The contract||Lady

[Lady]

היי, זה הפעם הראשונה שלי כאן. אשמח לביקורת.
הסיפור אלים אז שיהיה ברור מראש.
וכמובן זה סיפור בהמשכים
תהנו

אה כן, כן. תגיבו כאן...
---------------------------------------------------------------------------------------------------


"עוד קצת! קדימה, נייט!" קולה מהדהד במסדרונות, מלווה בצלילי שוט, צרחות, נשימות כבדות ובכי. בכי נורא שקורע את הנשמה.
הבכי של נייט.
המשרתים לעולם לא יתקרבו לחדר הקטן שבמרתף, לפחות לא בשעות האלו.
שאר המשפחה מתעלמת כאילו דבר לא קורה. עוד יום רגיל שבשגרה. רק כשהקולות מתחזקים, תוכלו לראות חיוך מפחיד על פניהם, חיוך מסופק שירד מפניהם במהירות. כי הרי שום דבר לא קורה. אין סיבה לחייך.
פניו של נייט צמודות לקיר והוא מתנשף, מזיע ובוכה. ידיו מוחזקות בכוח לגבו. מנסה להחזיק בכוח בהכרה הבורחת ממנו אל תוך חושך שהפחיד אותו יותר מן המציאות. הוא כבר לא מתנגד כמו פעם. אין סיבה להתנגד, היא לא תעצור. מחשבותיו נודדות אל חבריו, מקווה שמצאו פריצת דרך בחוזה, דרך לגמור עם הסיוט המתמשך הזה. סכין חדה שדוקרת את עורפו מפקסת אותו מחדש. הוא מקלל בשקט.
"נייט!" קולה נוזף כרגיל, "תעמוד ישר, אתה נופל."
"אני מאמין שאם לא היית שוברת איזה עצם או שתיים ברגל שלי, הייתי מסוגל למלא את בקשתך." הוא אומר כששפתיו נעות על פני הקיר המחוספס בקול המשתדל להפגין אדישות.
"שטויות. אתה פשוט נותן לכמה שריטות לשבור אותך," היא עונה בעודה מפסיקה להצמיד אותו בכוח לקיר. נייט צונח לרצפה באנקת כאב ועיניים עצומות, והוא מרגיש את הסכין שתקעה בעורפו ננעצת עמוק יותר בבשרו.
"כמה שריטות..." הוא ממלמל, "את לא עייפה?"
הוא מזיז באיטיות את צווארו לכיוונה, מריח את דמו על הרצפה, מתאפק שלא להקיא. מבטו נתקע בסוליית נעלה השחורה.
"אבל בקושי עשינו משהו... עוד קצת, אני מבטיחה..." קולה מתנשא מעליו ועיניה האדומות מנצנצות, מזכירות לו כל פעם מחדש את חוסר האנושיות שבה. למה היא בכלל נותנת לו את התחושה שזה ייגמר?
נייט בולע רוק בקול, מפחד מהתגובה. "ארלין, א-אני צריך לארגן את הארוחה... את לא רוצה שהוא יכעס..." העייפות משתקפת בעיניו הירוקות והיפות.
"מי?" השעה האחרונה שיכרה את החושים שלה, היא לא מכירה במה שמחוץ לקירות המרתף.
"הברון, הברון רוג'ר..." צמרמורת עוברת בגופו כשמעלה על שפתיו את שמו של האדם החזק ביותר בעולם.
"אוף, אתה מוריד כל כך!" היא עונה ובועטת באפו שמתחיל לדמם כתגובה. "בסדר. לך ותצטרף לשאר. אם הברון יכעס אני בחיים לא אוכל לבלות איתך שוב."
אז היא מתכופפת ולוחשת באזנו- "שנינו לא רוצים שזה יקרה, נכון?" חיוך מטורף עולה על פניה והיא מתרוממת על רגליה מחדש
נייט רק נוגע באפו הכואב ומביט מהרצפה בנעליה הנסוגות מהחדר בהליכה אלגנטית, מחייך לעצמו. "מה שנכון, נכון, ליידי ארלין."
כמה דקות לאחר מכן, רגליים אחרות עושות דרכן לחדר. ידיים גבריות מרימות את נייט ומשעינות אותו על הקיר המטונף מדמו. הוא נאנק מהכאב החד שתוקף את גבו, כמו גחלים שנתפרו לעורו.
"אתה בסדר?" קול מודאג עולה מאחורי דמות הגבר שתופסת את שדה ראיתו המטושטשת.
"קאסי, תסתמי. את לא רואה את המצב? איך הוא יהיה בסדר, נקבה טיפשה?" למרות דבריו הקשים נימת קולו שלווה וחביבה.
נייט מזהה את קולו. זה לוסיאן. חיוך רפה עלה על פניו לשמע קולם של חבריו הותיקים; אך הזיעה הנוטפת על חתכי ההצלפות מונעת מהחיוך הקטן להמשך. הוא פולט אנקת כאב קטנה שמשתיקה את הויכוח שעומד לפרוץ בין לוסיאן וקאסי.
"נייט?" קאסי רוכנת לידו, בודקת את מצבו. "היא כל כך אכזרית..." היא ממלמלת לעצמה כשמביטה בעיניו היפות של נייט נעצמות לאט לאט מתוך כאב.
לוסיאן מחזיק את חברו בצורה אבהית, ראשו של נייט מונח על כתפו וגבו הפצוע והמדמם מופנה אל קאסי שמשתדלת לפעול במהירות. לחטא, לתפור, לחבוש.
השניים פועלים מהר ובשתיקה כדי להקל על חברם, מחליפים בניהם לא יותר ממילים ספורות.
ברגע שמשככי הכאבים הפשוטים שגנבו מתחילים להשפיע, שריריו של נייט נרפים והוא שוקע לתוך מנוחה שגופו ייחל לה כבר שעות ארוכות.
לוסיאן מרגיש איך חזהו של נייט עולה ויורד בנשימות קטנות ,שורקניות מעט ורגועות. חיוך קטן עולה על פניו למראה חברו שנראה שליו כל כך. הוא מסובב אותו בעדינות כדי לא להעירו ומשעין אותו על ברכיו החסונות.
קאסי מתחילה לטפל במיומנות בפניו הרכות. הבעת פניה לא מביעה דבר. לאחר שדמו של נייט נספג בידיה, היא מסמנת בניד ראש ללוסיאן לכיוון הדלת.
"תניח אותו בחדר, מבחינתי תקשור אותו למיטה, שלא יזוז. הוא חייב מנוחה. אנחנו נחפה עליו בארוחה... אני אודיע גם לשאר," היא אומרת בעודה מנגבת את הזיעה על מצחו של נייט.
לוסיאן מהנהן ונושק בעדינות למצחה של קאסי, מרוצה מהסומק שבוער בלחייה. "רק אם תבטיחי לי שאם אי פעם אגיע למצב שתצרכי לקשור אותי למיטה, תישארי לידי. אני לא אוהב להיות לבד."
חיוך שובב עולה על פניו לאחר שאומר זאת, והוא מרים את גופו הקטן של נייט בידיו החזקות.
הוא מתחיל לעלות במדרגות האבן השחורות לעבר הקומות העליונות, משאיר את קאסי אדומה ומבולבלת. גופו הקטן של נייט מטלטל בידיו של לוסיאן כאילו היה בובה. ברגע שמשכיב לוסיאן את נייט על המזרון הרך עיניו נפקחו.ת
גל כאב חולף בגופו אך הוא עודו נסבל. הוא מזיז את אצבעותיו הארוכות והרזות, מלטף בעדינות את הסדין הלבן. "לוסיאן?"
לוסיאן לא שם לב בכלל שנייט התעורר, וברגע ששומע את קולו קופץ בהפתעה. "אתה אמור לישון, נייט."
נייט מחייך את חיוכו היפה והמרגיע, חושף שורות שיניים לבנות וישרות. "אבל אני לא. איזה ילד רע וחוצפן אני.," הוא אמר בנימה קלילה ומשועשעת.
"בחייך, לוסיאן. הארוחה. אני חייב לעזור. לא עבדתי כמו שצריך כבר שבוע."
לוסיאן סוטר לו חלושות. "נייט, די כבר לשחק איזה גיבור מחורבן. אתה לא."
"אז מה אני?" שואל עדיין באותו טון משועשע
"אתה חסר מזל," עונה לוסיאן. "אל תתגרה במזל הקטן שעוד נשאר לך, אחרת תמות. מוות כואב על ידי הליידי."
נייט רק נאנח. "אולי אתה מעט צודק."
"אני תמיד צודק, נייט. עכשיו, אני אלך אבל אם תעז לצאת מהמיטה, אני אדע, ולא הליידי תהרוג אותך אלא אני," קולו מאיים אך מבטו לא.
"הו לא, רק לא זה. רחמים, אדון לוסיאן." מבטו נוצץ ושובב.
לוסיאן מגלגל עיניים ומסתיר חיוך. "לילה טוב, נייט. אני אקרא לך לאוכל. עד אז תנוח. בבקשה."
"רק כי ביקשת יפה," עונה נייט, אך לוסיאן יוצא מהחדר ולא שומע את דבריו. נייט מתגלגל על צידו כשפניו אל מול המראה הגדולה שבסוף החדר הקטן והמלוכלך. מהמראה משתקפת דמותו הרזה והחיוורת. נייט שנא כל פרט שבגופו בעבר. זה לא שהוא מכוער, להפך, הוא מאז הוא מתמיד היה יפה תואר. פניו המשרוטטים והנאים משכו כל נערה שהיה רוצה, שערו השחור כנפט משך תשומת לב תמידית כשעמד בניגוד לעורו הלבן, ועיניו, המקור לקנאה עזה מצד אחיו. עיניים כשל אמו המנוחה, כחולות כאבני ספיר, יופי ללא תחרות. אך זה גם משך את הליידי כחתול אל שמנת.
לבסוף נייט נרדם שינה רצופת חלומות. המחלה, הפחד, החוזה, חוסר הברירה, החוסר ידיעה.

ליידי ארלין ומשפחתה העשירה כבר שנים מתבססת על חוזה ששובה נשמות פשוטות ואומללות.
החוזה המתוק מבטיח ואף מקיים את כל מבוקשו של האדם אשר חותם עליו-
כסף? תרופה לבן משפחה חולה? אהבה? יופי? תשובות לשאלות שאף אחד אחר לא יענה עליהן?
וכל זה בשירות פשוט לבית משפחת ת'לר המסתורית? מי יסרב... בוודאי לא הנואשים והצמאים לתקווה
לא נייט. לא לוסיאן. לא קאסי. לא לארס. לא אש. לא קטה. לא טס.

[Young Royals]

וואו זה מדהיםם
באמת יפייפה
יש לך כתיבה מעולה
ואת מתארת סיטואציות ממש מדהים
את הפסקה האחרונה ממש ממש אהבתי
כתבת אותה בצורה מושלמת ואני לא יכולה לדמיין את ההסבר ל-מה הילדים האלה עושים שם, בצורה יותר טובה.
בפעם הראשונה שקראתי את זה לא הבנתי מה ניסית לומר שם אבל קראתי את זה שוב והבנתי שתיארת שם בעצם מה הם עושים שם
וזה כתוב באמת יפה
מחכה לראות עוד קטעים שלך כאן, וכמובן שגם המשך:)

[lilianna]

את כותבת ממש ממש יפה
וזה גם מפורט אז כיף לקרוא את זה כי זה לא מעורפל אם את מבינה למה אני מתכוונת
ממש אהבתי את זה
את ממש מוכשרת

[𝐻𝑜𝑙𝑑 𝑜𝑛]

אני.
לחלוטין.
בהלם.
וואו זה מדהיםםםםם
זה כל כך יפההה
אני לא יכולה לדמיין דרך יותר טובה לכתוב את זה,
וכל מה שיש לי לומר הוא רק...
וואו.

[Lady]

זה לא פרק אבל מתוקף העובדה שלא פירסמתי מזה זמן מה אני אשאיר משהו נחמד... כזה.
תודה לכל התגובות.


יד נשית, חיוורת ושברירית למראה מלטפת את שיערו הפרוע של נייט
הכאב בליבו דוקר כאלפי מחטים בוערות. ידו ללופתת בכוח את הסדין עליו שוכבת אימו.
"אמא. אני מתחנן.... כל כך מתחנן!" הוא הרים את ראשו והביט בה בפנים נפוחות ואדומות מבכי מכוער וחסר מעצורים
אימו, בחיוך מיוסר רק תפסה בסנטרו וליטפה באגודלה. ליטוף עדין וחסר כוחות.
שפתיה נעו אך שום קול לא יצא. שום קול.
את קולה של אימו... זה כל מה שרצה באותו רגע.
נייט התעורר בחדות שגופו לא אהב, מתנשם מהחלום בלהות.

[Saturn]

וואו, כתיבה מעולה, מפורטת ומדויקת.
ממש מרגישים את האווירה ואת התחושות של הדמויות.
הצלחת להעביר את הרגשות ואת האפלוליות שיש שם במרתף.
את מוכשרת :)