רכיבה על סוסים/ פאנדום המועמדת

"אני לא רוצה לעשות את זה!" הנדתי בראשי והתרחקתי עוד צעד מהתא, חובטת בזרועו של מקסון כשראיתי את חיוכו. "בחייך, אמריקה! בסך הכל רכיבה על סוס!". שנינו היינו באורוות, מקסון ניצב ליד תא של סוס שחור, אשר שרבב את ראשו החוצה למשמע המהומה, ואני נצמדתי את הקיר הנגדי, לא מוכנה להתקרב לסוס אפילו מילימטר. לפי גודל השיניים של הסוס, נראה לי שאשאר כאן עוד זמן מה. מקסון, כאילו קרא את מחשבותיי, צחק. "קדימה אמריקה!" עודד אותי "הוא לא יעשה לך כלום. וחוץ מזה, התערבתי עם אספן. אם את תרכבי על הסוס אני ארוויח סרט" הוא הרים והוריד את גבותיו לעברי "את יודעת ששנינו מעדיפים רומנים, והוא מסכים רק לסרטי אקשן. זאת הזדמנות חד פעמית!" ניסה לפתות אותי. "אז כנראה תיאלץ להפסיד, מקסון, כי אני לא עולה על הסוס הזה!" עניתי בהחלטיות שהחלה להתפוגג כשהבטתי בעיניו החומות של הסוס. החזקתי את ידו של מקסון, והתקרבתי מעט אל הסוס, כמעט יכולה לגעת בו. "קדימה, אמריקה!" עודד אותי והטה את ראשו לצד אחד, מבודח ממצבנו. "אני מבטיח לך שסוסי הארמון מחונכים היטב. הם לא יפגעו בך, קדימה!" התקרבתי לסוס בחשש וליטפתי את אפו. הוא ניער את ראשו וצנף. מיהרתי להרחיק את ידי במהירות, ומקסון צחק שוב. "מה כל כך מצחיק?" שאלתי, מרוגזת. "את" ענה והתקרב אל הסוס ללא חשש, מלטף את ראשו בחיבה. "הוא רק אומר לך שלום ככה" הסביר והניח לי לקרב את ידי לראשו של הסוס בשנית. כעת לא נבהלתי כשניער את ראשו וצהל בחיבה. הוצאתי קוביית סוכר מכיסי ונתתי לו. הוא ליקק אותה בתיאבון וצנף אליי בתודה, עיניו השחורות נעוצות בפניי. "יופי, עכשיו את יכולה לרכב עליו" אמר מקסון בעליזות והוציא את הסוס מהתא. נדרשו לי שתי דקות שלמות ללמוד על האוכף, לחבר אותו לגב הסוס ולעלות עליו, פעולה מסובכת שלקחה לי זמן רב מדי, לטעמי. "כל זה בשבילך. אתה כל כך חייב לי על זה" רטנתי כשהוציא סוסה יפהפייה בצבע שמנה ורעמה לבנה לגמרי. מקסון צחק שוב ועלה על גבה של הסוסה בתנועה חלקה. "לסוס שלך קוראים ריבר, וזו באטרפליי" הוא הצביע על סוסי, ולאחר מכן על סוסתו. "עכשיו, רכיבה זה עסק פשוט מאוד. את מושכת את המושכות לכיוון שאת רוצה שריבר יפנה אליו. כדי שיתחיל ללכת, את רק צריכה להגיד לו 'דיו, ריבר' והוא יתחיל. דיו באטרפליי!" קרא אל סוסתו וזו החלה לטופף על רצפת האורווה. "דיו ריבר!" ניסיתי, והסוס שלי החל לצעוד באצילות שלא נופלת מזו של באטרפליי על רצפת האורוות. "האוסקיפר, תוכל בבקשה לפתוח את הדלתות לרחבת האימונים? אני צריך ללמד את הגברת לרכב" שומר נחמד עם פנים עגלגלות פתח לנו את הדלת למרחב האימונים וריבר דהר בקלילות לעברה, מתגעגע כנראה לאור השמש. "עכשיו, את כבר יודעת את היסודות. כדי שיעצור, את רק צריכה להגיד 'עצור', וכדי שירכב מהר יותר את צריכה רק לנעוץ את עקבייך בצלעותיו של ריבר. לא, לא בדרך הזאת את מכאיבה לו. תייצבי את הרגליים שלך במאוזן ותנעצי אותם ביותר קלילות. כן, בדיוק ככה!" קרא כשנעצתי את עקביי בצלעותיו של ריבר והוא פצח בדהרה קלה מסביב לגבולות הרחבה. "ככל שתנעצי את העקבים שלך עמוק יותר, כך ריבר ידהר מהר יותר." התאמנתי כמה דקות, ולאט לאט הגברתי את המהירות. כנראה אני רוכבת טובה מלידה, אחרת איך ידעתי שאני צריכה לכופף מעט את גופי, או הצלחתי לנווט את ריבר בכזו מהירות? סימנתי להאוסקיפר שיפתח את דלתות הרחבה אל האחו. "מקסון!" קראתי אליו והוא התייצב לידי תוך שניות, באטרפליי דוהרת קלות ופרסותיה רועשות על רצפת הרחבה. הנחתי את ידי על רגלו והבטתי בעיניו ברוך. "תחרות!" קראתי והדהרתי את ריבר במהירות מחוץ לרחבה, אל האחו הפתוח. "דיו, ריבר! דיו!" קראתי תוך כדי ריצה ונעצתי את עקביי עמוק יותר ויותר. נראה היה שריבר מעוניין לנצח כמוני, ודהר במהירות עצומה אל עמק שניצב באמצע האחו. שמעתי את צחוקו של מקסון מתגלגל באוויר אחר הצהריים האביבי והמתוק, והגברתי את מהירותי. ברגע שריבר ואני הגענו אל האחו, צעקתי "ניצחון!" וקפצתי במהירות מפתיעה מגבו של ריבר. ליטפתי את אפו והוא טמן את פניו בשקע צווארי. כעת הייתי בטוחה, חיבבתי את הסוס השחור המקסים הזה. מקסון השיג אותנו תוך דקה. "היי! זה לא היה פייר!" קרא ואני צחקתי בתשובה. שמטנו את מושכות הסוסים והנחנו להם לרעות באחו בזמן שדיברנו. דיברנו על ענייני חברה ודעת קהל, ניהלנו דיונים, ועל הילדים שנביא עוד מעט, כמובן. כבר עברה כמעט שנה ממועד נישואינו, והקהל, וגם אנחנו, מצפים כבר לשינוי. בלי ששמנו לב, השמש שקעה לה ואני נישקתי את מקסון קלות על שפתיו. "אתה כל כך מקסים, אתה יודע?" שאלתי והוא צחקק בקול נמוך. "לגמרי לא. את צריכה להזכיר לי את זה כל יום" ענה ונשכבתי מעליו, רגליי ננעלות על רגליו. "השיערות שלך פרועות. אני אוהבת אותן ככה" אמרתי לו והעברתי את אצבעותיי בשיערו הבלונדיני- מלוכלך. הוא חייך ושפתיו רפרפו על שפתיי, כמו אחד מהפרפרים הרבים שסבבו אותנו. "אני מודה לאלוהים על כך שחיבר בינינו, אמריקה. אני פשוט מרגיש שזה אמור היה לקרות. בכל בוקר, כשאני מתעורר תמיד לפנייך, אני פשוט מסתכל עלייך, כמה את יפה כשאת ישנה, ומבין שפשוט נוצרנו זה לזו". נשימתי נעתקה, כמו תמיד כשאמר דברים כאלו, ונישקתי אותו שוב ושוב, כל נשיקה ארוכה ולוהטת יותר מקודמתה. "אוי, מקסון" לחשתי, מפחדת לשבור את הקסם של הרגע "כשאני איתך אני מרגישה שאני לא מלכה, או מועמדת, או אחות, או נערה פשוטה ממחוז קרוליינה. אני מרגישה פשוט אני עצמי. וזה אחד הדברים שאני כל כך אוהבת בך" אמרתי לו וחיבקתי אותו חזק, קוברת את פניי בחזו ופשוט סופגת את ריחו הייחודי. לאחר זמן שהרגיש לי שניות מועטות בלבד, אך כנראה היה דקות ספורות, מקסון הרים את סנטרי וגרם לעיני להביט בעיניו. הוא מחה את הדמעות שלא ידעתי שזולגות על פניי ולחש ברוך, חיוך שובב על פניו "עכשיו אספן חייב לנו סרט"