דמויות הפ+פנימייה=*אין לי מושג*, לי ולשיר

[פרח נתתי לנורית]

פשוט תגיבי מי הדמות שלך מהארי פוטר

[alwayse16]

נוויל לונגבוטום

[פרח נתתי לנורית]

אני לונה לאבגוד
תתחילי

[alwayse16]

הראש שלי כאב, פעם בכאב למען האמת, ניסתי להתרומם מהקרקע שהייתי שכוב עליה ללא הצלחה.
כל מה שיכולתי לזכור זו הייתה דלת, אחת הדלתות הנסתרות בהוגווסט שנראו עתיקות וחדשות ועתיקות מידי בו זמנית.

[פרח נתתי לנורית]

ניסיתי לפתוח את עיניי, מה שהייתה משימה די קלה למרות הכל. פתחתי ועצמתי אותן כמה פעמים כדי לקלוט שאני באמת כאן. ראיתי תקרת עץ שנראתה רעועה למדי, כאילו כל רגע היא עומדת להתמוטט.

[alwayse16]

"נוויל" קול מוכר קרא לי ניסיתי להתרומם בשנית והפעם הצלחתי למרות שזה היה מלווה בכאבים חזקים בכל מקום אפשרי. זו הייתה לונה לא רחוק ממני על פניה מבט מבולבל ומופתע יותר מהרגיל, צלעתי לעברה במהירות והושטתי לה יד חבולה, "את יכולה לעמוד?" היא לא ענתה אבל אחזה בידי והתרוממה באיטיות מדאיגה.

[פרח נתתי לנורית]

חייכתי את החיוך המעופף הרגיל שלי. "נוויל.. היי. מה אנחנו עושים כאן?" ראיתי עכשיו את המקום שבו אנחנו נמצאים. זה היה חדר רעוע כמעט כמו התקרה, שבפינה של החדר ישבו נערים ונערות ובהו בנו. נופפתי להם בידי ואמרתי "היי!"
----
בדרך כלל אני מעדיפה שכל אחד ישלוט על הדמות שלו..

[alwayse16]

"אני לא יודע" השבתי מסתכל סביבי, היו ילדים בני גילנו בערך בוהים בנו חלקם המומים וחלקם מחייכים את החיוך הלעגני שיש לסליתרינים בדרך כלל על הפרצוף.
אבל זה פחות עניין אותי עכשיו, הייתי יכול לשלוח אות מצוקה או לרפאות את הפצעים שלנו אם היה לי את השרביט שלי אבל לא היה לו שום זכר לא על הרצפה שלם או בתוך הכיס שלי שבור.
"אולי כדי שנשאל אותם" סימנתי בראשי לעבר הנערים "לשאול איפה אנחנו אני מתכוון" הבהרתי.

[פרח נתתי לנורית]

הסתכלתי אליו מבט נחוש (עד כמה שאני יכולה) והלכתי אל הנערים האלה. "שלום! אתם יודעים איפה אנחנו?"

[alwayse16]

"אנחנו בלונדון", אמר אחד הנערים, פלטתי נשיפה שלא ידעתי שהחזקתי לפחות אנחנו עדיין בבריטניה.
"איפה אנחנו... בדיוק?" שאלתי טיפה מהוסס
"פנימית סנט פול" אותו נער השיב עיניו הפעורות עדיין נעוצות בלונה ובי כמו כל שאר הנערים והנערות "אבל תגיד חבר, איך עשיתם את זה? אתם הופעתם משום מקום" אם התכוונתי לזוז לפני ולמצוא את הדרך בחזרה להוגוורסט לפני שנייה ההערה הזו גרמה לי לקפוא במקומי.

[פרח נתתי לנורית]

"מוגלגים.. איך אני אוהבת אותם." מילמלתי את המחשבות שלי. ניגשתי אל נערה שהייתה בערך בגיל שלי, גבהוהה עם שיער שקד מתולתל. "איך החיים בלי קסם? איך אתם גרים במקום הזה?" והכי חשוב-"אתם שמעתם על שנורקקים פחוסי-קרן?" את כל השאלות שאלתי בהדגשת ההברות בכל מילה. הנערה דחפה אותי ממנה וברחה.

[alwayse16]

"לונה!" קראתי בכעס, "היא צוחקת כמובן" הסברתי לחוץ יותר ויותר "יש לה פשוט דמיון פעיל וכנראה גם..." הסתכלתי למעלה והבחנתי בעובדה שיש יותר משתי קומות עם פתוחות מעלינו "היא כנראה קיבלה מכה בראש מהנפילה" הצבעתי תירצתי באופן שהרגיש אפילו לי לא אמין.
"האמת שגם אני מרגיש קצת מסוחרר" צחקקתי בלחץ "יש משהו שיוכל לעזור לנו?"

[פרח נתתי לנורית]

מישהי לבושה במדי אחות ומישהי ששיערתי שהיא המנהלת התקרבו אלינו. "היי! צריכים עזרה?" הכנראה-מנהלת אמרה לנו והתקרבה ללחוץ לנו ידיים.

[alwayse16]

"כן" השבתי לבסוף ללא פירוט, "ההצגה נגמרה תחזרו לכיתות ולשיעורים" המנהלת הקשוחה למראה צעקה והתלמידים התמרמרו על גנבת הבידור שלהם והתפזרו.
"כדי שתתלוו עם רות' לחדר האחות ומאוחר יותר היא תיקח אותכם אלי לבירורים" המנהלת אמרה מבלי להתמהמה או נימוסים לאחר הנהון קצר לרות' היא הלכה באותה מהירות שהופיעה.

[פרח נתתי לנורית]

רות' הזאת נראתה לי מוזר. "איפה השרביטים שלנו? למה אנחנו לא בהוגוורטס?" שאלתי את רות'. היא הנידה בראשה, חייכה חיוך שטני ומילמלה:"הזיות.. הזיות זה משהו שקורה הרבה כאן, בעיקר אחרי נפילה כזאת.. זה הדמיון שלך."