טוב האירוע לא מוזכר בשם אבל הוא מופיע.
ואז זה הפך פשוט לקיטש.
אופס.
כן, זה די אידיוטי.






"תזכיר לי שוב למה אנחנו פה?" אביב שואל. פה אומר צמודי אף לדלתות הזכוכית הגדולות של מוזיאון האומנות של תל אביב. הזמן הוא 27 ליוני, מתישהו אחרי תשע וחצי. בפנים מתרחשת ברגעים אלו המכירה הפומבית הגדולה ביותר שנראתה בארץ למטרת תרומה. הם "מוכרים" גורי יצורים קסומים לזוגות מהקהילה בשביל לקדם את הזכות שלהם לגדל ילדים כמו זקנות רווקות עם חתולים רק זוגות צעירים עם דרקונים. אביב יודע את זה כי זה כתוב על כל שלט, לא הקטע עם החתולים והזקנות, הקטע של התרומה למען קידום החוק המאפשר לזוגות חד-מינים לאמץ ילדים בצורה חוקית.
"אני רוצה דרקון," אמבר עונה בשלווה. האף שלו, לעומת האף של אביב שרק נוגע בזכוכית, צמוד לדלתות כל כך שהוא מעוך הרבה מעבר לצורת הכפתור החמודה הרגילה שלו.
"זה לא הולך לעבוד," אביב הוא קול ההיגיון.
"בוודאי שזה יעבוד." אמבר מצליח להחוות בידו בזלזול בלי להתיק את מבטו לשניה מהמכירה הפומבית שהולכת בפנים. אנשים יפים בבגדים יקרים שהוא לא יכול להתייחס אליהם פחות. אמבר הוא בחור של מטרה ושיש לו אחת הוא נוטה לראות רק אותה. אביב הניח שיום אחד זה יכניס אותו לכלא (את אמבר) וגם את עצמו (כי הוא לא מסוגל לומר לאמבר לא אבל שממש כדאי).
הא, ואמבר רוצה דרקון אם זה לא מובן.
או חד-קרן.
או פגסוס.
הוא לא מאוד בררן.
"הם-" אביב מצביע באגודלו לעבר שני שומרים בחליפות שחורות מעומלנות "-לא יהיו בעד."
"אין חוק שמונע מאיתנו להכנס."
"ראית איך כולם לבושים?" אביב מעביר את מבטו סביב הקהל הלבוש לתלפיות שלפניו לפני שהוא מסובב את ראשו לכיוונו של חברו שלבוש בסוודר עם יותר חורים מצמר וג'ינס מהוהים כל כך שאיבדו את הצבע המקורי שלהם. הא וכן, אמבר כרגיל היה יחף. "כמה זמן לא התקלחת? שלושה-ארבעה ימים?" הוא מרים את ידו למשוך קצווה ארוכה של שיער חום גלי שמצופה חול ומלח ממצחו. "כי אני יודע שזה היה יומים בשבילי ולא באת איתי לבית המחסה בפעם האחרונה."
"רחל מעצבנת אותי, היא תמיד נוזפת בי ואני יודע שזה בגלל שאני לא אשכנזי." אמבר נאנח ופונה לאביב. הוא נשען על הזכוכית של הדלתות בגבו, האור הבהיר שזורם מהמבואה המוארת מדגיש את תווי פניו הכהים. אביב חושב שהוא נראה כמו פסל מהגוני יקר אבל כן, אשכנזי הוא לא.
"אני יודע. אבל זה עדיין אומר שלא התקלחת ארבע ימים." אמבר פותח את פיו לדבר אבל אביב ממהר לקטוע אותו, יד אחת מורמת באוויר. "ובכל מקרה, אין לך בן זוג וזו דרישה. אלא אם החבאת איזה בחור מתחת לסוודר המקסים והלא מתאים לעונה הזה?"
"הבאתי אותך." אמבר מרים גבה כהה.
"הו, לא, לא, לא!" אביב מנער את ראשו בחדות עם כל מילה. "אני ממש לא עושה את זה."
"מה הבעיה?" אמבר לוקח צעד לקראתו. "לא חושב שנוכל לגרום להם להאמין שאנחנו יחד?"
הצחוק שנפלט מגרונו של אביב יבש מכל הומור. הוא יכול לדמיין את זה, לילה אחד שכל תשומת הלב של אמבר רק עליו, שהידיים של אמבר עליו, אולי אפילו איזו נשיקה ואחר כך, אחר כך? הכל יחזור לרגיל והוא יתקע עם זיכרונות של מה יכול להיות.
"זאת לא הבעיה."
"צודק." הצעד הבא של אמבר הביא אותם חזה אל חזה. היד של אמבר התרוממה להכרך סביב עורפו של אביב. הוא גורר אותו קדימה מאיחזתו בעורפו כך שמצחיהם נצמדים והנשימות שלהם מתערבבות. "אנחנו כמעט ביחד גם ככה."
אביב עוצם את עיניו. "תשחרר אותי בבקשה."
"לא." העיניים החומות כהות של אמבר מצליבות מבטים עם המבט הירוק של אביב כשהוא פותח את עיניו. "תספר לי מה הבעיה."
"אמבר... אין שום בעיה"
"אתה יודע שאני יודע שאתה משקר. ממה אתה מודאג?" אביב מסיט את ראשו במכה, הוא לא יכול לסבול את המבט הכהה האהוב הזה על פניו יותר. במקום זה הוא מרכין את ראשו ובוחן את חרטומי נעלי הספורט המהוהות שלו.
"אמבר תעזוב את זה, הכל בסדר."
"אתה לא מסתכל לי בעיניים," אמבר אמר. הוא התכופף בצורה מטופשת וניסה ללכוד את מבטו של חברו. "אתה לא מסתכל לי בעיניים רק שאתה לא רוצה לספר לי משהו."
והינה הבעיה עם חברים הכי טובים, הם באמת מכירים אותך.
"אמבר תעזוב את זה. בוא נלך להשיג את הדרקון שלך."
"לא."
"אז חד-קרן?" אביב מציע בחצי חיוך שבעיקר מעקם את פיו ולא נוגע בעיניו. לפחות הוא מרים את ראשו עכשיו, זו התקדמות.
"למה הרעיון של לשחק את הבן זוג שלי כזה דוחה בעיניך? לא יכול לדמיין להמשך אלי?" אמבר כשהוא מחייך העיניים שלו נוצצות. "חשבתי שאתה חושב שאני חתיך. אתה בטוח מסתכל מספיק בשביל זה."
"אני לא!" הראש של אביב קופץ למעלה כמו ג'ק בקופסא והגבות שלו מתעקלות גבוה גבוה לעבר קו שיערו.
"הא הא," אמבר פולט צחוק מזוייף. "זה בסדר, אני מסתכל גם. השרירים שלך הם יצירת אומנות."
אביב הסמיק. הוא הרגיש את החום פועם מעורו, משורשי שערו ועד לאמצע חזהו. "א-אתה באמת חושב ככה." המבט שלו שוב לא נוגע בשום מקום קרוב לפניו של אמבר.
"ברור." היד של אמבר מוצאת את מקומה חזרה על סביב עורפו של אביב. הפעם אביב הוא זה שלוקח את הצעד קדימה שמביא אותם חזה אל חזה.
"זה לא רק בגלל שאתה רוצה דרקון?" הריסים שלו מרפרפים על לחיו כשהוא מציץ מתחתם.
"אם אתה לא מאמין לי אנחנו נלך מפה עכשיו. אף דרקון לא שווה אותך." הצחוק של אביב נקטע ששפתיו של אמבר מכסות את שפתיו. זאת נשיקה רכה והם נפרדים כמעט מיד. עור המהגוני של אמבר בוהק בארגמן כהה יותר, הסומק כמעט לא מובחן אבל אביב עומד קרוב מספיק בשיל להרגיש את החום שמפעפע מלחייו.
"אתה עדיין רוצה את הדרקון?" אביב מצמיד את מצחיהם ולוחש לתוך האוויר ששניהם נושמים.
"הו, כן!"
שניהם צוחקים.
שלובי ידיים הם הולכים לעבר השומרים שעומדים משני צידי הדלת.
"יש לי שני שקל וכפתור," אמבר אומר. הוא פולה אותם מכיסו ביחד עם חופן של חול. "חושב שזה עומד להספיק?"
"בוא רק נקווה שהם יסכימו לתת לנו דרקון חינם." אביב צוחק.
"היי! שני שקל זה מספיק למסטיק!" אמבר צוחק גם הוא, הראש שלו נופל על כתפו של אביב.
השומרים מחייכים אליהם שהם חולפים על פניהם.
מפתיע, הם באמת מוצלחים יחד.
(אבל לא, שני שקל זה עדיין לא מספיק לדרקון).
(או לחד-קרן).