא תמיד חוזר כשהוא צריך שקט ולהיות עם וויל, והוא היה ממש שם, עם עיניים גדולות ועצובות ואולי קצת מבולבלות וידיים שפתוחות לחיבוק. ניקו הרשה לעצמו לשחרר יפחת בכי והלך בדיוק לתוך הזרועות המחבקות של וויל, השעין את הראש על הכתף שלו והרשה לדמעות לזלוג.
וויל פשוט חיבק אותו חזק, כמו שהוא תמיד עושה כשניקו צריך את החיבוק הזה. הוא לא רצה ללחוץ עליו, לא רצה לשאול למי קרה משהו הפעם למרות שהוא הרגיש את הלב שלו פועם ממש חזק מחוסר הוודאות. הוא הרגיש את הנשימה החמה של ניקו על הכתף שלו, את החולצה שלו נרטבת מהדמעות. וויל בקושי שמע את הלחישה הצרודה, החנוקה מבכי שניקו בקושי הצליח לשחרר.
״ג׳ייסון, וויל. ג׳ייסון.״

ו ו א ו תראו אותי כותב אנגסט
אני ממורמר רצח על המוות הזה
ת׳׳ב?

[דנה ברזילאי]

ממש יפה, והמוות הזה נורא, והשאיר אותי בשוק.