פתיתים || תהילה

[מאושרת]

עמדתי במטבח וערבבתי את הפתיתים בסיר. גם בעוד שבעים שנה זה יהיה המאכל האהוב על יעקב, חשבתי לעצמי. התחלתי לתבל בפפריקה, פלפל שחור ומלח ואז שמעתי את הדלת נפתחת ואת קולו של יעקב.
"כן, כן, מעולה," שמעתי את קולו המרוצה. בתחילה לא הבנתי מה הוא רוצה, עד שהסתובבתי והבחנתי שהוא באמצע שיחת טלפון. הנחתי שזו בטח אחותו מיכאלה או אברם, חברו לעבודה. "בטח, זה רעיון מצויין," הוא המשיך לומר בהתלהבות. "טוב תודה רבה, שושנה. כן, כן, נדבר." הוא ניתק את השיחה וסוף סוף הניח את התיק על הרצפה, כמו שתמיד עשה כשנכנס הביתה.
"מי זאת שושנה?" שאלתי בסקרנות.
"העובדת החדשה שלי," הוא אמר בחיוך. הוא התיישב על אחד הכיסאות במטבח וחלץ את נעליו.
"מה קרה לעדנה?" עזבתי לרגע את הפתיתים על הגז והתיישבתי לצידו.
הוא משך בכתפיו. "עזבה. בלי לומר כלום. בלי להיפרד."
"ממש מוזר."
הוא זקר את גבותיו העבות, שכבר היו כמעט לגמרי לבנות. "לא כל כך נורא. שושנה נפלאה, ממש מסורה לעבודה. היא גרושה וגרה לבד, העבודה היא כל חייה."
קמתי בחזרה ממושבי וחזרתי אל הפתיתים. "רווקה?" שאלתי בקול מופתע.
"גרושה," יעקב העמיד אותי על דעתי. הוא לקח את זוג הנעליים שזה עתה הוריד לתוך חדר השינה.
ערבבתי את הפתיתים עוד שני ערבובים וכיביתי את האש. ניסיתי לדמיין בעיני רוחי את שושנה הזאת. היא בטח חלקה כזאת, אחת שהשנים לא השפיעו עליה. בת שישים ונראית בת ארבעים לכל היותר, ללא שום קשר לאיפור המחמיא שהיא בטח שמה לעבודה באופן קבוע.
יעקב חזר למטבח והביט בי בחשדנות, מקמט את מצחו עוד יותר משהוא כבר מקומט. "על מה את חושבת? אני מכיר את המבט הזה."
לבשתי את כפפות הבישול שלי והעברתי את הסיר מהכיריים לשולחן. "אתה בטוח שזה רעיון טוב להעסיק דווקא את השושנה הזאת?" שאלתי בהרהור, מנסה להסתיר את רגשותיי, "כלומר, היא בטח מבוגרת ותשושה, פקידה צעירה תהיה בעלת מרץ וכוח."
"שרה'לה," חיוך התפשט על שפתיו של יעקב, "יכול להיות שאת מקנאה?"
"נו, באמת, מה זה השטויות האלה?" הנפתי את ידי בזלזול, "אנחנו כבר לא בני שבע-עשרה." וכדי להמחיש את דבריי, העברתי יד בשערי האפרפר.
ומה יכולתי להגיד לו? שאני כל כולי מפחדת מהיום שבו לא נהיה ביחד יותר? שאני רוצה שרק המוות יפריד בינינו, ולא אף אחת אחרת? כבר חמישים שנה שיעקב הוא כל החיים שלי. עוד לפני הנכדים, עוד לפני הילדים, תמיד היינו אני ויעקב.
אז איך יכולתי לספר לו שאני מעולם לא שכחתי את שפרה גולדי מט'4?

זה היה לקראת חג הפורים. הכיתה שלנו נבחרה לעשות את ההצגה השנה, ואני נבחרתי לתפקיד אסתר המלכה. ולאיזה תפקיד יעקב נבחר? אחשוורוש כמובן. תמיד הוא היה כזה, השחקן הכי מצויין בשכבה.
ידעתי שזה אומר שיהיו לנו הרבה חזרות יחדיו. נצטרך להתאמן על הטקסט יחד עם כולם ולעיתים גם רק שנינו, על הסצנות המשותפות.
אני הייתי מאוהבת ביעקב כבר מכיתה ז'. כולם ידעו את זה. אני חושבת שגם יעקב ידע את זה.
אבל מה יכולתי לעשות? יעקב היה הנער הנאה ביותר בשכבה, המקובל ביותר והמצחיק ביותר. כולן רצו אותו. ואני? אני הייתי שרה הנמוכה עם הגשר והמשקפיים. לא היה לי כל סיכוי, ותקוותי היחידה הייתה החזרות להצגת הפורים.
ההצגה התקרבה, וביקשתי מיעקב שנשב באחד הימים ונתאמן על הסצנה שבה אני מגיעה לארמון ומבקשת שיבוא למשתה. הוא דחה אותי במשך זמן מה, עד שלבסוף נכנע וקבענו בחדר החזרות אחרי הלימודים.
באותו בוקר לבשתי את הבגדים הכי יפים שהיו לי בארון. התעכבתי במראה במשך שעתיים, ולא הסכמתי לצאת מהבית עד שלא ראו אפילו פצע בגרות אחד. המתנתי במשך כל היום בציפייה והתרגשות עצומה, וברגע שנשמע הצלצול לסוף היום רצתי מיד לחדר החזרות. השתהתי כמה שניות ליד הדלת, עד שאזרתי אומץ ופתחתי אותה לאט לאט.
בחדר החזרות, ראיתי את יעקב. הוא ישב שם ונישק את שפרה גולדי מט'4. טרקתי את הדלת במהירות ורצתי לשירותים, בוכה כל הדרך לשם.
ליעקב מעולם לא סיפרתי שראיתי אותו ואת שפרה. כששאל, שנים רבות לפני כן, מדוע לא הגעתי לחזרה הזאת, אמרתי לו שבכלל לא זכרתי אותה.
אבל זכרתי.
לא הייתי מסוגלת לשכוח.
ומי יכול להבטיח לי ששושנה הזאת היא לא בדיוק כמו שפרה?

"שרה'לה, הפתיתים מצויינים," יעקב אמר בפה מלא. החיוך שלו העיד שהוא אכן מתכוון לכך, למרות שאמר זאת כל יום בארוחת הצהריים.
התיישבתי גם אני לצידו והתחלתי לאכול.
"השושנה הזאת," יעקב אמר פתאום, "היא הזכירה לי משהו."
הלב שלי דפק במהירות. ידעתי. אחרי ארבעים וארבע שנות נישואים יעקב הולך להיפרד ממני. הוא יגיד שהוא יאהב אותי לנצח, אבל הוא לא מסוגל יותר. הוא זקוק לחופש. זקוק לשינוי.
הוא ילך לחדר ויארוז את הדברים שלו ואני אצפה בו ולא ארשה לעצמי לבכות עד שיסגור אחריו את הדלת, ואז אשאר רק אני בבית הריק ולא ישאר יותר טעם לחיי.
יעקב הביט בי בעיניו. מאז ומתמיד היה רומנטיקן, וגם אחרי חמישים שנה יחד זה לא עבר לו. "היא הזכירה לי שיש לנו מזל שיש לנו אחד את השני. היא גרה לבד, אין לה ילדים ונכדים וכל חייה הם העבודה. אני מאושר, שרה'לה."
נשמתי לרווחה. "גם אני מאושרת, יעקב. כל כך מאושרת."

[Farseer]

טוב אז קודם כל, אמרתי לך בנו"ד אבל אני אכתוב גם פה. אני אוהבת את המגוון בכתיבה שלך, את לא מתבישת לכתוב על כל דבר, לא על מבוגרים ולא על צעירים, לא על בנים ולא על בנות ובכללי, את אחד הכותבים שהדמויות שלו הכי מגוונות שאני מכירה. זה נותן לקטעים שלך הרבה עומק והרבה הבדל בינהם, אין לך חזרות וזה מהמם.
הקטע הזה, האהבה הבשלה והישנה הזו הוא מקסים ממש. אני אוהבת שזוכרים שגם לסוף טוב הייתה התחלה ולפעמים יש עיקבות שנשארים (במקרה הזה החוסר ביטחון שלה). זה גם נורא חמוד שהם אוהבים אחד את השני אחרי כל כך הרבה שנים.
כל ההתחלה באמת פשוט מהממת ומלבד הטייפו הזה: '"גרושה," יעקב העמיד אותי על דעתי.' (אמור להיות פה טעותי, לא?) אין לי בכלל בכלל הערות.
בקשר לחלק השני (הפלאש-בק) האמת שהוא הרגיש יותר מדי כמו פלאש-בק וזה קצת מבאס. מה שקרה בו הוסבר ממש יפה ואהבתי את ההיגיון שלו אבל הוא פשוט הרגיש כזה מסופר מדי. אבל הסיום שלו ממש מצויןל, המחשבות שלה מובהרות יפה.
בקשר לחלק האחרון, הוא ממש טוב, ממש אהבתי את יעקב ואת המסקנה שלו וכמה הם חמודים וזה (ובכללי, הוא מדבר ממש אנושי וזה נורא נחמד) אבל התגובה שלה הרגישה לי איכשהו ילדותית. אני מבינה שאין לה ביטחון אבל אחרי חמישים שנה ביחד הייתי מצפה שהיא לא תקפוץ מיד למסקנה שהוא יעזוב מיד. לא יודעת, יכול להיות שזה רק אני.
קיצר, ממש אהבתי את הקטע וכרגיל אני מחכה לקרוא עוד קטעים שלך.