שניה יותר, שניה פחות|אלכס

[Felis Fuscus]

המ זה היה קטע שהיה די קשה להישאר בעלילה בגלל ש... טוב כתבתי את כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע.
לא נראה לי שהעברתי את הרעיון כמו שרציתי, אני בספק שבכלל תבינו מה הקטע שלו :3
ואני מודעת לעניין שכתוב יותר מדי זאנדר. אני מקווה שתביני גם את הקטע הזה.
סליחה אם יש שגיאות אני מהטלפון.
--

חיכוך העיפרון על הנייר גרם לצמרמורת במעלה זרועו של זאנדר. הוא שנא את ההרגשה הזאת של הכתיבה, הוא שנא את הצליל שעשה העיפרון בזמן שחרט על הדף. אם היה אפשר למחוק עט, הוא כבר ממזמן היה משתמש באחד. אבל הוא אהב לכתוב. האות האהובה עליו הייתה האות ה׳. היא הייתה אות שמתחילה משפט ומסיימת אותו. הוא עשה רשימה של כל המילים המתחילות בה׳, וכל פעם כאשר שמע מילה חדשה, הוסיף אותה לרשימה.
זה מה שזאנדר עשה עכשיו. ׳הולוגרמה׳, הוא כתב. ברשימה היו הרבה מילים, מכל הסוגים. שמות עצם, שמות תואר, פעלים, כינויי גוף, ועוד.
כשסיים לכתוב הניח זאנדר את העיפרון וחזר להתרכז בשיעור. זה היה שיעור ספרות, והם בדיוק דנו במעשים של הדמות הראשית בסיפור הקצר שקראו. זאנדר אף פעם לא השתתף כשלא היה חייב. הוא לא הרגיש בנוח לדבר מול כיתה שלמה. במקום זה הוא הקשיב בשקט, לפעמים כתב לעצמו או הוסיף מילים לרשימה, אבל מעולם לא הרים את ידו לדבר.
זה היה השיעור האחרון לאותו יום, וזאנדר כל פעם הציץ אל השעון שהיה תלוי על הקיר בחוסר סבלנות. הוא תמיד היה עצבני בשיעורים של סוף היום. הפעם הוא היה עצבני במיוחד, כי סוף השיעור התקדם במהירות, אבל לא היה נדמה שהמורה מסיימת לדבר בקרוב. הוא התחיל לשחק בעיפרון שלו בלחץ והביט במורה בקוצר רוח. כאשר הצלצול המסמן את סוף היום נשמע והמורה עדיין המשיכה לדבר, הוא כבר התחיל להיכנס לחרדה. הוא עומד לאחר. הוא לא יספיק לצאת בזמן.
בסופו של דבר המורה שחררה אותם, וזאנדר מיהר להכניס את הציוד אל הלוקר שלו והתקדם במהירות אל שער הכניסה אל בית הספר. כפות ידיו נפתחו ונסגרו בעצבנות בזמן שהמשיך ללכת. לא עבר הרבה זמן עד שהחברים שלו השיגו אותו והלכו לצידו.
למרות שהיה יכול לפנות אליהם בכל עניין, זאנדר בכלל לא הרגיש שהם באמת רוצים להיות חברים שלו. הוא ידע שאם הם היו עושים רשימה עם מי לבלות, הוא היה נמצא בסופה. אבל לצערו לא היה לו אף אחד אחר, אז הוא המשיך להסתובב איתם, ושומר את הבכי ללילות לפני שהלך לישון.
כשזאנדר נפרד לבסוף מחבריו בשער בית הספר, הוא הביט אל רגליו והחל לספור שניות. לוקח לו תשע דקות ושלושים ואחת שניות להגיע הביתה מהבית ספר, בתנאי שידרוך במקום המדויק ולא יצטרך להתחיל מחדש. לרוב הוא אפילו לא שם לב לדיוק שלו בזמן שצעד, ושם לב רק כשטעה. אם הרגל שלו הייתה נוחתת מילימטר אחד הצידה, הוא היה נאלץ לחזור אחורה ולהתחיל מהתחלה.
היו כמובן את הימים בהם זאנדר הרגיש כאילו אנשים יחשבו שהוא מוזר אם יצעד בדיוק באותה הדרך כמו אתמול, ושלשום, ושבוע שעבר, ולפני חודש, אז הוא ניסה בכוח ללכת קצת ימינה. אבל זה הרגיש לו שגוי, ומהר מאוד הוא היה חוזר לדרך הרגילה שלו.
כל הזמן בו הלך חזרה הוא המשיך להתעסק עם הידיים שלו ומלמל לעצמו מילים המתחילות באות ה׳ מרשימת המילים שלו, לפעמים גם מילים שלא הופיעו ברשימה, אותן הוא היה זוכר עד שהגיע לביתו.
אבל מה שבאמת הפריע לזאנדר בדרך חזרה היו המבטים שננעצו בו, או לפחות המבטים שחשב שננעצו בו. ברגעים האלו היה סופר בראשו את השניות שנשארו עד שהיה מגיע לביתו. שש ושש עשרה, שש ושבע עשרה, שש ושמונה עשרה. הכל היה חייב להיות מושלם. הצעדים שלו תמיד ינחתו באותו מקום שצעד בו ביום האתמול, וזמן ההליכה חזרה מבית הספר לעולם לא ישתנה.
אסור שהוא ישתנה.
הכל חייב להיות בדיוק מושלם, כמו תמיד.
זאנדר המשיך בדרכו הביתה בחיוך, בעודו ממלמל לעצמו מילים שמתחילות באות ה׳.

[Farseer]

דיברנו על הקטע הזה במובן של אתגר הכתיבה אז אני לא אתייחס לזה אלא אתבב את הקטע כקטע ללא קשר לאתגר, סבבה?
(נדמיין שענית סבבה)
סתם, בלי הרבה קשר, לפני שאני מתבבת בעצמי, נתתי לחברה טובה שלי (היא כותבת מלא גם והיא ממש טובה) לקרוא והיא מוסרת שזה קטע ממש טוב :)
תראי, זאת תצוגה מאוד מרשימה של הבנה של תחושה שאני חושבת שלא הרבה חווים, העברת בצורה ממש נפלאה את השיטות שלו להרגע באמצעות חזרה על חוקים קבועים ומנהגים קבועים. זה לא משהו שקל לכתוב ואת בהחלט הצלחת בצורה נפלאה. אני לא חושבת שיש הרבה מה להעיר לך על דברים כאלו, נראה לי שכבר אמרתי את זה, מבחינה הטכנית (תיאורים וכו') הכתיבה שלך מהממת ואת מסוגלת לנסח דברים שמאוד קשים לניסוח. זה למה אני מציקה לך לנסות יותר. את בהחלט מעבירה את הרגש בצורה מציינת אבל אני רוצה לראות אותך מעבירה יותר מרגש אחד, אני רוצה לראות סיפור שלך כי אני פשוט בטוחה שהוא יהיה מצויין.
דבר אחד, קצת לא הבנתי את הקטע עם החברים, למה תיארת אותם? הוא לא התייחס אליהם ולא הייתה לו אינטרקציה איתם. כאילו, הרגיש לי שזה קצת חבל כי יכולת אולי להעמיק את זה (תחושת הבדידות שלו) ולהראות איך הם כולם מדברים על נושאים שלא מעניינים אותו והוא סתם תקוע באמצע ומנסה להתחמק.
בכל מקרה, באמת שזה קטע טוב ואני מחכה לקרוא קטעים נוספים שלך.