אל תשאלו מה זה.






מדי הא' השחורים של חיל השמיים לחצו בכל המקום הלא נכונים. לא משנה ששרי הייתה חלק מהצבא הזה כבר מעל לשנתיים, כל פעם שעלתה על א' הצליחה להרגיש לא נוח וכאילו היא טירונית כחולה, חדשה-חדשה. היא שנאה לעלות על א' אפילו שזה אומר שחוזרים הביתה.
מתמרמרת בלחישות דרך שיניים חשוקות היא פלסה את דרכה (עם הרבה מרפקים) דרך קהל האנשים. האם היו יותר אנשים מברגיל ביום חמישי? היא הרהרה באפשרות. זה אכן נראה כך, אנשים עמדו על רציף תחנת הרכבת צפופים כל כך ששרי חשדה שאם תרים את רגליה תשאר באוויר פשוט מהלחץ שכתפי אחרים נצמדו בו לכתפיה. בלע, אנשים.
מקללת בנמרצות אבל בחרש (בכל זאת, אמא שלה לא גידלה פרא אדם) היא הצליחה לחמוק מהתחנה והחוצה אל החופש! או במקרה הזה לרחוב הראשי של נהריה, טוב מספיק. המדרכה כמו התחנה נאנקה בשמש אביב ועומס אנשים אבל לפחות עכשיו שרי יכלה להסתובב בלי לפחד להוריד למישהו את הראש עם התיק הגדול מדי שלה.
מנהריה היא לקחה את האוטובוס הביתה ותכננה לחלוטין לישון בו. היא גם עשתה את זה, במשך בערך שעה ואז האיתורון שלה התחיל לצפצף. שלא כמו איתורונים רגילים, אף שלחלוטין נראה כמו ביפר נורמלי מפלסטיק שחור, האיתורון של מגן בצבא שמיים לא סימן שמישהו קורא לו, לא, הוא סימן שיש משהו מסוכן בסביבה המידית. במילים אחרות, הצפצוף של האיתורון גרם לשרי להתעורר באחת כשידה עפה למותניה למקום שבו בדרך כלל נח אקדח ההלם שלה.
חבל רק שלא לוקחים אקדח נגד דרקונים שיוצאים הביתה לחופש פסח.
במקום זה היא לחצה על כפתור ה-עצור וירדה בתחנה הקרובה. האיתורון המשיך בציפצופיו העליזים, המרחק בין צפצוף לצפצוף מצטמצם ומתרחב כמו במשחק חם-קר מוזר שבו הפרס הוא למצוא דרקון. שרי קללה. עכשיו בלי אף אחד בסביבה היא לא הרגישה רע עם זה שהיא מקללת בעליצות ובקול רם.
"דרקונים מזדיינים. למה צריך דרקון עכשיו?" האיתורן צפצף לו בעליזות בתשובה. "ואתה! השתלחה במכשיר הפלסטיק התמים. "אם אתה משקר אני אשבור אותך ולא אכפת לי שאני אעלה על זה משפט ת"ש, זה לגמרי יהיה שווה את זה." המכשיר צפצף בשנית.
היא צעדה עכשיו בדרך הררית מעט, בצילם של עצי אלון ואלה. מגפיה הכבדים מחצו את העלים היבשים שנערמו במשך השנים למרגלות הגזעים בקולות נפץ זעירים. החורש סביבה המה רחשים ומלמולי צמחיה, ענפי הומים לרוח ברשרושים דמויי שירה, ציפורים מזמרות ומשוחחות, חיות קטנות מפלסות את דרכן בשיחים הנמוכים. הטבע שלט פה.
היא נאנחה אחרי משהו כמו עשרים דקות צעידה מהירה. היא לא ראתה לא קצה כנף ולא קצה חוטם מקושקש. לא היה שום דרקון שארב בחורשה החביבה הזו והיא סתם פרנואידית עם מיכשור פח שצריך למצוא את מקומו האמיתי בזבל. היא תצטרך להודיע על זה שהיא תחזור, זה לא בדיוק בטיחותי להסתובב בלי איתורן פעיל (היא התעלמה מכך שבערך כל האנושות עשתה את זה כל הזמן, הם לא ידעו שהם אמורים להתגונן בפני דרקונים לרוב בכל מקרה).
היא נעצרה בשולי חורשת אקליפטוס שצצה באמצע החורש הטבעי, הגזעים הכסופים מרווחים יותר מהחורש הטבעי חנוק המטפסים והשיחונים. המכשיר הטיפשי שבידה צפצף כמו משוגע. מעולם, במשך כל זמן שהותה בבסיס השמיים שלה היא לא הייתה קרובה מספיק לדרקון שהמרחק בין הצפצופים ירד מחמש שניות, עכשיו בין כל צפצוף אולי הייתה שניה וחצי. היא ממש אמורה להיות על הדרקון.
משהו זז בין העצים.
דרקון!
ההלם שיתק את שרי. המוח שלה, לפחות לפי התחושה, לחץ על הבלמים ועצר בחריקת גלגלים דימיונים. מאוד לא בטיחותי.
היא התנשפה בחדות פתאום והתנערה. אז יש דרקון - דרקון! - בין העצים בחורשה ליד הבית שלה, שום סיבה לפאניקה. בעצם, זה יצור מפלצתי שיכול לנשוף אש וכרגע גונח בחוסר שביעות רצון. הא וכן, הוא בסביבת עצים מאוד דליקים. לעזאזל! זאת דווקא יופי של סיבה לפאניקה.
איך היא הצליחה דווקא הפעם להקשיב לחוקים ולהשאיר את האקדח בנישקייה?
שרי הכריחה את עצמה לקחת עוד נשימה עמוקה ול.ה.ר.ג.ע. זאת לא הפעם הראשונה שהיא עומדת פנים אל פנים עם דרקון (היא בחרה להתעלם מכך שעד עכשיו הפנים-אל-פנים כלל נשק חם ומרחק של כמה עשרות מטרים). אז נכון, היא מעולם לא עמדה מספיק קרוב בשביל שתוכל לראות את העיניים הגדולות האלו, כתומות עמוקות כמו מגמה, ממצמצות בסקרנות עייפה, את האש הניצחית שבערה בנחיריים המחורצים והלשון הירוקה והמפוצלת כמו לשון נחש שהבהבה החוצה ופנימה כשטעם את האוויר.
במפתיע, מקרוב, המפלצת המנומרת כחול הייתה בעלת חן מרשים.
הדרקון הרים את ראשו באחת ומבטו התמקד בעץ שמאחוריו שרי הסתתרה. הוא נהם, שיניו, ניבים לבנים, נחשפו ולהבות צהובות-אדומות ריקדו בינהן. ידה של שרי נשלחה למותנה השמאלי להיכן שלרוב נתלה אקדח ההלם שלה. כמובן, ידה השתפשפה רק כנגד חגורת העור שהחזיקה את הג'ינס שלה. הנשק בנישקייה. תקוללי בטיחות בנשק!
"לעזאזל!" היא ירקה מבין שיניה במקום לשלוף אקדח.
הדרקון שמע אותה. הוא נעמד על רגליו באיום, כנפיו נפרשו משני צידי גבו החתולי ו-
הוא קרס לפנים ביבבת כאב.
הכנפיים הגדולות קרסו סביבו בחוסר חן של בד קרוע, ראשו נחבט בקרקע בתשישות והלהבות שהתלקחו בין שיניו כבו ללהט אדמדם בעומק גרונו.
"אתה מת?" שרי מלמלה לעצמה. הדרקון לא זז. מלאת חשש (מסיבה טובה) היא התקרבה על החיה העצומה בצעדים איטיים.
שרי נעצרה כמה מטרים לצד הדרקון. בית החזה הגדול עלה וירד באיטיות ואפילו מהמרחק בו עמדה היא יכלה להרגיש את החום שנפלט מעורו מכוסה הקשקשים.
"אז לא מת." היא נשכה את פנים לחיה. "מה אני עושה איתך אז?"
בעיקרון, שרי ידעה מה היא צריכה לעשות, להתקשר לקצינה שלה לשיחת - היי, מה קורה? מצאתי דרקון, בוא תטפלו בזה.
הבעיה הייתה שלטפל בזה התרגם ללהרוג את הדרקון.
לרוב זאת לא הייתה בעיה, זאת בכל זאת הייתה חלק מהעבודה והכל אבל משהו, אולי זה שהוא לא נראה מאיים שכוב על הקרקע בין העשבים, גרם לה להסס עם האצבע על כפתור החיוג בנייד.
"אוי לעזאזל!" היא דחפה את הנייד חזרה לכיס. "אני אהרוג אותך שתראה פחות מסכן. עכשיו, מה הבעיה?"
הדרקון פקח את עיניו בקושי, העפעפיים הכפולים כיסו מחצית מהקרנית הצבעונית.
שרי לקחה את המחווה כהסכמה לקח שתתקרב. היא נעה לאט, עקב בצד אגודל כמו שאומרים, כשיד אחת מושטת לפנים. הדרקון עקב אחרי תנועותיה בעינו וכשהתקרבה מספיק הרים את ראשו באחת וסגר את שיניו על ידה.
"בן זונה!" שרי זינקה לאחור וניערה את כל זרועה באושר על זה שיש לה זרועה. היא פתחה וסגרה את כף ידה בציפיה לחוש כאב אבל כלום, חוץ מלהבהיל אותה הדרקון לא פגע בה.
"אוקיי, זה לא היה כל כך נורא..." היא ניסתה בשנית להתקרב לדרקון.
ו...
"אאוץ'!" שרי זינקה לאחור וניערה את ידה. "זין!" היא קללה מכל הלב שהרימה את ידה למול עיניה, לאורך כל גב היד העור האדים ושרף. "דרקון מקולל!" היא בעטה בקרקע היבשה.
הדרקון הרים את ראשו מכפותיו הקידמיות, עשן הסתלסל מזויות פיו בקנוקנות עצלות.
"זה מצחיק אותך." ריח השרפה התחזק מעט ובין שפתי העור מכוסות הקשקשים אפשר היה להבחין בהבזק ניבים לבנים. שרי נאנחה ועצמה את עיניה. היד שלה צרבה, לשיער שלה היה ריח של מדורה והיא יכלה להרגיש את שפתיה מתעקמות לחצי חיוך של הומור חסר בררה. היא לא הייתה בטוחה מה הרגיז אותה יותר.
"רק תן לי למרוח את המשחה הזו ואני מסתלקת," אמרה. היא שלפה מיכל עגול שהכיל משחה ירוקה עם ריח חריף. משחה נגד כוויות, חלק הכרחי מפק"ל כיסים של כל חיל בצבא שמיים. "דרקון מקולל," הוסיפה.
'כמעט נשמעת בוגרת לרגע שם, אדמית קטנה' קול איטי מלמל חרש. שרי זינקה לעמידה והסתחררה סביב עצמה בתנועה חדה של מי שנתפס עם ידו בצלחת העוגיות של המלכה.
"מי אמר את זה?" היא קראה. "אוי, זה נשמע אידיוטי בדיוק כמו שתמיד חשבתי שזה ישמע כשאומרים את זה בספרים."
'אני,' הקול חזר ומלמל. שרי הביטה לכל הכיוונים, מכל צד החזירו לה עיניה את הנוף שציפתה לראות – גזעי אקליפטוס כסופים ועבים ועשביית בר מכוערת.
"אתה?"
'אני."
"מי זה אתה?"
'אני.'
"זה הפסיק להיות מצחיק לפני שלושה אני," שרי קינטרה לעצמה בעיקר. הנחריים של הדרקון התרחבו, זוהר אדמדם בער עמוק בתוכם. "אוקיי, אוקיי, אין סיבה להתעצבן!" היא לקחה צעד לאחור, ידיה התרוממו בכף יד פרוסה לגובה כתפיה במחוות ה-'אני נכנע' הידועה. עשן הסתלסל מבין שיניו של הזוחל המכונף הגדול ורעם הדהד בחזהו אבל אף להבה לא זלגה מבין השפתיים המקושקשות.
'את אדמית משעשעת,' הקול חזר ואמר. שרי חגה סביב עצמה בחדות. אף אחד, אף לא ציפור לא ניצב מאחוריה ומצדיה (אף אחד גם לא היה העומד).
"זה שם פוגעני!" היא שפשפה באגרופה את צד פניה בהרהור והוסיפה: "נדמה לי. לא יודעת מה זה אומר."
'זה אומר שאת לא עפה.' הפעם שרי הצליחה להמנע מלהראות כמו רקדנית בהתקף סוכר והסחרור הצטמצם בכמה מבטים חשדניים לכל הכיוונים.
"זה די מדוייק."
'כמובן.'
"זה אתה!" הבחורה הצעירה קלטה פתאום. היא קפצה במקום והצביעה על הדרקון בצירוף אהה! תאטריאלי. "ואתה בתוך הראש שלי."
'נראה שזאת צורת התקשורת היחידה שאתם מבינים.' הדרקון הרים את ראשו מכפותיו הקידמיות, צווארו הברבורי התעקל בחן כשהרכין את ראשו כך שעינו הגדולה נמצאה בגובה עיניה של שרי. 'למשחה שלך יש ריח רע.'
שרי מצמצה וצופפה את גבותיה, גלגלי השיניים של מחשבותיה חרקו לעצירה לרגע בניסיון לעכל את שינוי הנושא החד. "המשחה המחטא?" הדרקון נחר בקול נמוך, מעין גרגור של הסכמה. "זאת אנטיביוטיקה, הן אף פעם לא מריחות טוב. אף פעם לא הבנתי מה הקטע."
'מה היא עושה?"
"הא, מחטא?" הדרקון הטה את ראשו בשאלה שנראתה כמעט ציפורית, כאילו הוא ברבור גדול או ענפה.
'למה את לא משתמשת באש?'
"כי אני לא דרקון?"
'רקיעון," הדרקון תיקן.
"מה?"
'השם הנכון שלנו, רקיעון. דרקונים זאת המצאה אדמית.' הדרקון – סליחה, רקיעון – הדף את אפו בזהירות נגד כתפה של שרי. 'תשתמשי בשם הנכון.'
"אוקיי..." שרי משכה בכתפיה. "מה שתרצה, הו רקיעון."
'שאי.'
"מה?"
'אני.'
"בבקשה אל תגיד לי שחזרנו לאני הזה." עננת עשן נוספת צרבה את נחריה של שרי והרעם המתגלגל הדהד בחזהו של הרקיעון. רגע, זה צחוק?
'זה השם שלי, אדמית.'
"שאי?" הדרקון הניד בראשו באיטיות כאילו הוא מנסה את התנועה ואז טלטל אותו ופרס את כנפיו לחצי מרוחבם ורכן קדימה.
'הצורך שלכם להניד את הראש מוזר, זה עושה לי סחרחורת.'
"זה היה אמור להיות כן?" הדרקון חזר על המחווה המוזר שביצע בשנית. "אוקיי, אז חצי השתחוות מוזרה זה כן. מה זה לא?"
'את לא רוצה לדעת,' הדרקון צחק.
שרי נרעדה. "מוסכם. תתן לי למרוח את המשחה עכשיו?" הדרקון רכן קדימה בשנית ושרי לקחה את הצעדים האחרונים שהביאו אותה להעמד לצד כתפו. "איפה הפציעה?" שאי הרים את כנפו הימנית.
'כאן.'
לכל אורך הבטן שלו נמתחה שריטה ארוכה, מתחילה בבסיס הכתף ומתעקלת מטה סביב הצלעות לפני שהסתיימה בזגזג עמוק בחלק הפנימי של ירכו האחורית. דם קרוש כסוף נדבק לקשקשים הכחולים כמו דמעות של כסף אבל שרי לא ראתה דם זולג כך שלפחות מוות מאיבוד דם כנראה לא יקרה.
"איך הצלחת להפצע ככה?" היא מלמלה לעצמה ולא הופתעה שלא קיבלה תשובה. "זה יצרוב קצת," אמרה במקום השתיקה. היא טבלה את אצבעותיה במשחה ומרחה אותה בשכבה עבה לכל אורך הפציעה. כשכל הפצע כוסה במשחה היא נגבה את העודפים בירך מכנסי המדים שלה בארבע פסים ירוקים שומנים והתיישרה. "אני אבוא מחר לבדוק מה שלומך אבל אחרי מחר אני מצפה לא לראות אותך אף פעם, שומע?"
'שומע,' אמר הרקיעון.
אבל מחר הפך למחרתיים ומחרתיים לשבוע הבא ושרי המשיכה להגיע לשבת לצידו של הרקיעון. הפציעה החלה כבר להסגר, השוליים המשוננים מתאחים לרקמת צלקת לבנה והמשחה המסריחה החלה להעדר ממפגשיהם אבל שרי מצאה את עצמה באה בכל זאת - בשביל החברה.
שבועיים אחר כך היא מצאה את עצמה ישובה כנגד כתפו החמה של שאי כשקול צעדים מפלסים את דרכם על עלים יבשים העיר אותה מהנמנום החמים שבו שקעה. היא פקחה עין אחת, מוכנה כבר לפסול את הצעדים כאיזה חתול הרפתקן שיצא ליער או תן עירני להפליא בצהרי היום. אבל לא היה זה חתול הרפתקני וגם לא תן.
זוג עיני שקד חומות כהות בפני ירח חיוורים הביטו בה בחזרה, שפתיים ורודות מלאות נפסקו בהפתעה.
זה היה בן אדם.
אוי ווי.
היא זינקה על רגליה והתייצבה בעמידת מוצא - רגל אחת מעט קדימה, השנייה מאחוריה, שתיהן כפופות מעט והידיים מאוגרפות מול החזה.
"אני יודעת קפ"פ!" הצהירה בפנים חלקים מהבעה. שאי הרים את ראשו והפנה אותו לעבר האנושי החדש, בין שיניו החדות התחילה לרצד אש. "והוא דרקון!"
"למדתי קצת קרטה היסודי?" האנושי החדש הציע. הוא ניסה גם לחייך אבל השפתיים שלו קצת רעדו מדי בשביל זה. "הוא יפיפה," הוא הוסיף במלמול מאוד לא ברור.
שרי בחרה להתעלם מהמשפט האחרון.
"זה היה איום, אני לגמרי יכולה לקרוע אותך במכות." האנושי (אוי, שאי התחיל להשפיע עליה, עוד מעט תתחיל לקרוא לאנשים אדמים) העביר את מבטו בינו לבינה. הידיים שלו היו נודלים חיוורים בוקעים משרוולי חולצה משובצת והרגליים שלו היו נודלים חיוורים נוספים בסנדלי שורש, שרי לעומת זאת הייתה הרבה שריר במגפי אופנוענים כבדות - לבוש הלא מדים החביב עליה (באופן מוזר הביגוד האזרחי שלה דמה למדים שלה. מוזר).
"כן," הוא הסכים. "אני יכול להתקרב?"
"אתה פשוט אידיוט, נכון? כרגע אמרתי לך שאני מאיימת עליך!" שרי אמרה אבל העמידה שלה נרגעה והידיים שלה נדדו לנוח מאוגרפות על מותניה. שאי, דרקון בוגדני שכמוהו, החזיר את ראשו למצב הנוח - סנטר מחודד שעון על כפות קידמיות. גם הייתה לו את החוצפה לגחך.
'אדמים טיפשים. הוא לא מסוכן.'
"זה בדיוק מה שאמרתי!" האנושי המוזר מחא כף יחידה. "איך קוראים לך?"
'שאי.'
"לי קוראים סמפטי, אבל תקראו לי סם." הוא היה הרבה יותר מדי נלהב. הוא גם לקח כמה צעדים לפנים כך שעכשיו הפרידו בינו לבין שרי ושאי כמה עשרות סנטימטרים בודדים. מקרוב שרי הבחינה שהפנים החיוורות שלו מנומשות וברעמת השיער המפוזרת מסתתרים הבזקי כתום.
"שרי. אתה לא הולך לרוץ לספר לראשויות שיש פה דרקון?" היא עיקמה את מצחה, הגבות שלה התחברו נמוך מעל האף. "ואיזה מין הורים קוראים לילד שלהם סימפטי?"
"ההורים שלי ולא, אני חלק מאגודת שומרים על דרקונים כנגד סכנות והראשויות, או שעדכס"ר אבל זה לא ממש מתנגן טוב."
"זה נוראי."
סם צחק. "כן."
'אתה רוצה להצטרף אלינו אדמי קטן?' שאי גלגל את ראשו על צווארו כך שצפה בשני האנושים הצוחקים בזווית עין ענבר גדולה אחת. 'בדיוק התכוונתי למתוח כנפיים.'
"מה?" שרי מצמצה. "חשבתי שאנחנו ישנים ואתה עוד לא מוכן לנסות לעוף! משהו על זה שאתה פצוע מדי?"
'שיקרתי.' הרקיעון אפילו לא התאמץ להשמע מתנצל, הטון שלו נשאר ההומור היבש הרגיל שלו.
"אני יכול לבוא לעוף?" סם - כן... סימפטי לא הולך לעבוד - מלמל בהתרגשות. הידיים שלו התאגרפו לצידי פיו ואם שרי הייתה מאמינה בעיניים מנצנצות היא הייתה אומרת שהעיניים שלו נצנצו כמו פאקינג גלקסיית שביל החלב בלילה בלי עננים.
"כנראה."
'עלו." שאי הצליח לגרום להצעה החביבה שלו להשמע כמו פקודת ירי, זה היה כישרון. שרי תמיד הניחה שזה כישרון ששמור למ"מ טירונות בלבד אבל נראה שהוא נחלק עם רקיעונים. חבל שאף אחד לא יודע את זה, זה היה חוסך לה המון עבודה עם מ"מ ודרקונים היו מבינים שהם אותו דבר.
(היא עלתה על הכתף המוצעת בכל זאת).
(גם סם).
הם התיישבו בשקע הצוואר, בנקודת החיבור שלו עם הכתף היכן שהקוצי העצם הלבנים של הדרקון לא צמחו.
שאי השתופף. השרירים שלו נמתחו ונדרכו ואז בזינוק אחד אדיר הכנפיים העצומות נפרשו ונחבטו באוויר והם התרוממו בין העצים. עלי אקליפטוס בריח חריף ליטפו את פניהם של הרוכבים האנושים של הדרקון כשהוא פרץ את חופת העצים והחל להתרומם למעלה-למעלה.
המדרונות הירוקים של ההרים המוכרים הצטמצמו מתחתיהם למפה טופוגרפית תלת מימדית כמו גלים ירוקים קפואים.
שרי נשענה קדימה, זרועותיה מתוחות משני צדדיה כמו חיקוי ילדים לכנפי מטוס. הצחוק שלה הדהד פעמוני באוויר הקר של השחקים, צלצל שניה לפני שנחטף ברוח השואגת סביבם. סם ישב מאחוריה, זרוע אחת כרוכה כמו חגורת ביטחון סביב מותניה והשניה מחסה את פיו כאילו הוא מנסה להחניק צחוק – או צרחה, הוא לא בטוח מה מהשניים יפלט מגרונו.
"זה מטורף!" שרי צרחה לתוך נהמת הרוח. צחוקו העמוק של שאי רעם, יותר תחושה מצליל כשחזהו הרחב רטט בהומור.
'ידעתי שתאהבי את זה, אדמית,' הרקיעון אמר.
הוא המשיך לנסוק בתנועות כנף חזקות עד שפרצו דרך חומת העננים. כשהנוף כולו הפך להיות ים של עננים עם ראשי הרים כאיים שאי פרש את כנפיו, הקרומים החצי שקופים התנפחו מלחץ האוויר כמו מפרשי ספינות ברוח טובה. הוא דאה עכשיו. שרי צחקה, הראש שלה הוטל לאחור על כתפו של סם.
'את לא נועדת להיות כבולה לאדמה.'
היא טפחה בחיבה על צווארו של הדרקון. "צודק!"
"אני-" סם לקח נשימה רועדת (יש לו חשד סביר שהוא עומד לצרוח) "-מהצד השני, אשמח לחזור לעמוד על משהו שלא יפיל אותי למותי."
"שאי לא יתן לנו ליפול," שרי ביטלה את דבריו. המילים ברחו מבין שפתיה במחרוזת מהירה, קצרת נשימה ומתרגשת. "זה הדבר הכי מדהים שעשיתי."
הרקיעון צחק. כנפיו הגדולות חבטו בעצלות שהמשיכו לדאות.
על גג העולם.
(סם החליט שפעם הבאה הוא מתנדב למחאות לטובת אנשי החפרפרת).
(בעצם לא, יש לו קלסטרופוביה).