במה \ קס, אומנויות הבמה\קס

[Jack Wolcott]

צריך לפקוח את העיניים כשעומדים הבמה. כשהקהל מסתכל, אין ברירה.
בחזרות ובאימונים העינים סגורות, רק שומעים את קולות המורים ושאר התלמידים - פוקח את העיניים רק רגע לפני שאתה נתקע בעוד עץ מקרטון. בחזרות, אף אחד לא רואה אותך, ואתה יכול לטעות. האורות דלוקים באופן קבוע, וקולו של המורה נשמע כל הזמן - את זה עשית לא נכון, את זה גם לא, ותזהר - אתה עוד רגע נתקע בעץ, שוב פעם.
בחזרה, אף אחד לא יכול לאמר שאתה עשית טעות. אתה פשוט עוד לא זוכר, או שזה פשוט הלחץ. גם אם זו החזרה הגנרלית.
רק המחשבה על העמידה מול הקהל, על המילים שתצטרך להקרין - ככה אומר המורה. רק המחשבה על אלה גורמת לך לקמוץ את אגרופיך בבהלה, ולקול שלך להפוך להיות לא יותר מלחישה.
זה לא קל להיות שחקן.

כשאתה עומד מאחוריי הקלעים, אין שום ברירה אלא לדבר ולהסכים. המורה שלך דורש תשובה - הכל בסדר? למה אתה כל כך מפוחד? עשית עבודה כל כך טובה בחזרות.
לאף אחד לא אכפת שהוא רק ממשיך לשקר, הרי בעצמו הוא לא יאמר לך לך שטעית כל הזמן - הוא צריך אותך על הבמה, אין אף אחד אחר שיכול לשחק במקומך, הרי - זה התפקיד שלך. הוא ממשיך לעמוד מעליך, להסתכל, לנסות לעודד עוד פעם, ועוד פעם. שום דבר לא יעזור, אתה די בטוח בכך. אבל אתה תעלה לבמה, לא? כי אין לך ממש ברירה. עדיף שתהרוס את הכל בטעויות מאשר שפשוט לא תהיה הצגה.
למרות שאתה די בטוח שהיית מעדיף שפשוט לא תהיה, אבל תחושה שהרגשת לראשונה בחזרה הראשונה על הבמה, המחשבה שגורמת לך לצאת החוצה - היא עדיין קיימת. יש הרי נערים אחרים, נערים שמגיע להם להצליח אחרי כל העבודה הקשה. אז מה אם אתה תזכר לנצח בתור האחד שהרס את ההצגה. ממילא עוד כמה שנים אף אחד לא יזכור את זה, חוץ ממך.

כשהוילונות נפתחים ואתה עומד על הבמה, אין לך ברירה אלא להשאיר את העיניים פקוחות. על הבמה, מותר לעצום את העיניים רק שחייבים. העיניים שלך מתעלמות מהקהל. נכון, זה לא הפתרון הטוב ביותר, אבל אתה ממקד אותן באור שמגיע מאחורה, האחד שמסנוור אותך, כמעט כאילו אתה עוצם אותן באותו הרגע - כי אי אפשר לראות שום דבר.
המילים יוצאות מהפה שלך, ואתה כבר לא יודע אם יש בהן רגש. הן גולשות החוצה, מוצאת את דרכן דרך השפתיים היבשות והרועדות מפחד, הידיים זזות כאילו אתה רק בובה - מישהו מפעיל אותך, מישהו אומר לך מה לעשות.
העמידה שלך כפופה - רק ככה אפשר לשחק את הגיבן, לא כך? המילים ממשיכות לצאת, כמו נהר שאי אפשר כבר לעצור, ואתה יודע ששאר השחקנים כבר עולים - אבל הקולות שלהם הם לא יותר מרעש רקע. העיקר שתוכל לאמר את המילים שלך בזמן הנכון.
אתה מרגיש את הקהל מתחתיך, גורם לשפתיים שלך לרעוד עוד יותר כאשר הגברת מדברת. יש לך בדיוק חמש שניות להתאפס על עצמך, לפני שתצטרך לחזור להיות אתה. אבל אתה מבין, רק אז, שאין לך כבר מה לתקן. המילים יוצאות, הזכרון בראש שלך כל כך בהיר שהידיים שלך זזות מעצמן - ואף אחד לא צריך להרים אותן, כי הן עושות מה שצריך לעשות. העיניים שלך פקוחות, הקול - עולה ויורד, לפעמים בצעקה ולפעמים לחישה. כשאתה מרים את הגברת, אתה יודע שהכל בסדר - שזה מה שאמור לקרות.
כשהמבט שלך נודד מטה, אל הקהל, את יודע שלא תצטרך לעצום אותן שוב.

-
ת"ב?

[מאושרת]

זה קצת ארוך מדי... הייתי אומרת שהבנתי את הפואנטה בפסקה השנייה וזה התחיל קצת לשעמם אותי. אין יותר מדי תוכן ועניין בקטע ובגלל זה הוא צריך להיות קצת יחסית, לא תמיד צריך שהקטע יהיה באורך הגלות :)
קטע נחמד בסה“כ.

[דרמיוני 3>]

לדעתי, הקטע היה באורך מתאים. נהניתי מכל מילה, נהניתי לראות איך הדמות מתגברת על פחד הקהל שלה, את התיאורים ואת המעבר מהחזרות להצגה. בסופו של דבר, קטע ממש טוב. אהבתי ממש.

[Hot Chocolate]

היי!
שמחה שאהבת את הקטע, אך שימי לב שעל פי חוקי הפורום והחוקים הגלובאליים, אסור להגיב באשכולות שבהם התגובה האחרונה הייתה לפני מעל לשלושה שבועות. התגובה האחרונה באשכול זה הייתה לפני שנתיים.
זו הפעם הראשונה שלך ולכן לא תקבלי אזהרה, אך שים לב להבא וקרא שוב את החוקים לפני שאת ממשיכה להגיב בפורום.
מחכה לראות אותך עוד בפורום, ואת כמובן מוזמנת לשלוח הודעה פרטית לכל שאלה, בעיה או דבר אחר ^^
המשך גלישה נעימה!

ננעל.