תכתוב משהו עליי| נועם., אתגר מארוול, סיפור קצר,PG, ללא בטא.

"תכתוב עליי משהו."

היא מבקשת ממני, מפנה אליי זוג עיניים ירוקות חומות מלאות פליאה. היא מבקשת ואני כותב על דברים אחרים.

אני כותב על הפעם בה למדתי לעוף. אני מרגיש את הרוח פורעת את שיערי, אני מותח את אצבעותיי. המילים נשפכות ממני, הזיכרון הופך לטרי. רגע אחד אני על הקרקע, ברגע הבא באוויר. השמיים כבר לא נראים לי רחוקים, מעל העננים האפורים השמש זורחת.

אני מתאר את התחושה שחשתי כשהעברתי את ידיי בתוך ענן. הלחות, הקרירות, ההפתעה. אני מדמה את הצחוק שבקע מגרוני למנגינה עליזה ילדותית. אני שוזר מחשבות שלאחר מעשה לתוך העלילה. אני כמה לשוב לשם, לשמיים הפתוחים.

אני כותב על ארוחת הבוקר שאכלתי היום. על המלצרית שלקחה את ההזמנה שלי בחיוך. על הנוזל השחור והמהביל שרכנתי מעליו. אני מנסה להעביר את הריח של הפאנקייקים במילים גבוהות ומוצא את עצמי מתאר את הנגיסה הראשונה כתענוג אלוהי.

הטעם של חמאת המייפל ממלא אותי ברגשות חמימים. אני מרים יד מהססת לבחון האם עדיין יש לי אבקת סוכר בקצה השפתיים. אני תוהה לגבי השולחן שהשארתי מאחוריי, האם ברגע זה יושב שם מישהו אחר? האם גם אליו המלצרית מחייכת? האם גם הוא מוצץ את אצבעותיו בסיפוק?

אני חושב לכתוב על הנשיקה הראשונה שלי, על תחושת הדביקות של אחרי. אני מנסה לשחזר מה הוביל למה, את הדרך שבה היא הסתכלה עליי. אני נזכר בשיערה השחור שזור הפרחים, בחצי החיוך שקישט את פניה לאחר המעשה. אני מדמיין את ידיה הרכות אוחזות בשלי, את האומץ שבוודאי נדרש לה להרגיע את חוסר הוודאות שחשתי. אני מנסה לספור את השניות שעברו מתחילת הנשיקה, אבל במבט לאחור נראה כי היא נמשכת לנצח. אני חושב לכתוב על הנשיקה הראשונה שלי, אבל אני שומר אותה לעצמי.

אני מחליט להוסיף פואמה קצרה על היום שבו החלטתי להיות סופר. על הדאגות שאמא שלי בוודאי חוותה.

אני מתנסח, אני מזדהה, אני שופך את עצמי על כל פינת דף פנויה.

אני כותב על דברים שהיו, על דברים שאני חושב שיקרו, על זקן יפני שהבוקר נשברה לו החכה. אהבה, תשוקה מחליאה, גבורה, אובדן. אני מתעד את הרגעים הגדולים, אני מתעכב כדי להאיר את השגרה באור חדש.

"תכתוב עליי משהו," היא ביקשה, ואני כותב על מה שאני מכיר.

*-*-*-*

"למי להקדיש?" הוא שואל את הבחורה עם העיניים הירוקות חומות מלאות הפליאה. התור מאחוריה הצטמצם לאורך הזמן, אנשים איבדו את הסבלנות. נשארו לו רק מספר מעריצים עקשנים ואז הוא יוכל לחזור הביתה למיטה.
בעט שהיא נתנה לו כבר כמעט ולא נשאר דיו להקדשה, הספר שסיפקה לו התמלא בהגיגים. הוא שואל אותה בכל זאת, רק מפני שהוא מרגיש קצת אשמה.
היא נעה מרגל אחת לשנייה, הבעה משונה מכווצת את תווי פנייה. לרגע הוא משוכנע שהיא עומדת לצעוק, לצרוח, לבכות. הוא מכין את עצמו לנפילה, למכה, למחאה. בסופו של דבר, היא מחייכת.

"נועם."

זה קטע ממש מקסים. אהבתי מאוד את התיאורים (או התיאורים של התיאורים, ליתר דיוק), יש בהם מן עדינות כזו והם לגמרי הוסיפו לקטע. באופן כללי אני חושבת שתיארת כאן את חוויית הכתיבה בצורה ממש טובה שעושה חשק לכתוב גם.
חוץ מזה, אהבתי שכל הקטע כתוב בגוף ראשון וסצינת הסיום בגוף שלישי. זה קצת מדגיש את הריחוק הזה שלפעמים נוצר כתוצאה מהפרסום, פתאום הכל מסופר בצורה יותר חיצונית ופחות מתוך האדם עצמו, כי יש לו יותר השפעה על הסביבה. אני לא יודעת אם זו הסיבה שהחלטת לכתוב את זה ככה, אבל זה הדבר הראשון שעלה לי בראש ואני חושבת שזה יצא נחמד. באופן כללי אני חושבת שסצינת הסיום מאוד הוסיפה, בעיקר כי היא נתנה עוד קצת מידע על הדמות, מן הצצה לחיים המאוחרים יותר שלו (הסצינה מתרחשת הרבה אחרי שאר הסיפור? כי היא נתנה הרגשה של פגישה מחודשת אחרי זמן ארוך). אני חייבת לציין שהוא נשמע דמות די מעניינת, מסוג הדמויות שהייתי שמחה לקבל הצצה ליום מהחיים שלהן (בעיקר ליום שכולל למידת תעופה! או תעופה באופן כללי).
ועכשיו לקצת הערות:

האנטרים אחרי השורה הראשונה מיותרים לטעמי, כי השורה שאחרי ממשיכה את המשפט, מתארת את הבקשה. לדעתי יהיה עדיף אם תורידי את האנטרים שם ותשימי במקום אנטר אחרי המשפט שמתאר את הבקשה (לא חובה דאבל אנטר, אני חושבת שאחד מספיק).

המילה 'הפעם' הרגישה לי לא ממש מתאימה כאן. זו כמובן בחירה שלך, אבל אני חושבת שמילה אחרת - אולי 'היום' - תוכל להתאים כאן יותר.

אם אני לא טועה, 'כמה' בזכר זה עם ה' אחת.

אני חייבת לציין שמשום מה המילה 'מהביל' נשמעת לי מילה עם קונוטציה שלילית, אז עד שבדקתי את המשמעות האמיתית במילון לא הבנתי למה השתמשת בה. זו לא באמת הערה או משהו בסגנון, סתם הרגשתי צורך לשתף. אגב, הכוונה כאן לקפה, כן?

ממש אהבתי את המשפט הזה, הוא די שעשע אותי. הוא מתאר לדעתי בצורה ממש מוצלחת את הרגע הזה שאת/ה כותב/ת ופתאום קולט/ת שאת/ה משתמש/ת במילים או בביטויים שבחיים לא היית משתמש/ת בהם בעל פה.

יש הרבה סיכויים שזו רק אני, אבל הביטוי 'בקצה השפתיים' טיפה צרם לי משום מה. אני חושבת שאולי 'בקצות השפתיים' או 'בזוויות הפה' ישמע יותר טוב, אבל זו כמובן לגמרי החלטה שלך ואת לא חייבת להסכים איתי - קטע שלך, אחרי הכל.

בגלל שאת מדברת כאן על העבר, אני די בטוחה שזה אמור להיות 'נמשכה'.

לא ממש הבנתי למה הוא הרגיש אשם ולמה הוא חשב שהיא עומדת לצעוק וכל זה. בגלל שהוא לא כתב עליה? החלק הזה היה לי מעט לא ברור. מהשאלה שלו 'למי להקדיש?' נראה כאילו הוא לא מכיר אותה, הוא בעצם כן זוכר מי היא? הייתי שמחה לקצת יותר הסברים בחלק הזה.
באופן כללי מאוד אהבתי גם את הסיום של הקטע עצמו וגם את סצינת 'אחרי הכתוביות', שניהם מסכמים את הקטע בצורה מקסימה.
אז בקיצור, את כותבת ממש מקסים ובאמת ניהניתי מהקריאה. הסיבה היחידה לקטנוניות שלי היא שהקטע הזה מאוד מוצלח, ואני חושבת שאת יכולה להפוך אותו למוצלח אפילו יותר. מצטערת ממש אם פגעתי ומחכה לקרוא עוד קטעים שלך. אני שמחה שהחלטת לפרסם.