שומרי הזמן || פלג

אוקיי אז זה הסיפור הראשון שאני מפרסם פה.
חשבתי עליו כשהמורה שלנו באנגלית נתן לנו משימת כתיבה חופשית (free writing) במשך 40 דקות במצטבר (4 שיעורים כל שבוע במשך 4 שבועות, 10 דקות לשיעור בערך) וממש אהבתי את הרעיון (תתנו עוד משימות כתיבה חופשית, מורים!). הספקתי לכתוב שם ממש את הפסקה הראשונה רק, וזה היה באנגלית עם מלא שגיאות גרמר ורעיון ממש פשוט (לדעתי). בימים האחרונים תירגמתי, שיניתי והמשכתי לכתוב, וזה מה שיצא.
שימו לב, בפסקה האחרונה יש זמן חדש שאני המצאתי, ויש שם גם מילים שכתובות בזמן הזה, אז לא, אלה לא שגיאות הקלדה :)
(918 מילים)

~~~~~~~~~~~

ברביעי לפברואר שנת 1764, בשעה 15:27, שני ילדים תהו איך שורש ריבועי של עץ גבוה קיבל את צורתו. הם החליטו לחתוך חלק ממנו ולקחת הביתה. באופן מצער, שני הילדים מצאו סכין עם נקודות אדומות קרוב לעץ, וחתכו איתו את השורש הריבועי. ברגע המדויק שהסכין נגע בשורש, הזמן עצר.
אישה יצאה מתוך דלת בגזע העץ (למרות שיכולת להישבע שהדלת לא הייתה שם רגע לפני). היא הסתכלה על הילדים, מאוכזבת. "אוי, למה?" היא שאלה, בעוד הדלת עדיין פתוחה (שאלה את עצמה, כנראה, כי אף אחד לא יכל לשמוע אותה או לענות לה).
אם היית מסתכל על מה שהדלת מסתירה, ככל הנראה היית רואה רק אזור שחור באופן שלא ראית מימיך, אלא אם כן אתה אחד מהם.
האישה הלכה אל שני הילדים, לקחה את הסכין שהיה בידם ובחנה אותו. "מעניין, אני זוכרת את הסכין הזה. אני חושבת שהפעם אני אשמור אותו. חבל שהילדים לא יודעים מה הנקודות האדומות האלה בכלל.." היא אמרה, חזרה אל הדלת יחד עם הסכין והדלת נעלמה. הזמן המשיך והילדים ניסו להמשיך לחתוך את השורש, בשנייה הראשונה לא שמו לב שהסכין כבר לא שם. "מה...?" זה שהחזיק את הסכין תהה. השני רק הסתכל על היד שלו שעד לפני שנייה החזיקה את הסכין בבלבול.

בתאריך הבין כוכבי 74088, בשעה שבע עשרה לפנות צהריים, זוג קריטולוסים יצאו לתפוס קצת צבע בפארק על כוכב הלכת שלהם. הם פרסו מגבת גדולה על החול החם, ונחו שם. כוכב הלכת הזה הוא כוכב מוזר ביותר – יש שם קריטולוסים שעושים דברים בניגוד לחוק, כאלה שהורגים אחד את השני, כאלה ששופטים אחרים על פי מה שהם לא, והם אפילו חושבים שהם הגזע ה"שולט" בכוכב, מבלי לדעת אפילו שאלה בכלל היצורים הקטנים האלה שהם חושבים שהם אוכלים.
אותו כוכב נמצא במערכת שמשות בינארית, ובשעה הזו שתי השמשות היו בשמיים. זה הזמן הטוב ביותר לקבל קצת צבע באותו כוכב, כך שבכל פארק באזור הייתה תפוסה מלאה, לרוב, בשעה הזו. באופן מצער, הקריטולוסים אינם חכמים כפי שנדמה להם, ובכך נוצר אחד מהחסרונות הקשים בכוכב המוזר הזה – קריטולוסים שמנסים להשיג רכוש של אחרים, על ידי איומים על אותם קריטולוסים מסכנים.
ג'ון הקולורבי הינו דוגמה טובה לכך – הוא עבריין ידוע ומבוקש לרשויות אכיפת החוק באותו כוכב. הזוג המסכן שיצא לתפוס קצת צבע לא ידע שהוא נמצא בנקודת התקיפה הקבועה של ג'ון הקולורבי – גם רשויות אכיפת החוק לא ידעו זאת – ושהם יהיו קורבן לשוד של ג'ון הקולורבי בעוד כמה שניות.
קריטולוס אחד הלך ישירות אליהם – הלוא זהו ג'ון הקולורבי – וכיוון עליהם את החרן שלו. "תביאו לי את המגבת הזו – עכשיו!" הוא נבח עליהם. קריטולוסים מסכנים, מגבת עולה כל כך הרבה בכוכב הזה. הם קיפלו את המגבת ונאלצו לתת לו אותה. אך ברגע שהמגבת נגעה בידו של ג'ון הקולורבי, הזמן עצר.
דלת עם המשקוף שלה שהופיעה באוויר, כך משום מקום, נפתחה וממנה יצא קריטולוס שנראה מבוגר להפליא. למי שלא יודע, קריטולוסים נולדים זקנים ביותר והופכים לצעירים יותר בכל שנה, ככה שהקריטולוס הזה כנראה נולד לפני ימים ספורים. "ג'ון, הניסוי נגמר. תודה על שיתוף הפעולה שלך, אתה מוזמן לחזור אלינו." אמר הקריטולוס לג'ון, שנראה כאילו עצירת הזמן כלל לא משפיעה עליו. "זה מפתיע אותי כל פעם מחדש," אמר ג'ון הקולורבי, "כמה שהגזע הזה מטומטם. ככה לוותר על רכושך היקר ביותר עבור יצור שאינך אפילו מכיר זה מעשה חסר מחשבה."
הדלת, שבאותו זמן נשארה פתוחה, נראתה כעשויה מסוג כלשהו של נוזל-גז בצבע תכלכל, אך בכל זאת נשארה בצורת דלת. אם היית מסתכל מהצד השני של הדלת לא היית רואה אותה כלל, אך אם היית מסתכל על מה שהדלת מסתירה, היית רואה אזור שחור באופן שלא ראית מימיך.
ג'ון והקריטולוס השני, שכלל לא נראה נעלב מהעלבון שג'ון הטיח עליו ממש עכשיו, נכנסו לדלת, והיא נעלמה. הזמן המשיך, ושני הקריטולוסים שעמדו לתת את המגבת שלהם לג'ון הקולורבי עמדו באותה תנוחה, לא מבינים למה המגבת עדיין אצלם, או למה ג'ון הקולורבי כבר לא שם.

ביום השבעה-עשר לחודש יוני בשנת 1707, פרצה מריבה קשה בין שני אנשים, שיכורים כלוט, שרצו להשאיר חותם על השורש של עץ שהיה לידם. השורש היה עבה ורחב, והשניים רבו איזו צורה יש להכין ממנו. האחד טען שיש להכין ממנו משולש, כיוון שזו צורה חזקה שתישאר למשך הרבה זמן. השני טען שיש להכין ממנו מרובע, כי אף שורש לא יצמח בצורת ריבוע, וסירב להקשיב לטענותיו של האחר ששורש גם לא יצמח בצורת משולש.
האחד שטען שיש להכין מהשורש הזה ריבוע שלף סכין מכיסו וחתך במהירות את השורש, תוך כדי שהוא הודף את האחר עם ידו הימנית. כשהוא סיים, הוא דקר עם הסכין את האחר. הוא פצע אותו באופן בינוני, אך לפני שהספיק לפצוע אותו קשה יותר, הזמן עצר.
אישה יצאה מתוך דלת בגזע העץ (למרות שיכולת להישבע שהדלת לא הייתה שם רגע לפני). בכל פעם מחדש היא מתאכזבת מהכח ההרסני של רצון חופשי, עד כמה שבני האנוש חושבים שיש להם אותו.
הדלת נראתה כעת כאילו היא חלק הגיוני וטבעי מהעץ עצמו. אם היית מסתכל על מה שהדלת מסתירה, היית רואה אזור שחור באופן שלא ראית מימיך.
האישה הלכה אל השניים ולקחה את הסכין המגואל בדם. היא הניחה אותו ליד שורש העץ והרחיקה את שני האנשים מהשורש כמאה קילומטרים, כדי שלא יוכלו לחזור לקחת אותו. האישה חזרה אל הדלת, והיא נעלמה.
יש סיכוי של 87 לאינסוף (אינסוף קטן במיוחד, ראוי לציין) שהיית רואה משהו במה שהדלת הסתירה, משהו מלבד האזור השחור הזה – כיוון שרק הם יכולים לראות שם משהו. בכל זמן אפשרי, רק 87 אורגניזמים הם חלק מהם. המנהל של הארגון שהם שייכים אליו מחפשש חברים חדשים לארגון, אך לא מאתרר נוספים; יחד עם זאת, כשחבר בארגון בוגדד (דבר נדיר ביותר – 3 בלבד בוגדדים), מנהל הארגון כן מצליח לאתרר חבר חדש לארגון. ההגדרה של זמן עבור הארגון הזה היא הגדרה חמקמקה, אך לרוב ניתן לסכם אותה במילה אחת – "לנוויל". מילה זו היא השם של הזמן בה הארגון הזה נמצא, כמו עבר, הווה ועתיד – אבל לא. לנוויל.

אוקיי, עוד מהשניה הראשונה שהתחלתי לקרוא, אולי רק לקראת סוף הפסקה הראשונה, כבר אפשר לראות שהכתיבה שלך מושפעת מאוד ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה וזה מאוד מצא חן בעיני. אתה כותב מעניין והטקסט מושך את העין ומסודר טוב. יש חזרתיות בפסקה השלישית, ואני חייבת לציין שאומנם זה טוב, ואני גם משתמשת בזה, אבל יש שם גם הסברים שחוזרים על עצמם ואותם אני הייתי מורידה. כבר קראנו על השחור מאחורי הדלת, אין צורך להזכיר את זה שוב. העלילה מעניינת מאוד, וקל להיכנס אליה, והחזרה קצת קוטעת. מצד שני, כשגומרים את הסיפור ומבינים את העיקר, זה כבר לא נראה משמעותי כל כך. אולי תנסה לשלב את החזרתיות בצורה מתוחכמת יותר, ואז זה לא יפריע, ויגרום לסיפור להיות מוצלח יותר.
לגבי מה שקורה שם, עם כל הזמן הזה שנעצר, והאישה שיוצאת מהדלת וזה, מבלבל אבל מוצלח. אתה נותן מידע, ועוד מידע, ואז לבסוף מסביר לנו מה זה ומותיר אותנו שם, לדמיין לעצמינו את ההמשך. זה טוב, וגורם לקוראים להרגיש מעט נחוצים, במיוחד כי אתה, בתור כותב, מדבר ישירות אלינו. אתה לא רק נותן לנו מידע ואומר ביי ביי, אתה מסביר ומדגיש, וברור לי שאתה רוצה שנבין. זה טוב.
לסיכום, זה סיפור מוצלח. מאוד מוצלח, נהנתי ממנו מאוד. לקראת הסוף הבאת פתאום את הזמן המיוחד הזה שיצרת, שאגב, הוא ממש מגניב ואהבתי את הרעיון, אבל אולי היית צריך להכין אותנו אליו כבר במהלך הסיפור. זה נושא די חשוב, ואולי חלק ממה שכתבת אמור כבר לגרום לנו לשאול ״אבל מה זה הזמן המוזר הזה?”
אהבתי את הדמויות מאוד. אולי הן החלק הכי טוב, התגובות וההופעות שלהן לא צפויות וזה יפה.
אתה ממש כישרוני והייתי רוצה לקרוא עוד דברים שלך אז תפרסם עוד, אתה כותב מהמם.
בהצלחה בהמשך!

אוקיי... מה? אהבתי מאוד את הרעיון של הארגון הרב זמני הזה, זה נשמע משהו מאוד נחמד לחקור אבל אמ, לא ממש הבנתי את השאר? הקטע הראשון והאחרון התחברו, הם הסבירו אחד את השני אבל השלישי היה מנותק מהם? באופן כללי, השלישי היה מאוד הסברי. יצרת כוכב לכת שלם שנשמע ממש מעניין אבל הרגיש לי שהתייחסת אליו נורא באירוניות. כאילו לעגת לדמויות שלך מאיזו שהיא סיבה?
בכללי, הרגיש לי שיש לך המון לחקור עוד בסיפור הזה. אתה יכול להמשיך אותו להמון כיוונים וכל קווי העלילה שלו נשמעים ממש מגניבים והארגון נשמע לי כמו ממש אחלה של רעיון לסיפור מד"ב/ פנטזיה שהייתי שמחה לקרוא. בכללי, אני אוהבת שכותבים לוקחים אומץ וממציאים זמן/גוף חדשים, זה ממש ממש מגניב ואני חושבת שכדאי לך לחקור את זה. האמת, הייתי שמחה לראות את זה מופיע גם קודם, בקטעים לפי ההסבר על הארגון, כמו רמז מטרים לזה שהולך להיות פה משהו ממש מגניב.
עכשיו בנוגע לכתיבה עצמה. אתה ממש כותב טוב. היו לך מספיק תיאורים בשביל שנראה מה קורה והדברים היו ברורים (מבחינת מה קורה, העלילה הייתה קצת מעורפלת, בעיקר מה המטרה שלה).
אני ממש מחכה לקרוא דברים נוספים שלך ואני אשמח לשמוע עוד על הארגון הזה.
טיפ שלי, נסה לא להתפרס יותר מדי בקטע. תחשוב שאם אתה כותב בסביבות האלף מילים אתה די מוגבל בכמה אתה יכול לספר לקורא בלי שאתה הופך את הכתיבה לתקציר.

אתה ממש ממש ממש כשרוני
אני זוכרת את הטקסטים האחרים שלך ופה ממש ממש ממש רואים את הרמה שלך.
אני לא אתפלא אם כתבת בהשראת המדריך לטרמפיסט בגלקסיה. זנ ספר מצוין ואני יכולה להרגיש את האירוניה שמלווה את הדמויות בכל חלק.
זה באמצ מקסים, הטקסט קצת עוקצני כלפייך אבל לא באמת.
מה שכן, אני לא יכולה לאכול יותר קולורבים עכשיו!
החלק עם הקרילטוסים היה לא ממש ברור ומהודק, כמה פעמים שהיית עובר עליו היו מבהירות את כל מה שהיה לא ברור.
חוץ מזה, הכל באמצ מקסין ונפלא ואני חושבת שיש לך פוטנציאל מאוד גבוה. אהבתי מאיד מאוד מאוד מאוד את הרעיון
אני גאה בך מאוד 3>

אוקיי, תודה רבה על התגובות!! אני שמח שאהבתם (:
ראיתי שרובכם כתבתם שהקטע על הקריטולוסים לא היה ממש מובן, אז אני רוצה לציין שהוא שם בעיקר כדי להגיד שהארגון הזה לא פועל רק בכדור הארץ ושהאנשים בארגון הזה בעלי יכולות מסויימות שהיה לי קצת קשה יותר לתאר על כדור הארץ. אמנם היכולות הללו לא היו בדיוק כתובות ישירות אבל יש רמזים קלים פה ושם
וכן, הושפעתי הרבה ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה ;)

וכמו שאת הפרק הראשון התחלתי בשיעורי אנגלית - את הפרק השני התחלתי בשיעורי ספרות. היה לי משעמם.
הפרק השני (957 מילים):

בארוחת הערב אכלנו פנקייקים - מהסוג שאמא מציעה אבל תמיד מתלוננת להכין - כל המשפחה, חוץ מאח שלי שהיה עדיין בבית הספר. אני, כהרגלי המגונה, אכלתי פנקייק אחד עם שוקולד, ואז עוד אחד, ובדיוק מרחתי עוד אחד - עם שוקולד, כמובן. אבא שאל, "תוכל להעביר לי את המלח בבקשה?". שמתי לב שהמלח היה ממש לידי, אז העברתי לו. אמא ביקשה שאוכל פנקייק אחד עם משהו אחר, חוץ משוקולד, ונתנה ריבה כדוגמה.
הלכתי להביא את הריבה, הנחתי על השולחן והתחלתי למרוח. לפתע הייתה לי בחילה קשה והיה הבזק אור, אך לא נראה שאחרים חשו בכך. המשכתי למרוח, ושמתי לב שהריבה בצבע חום. הסתכלתי על הקופסה, וזה היה שוקולד. "תוכל להעביר לי את המלח בבקשה?", אבא שאל. "אבל הרגע העברתי לך או - " אמרתי, אבל ראיתי שהוא שוב לידי, איפה שהיה קודם. "אל תהיה חצוף," אמא אמרה, "ותאכל פנקייק אחד עם משהו שהוא לא שוקולד, ריבה לדוגמה."
"מה - אבל - בדיוק התחלתי למרוח ריבה - " אמרתי. "כן? אז מה" - אמא אמרה, אבל הקול שלה התחיל להישמע איטי מאוד - "ז ה ?" המילה נאמרה באיטיות רבה במיוחד. הסתכלתי על הברז, בדיוק הייתה שם טיפה שנוזלת. היא נפלה באיטיות, יותר ויותר לאט. אחרי כמה שניות היא נעצרה לחלוטין.
"מעניין, הלוא כן?" אמר קול נשי. אישה בשנות העשרים המאוחרות לחייה הופיע, יושבת על כיסא הכביסה (בכל בית יש כזה, נכון?), עם פנקייק בידה, מרוח בריבה, עם נגיסה אחת.
"אממ - מי את - ?" שאלתי בבלבול.
"זו שאלה טובה, אך לא אוכל לענות לך עליה כרגע. אבל באתי להציע לך עבודה, תרצה?" היא שאלה.
"איך נכנסת לכאן? ועל מה את מדברת? אני רק בן 13, אסור להעסיק אותי עדיין."
"איך נכנסתי לכאן? אני יודעת להסביר את זה רק בשפה שאתה לא מבין, לינגואה טמפוס. אה, והגיל שלך ממש לא משנה - הסוכן הצעיר ביותר שלנו עדיין לא נולד. למרות שזה תלוי איך אתה מסתכל על זה, כי מצד אחד הוא בן מינוס שבע עשרה שנים, ומצד שני הוא בן מאה וארבע מיליוני מיליארדי שנים."
"את מורחת את זה יותר מדי, מה את רוצה ממני?"
"כפי שאמרתי, אני רוצה להציע לך עבודה בסוכנות שלי, שארוך לך סיור?" היא אמרה ונגסה עוד נגיסה בפנקייק. באופן מוזר, הריבה לא נדבקה לה לשפתיים אפילו, כאילו הם לא נגעו בכלל.
"אני עדיין לא הבנתי על מה את מדב - רגע, בעצם למה אני נותן לך להישאר פה? צאי החוצה בבקשה," אמרתי והסתכלתי על אמא שלי, מבטה קפוא.
"אם אתה מתעקש," היא אמרה, והופעתי מחוץ מה שנראה כמו ארמון עצום מהמאה ה-16 בשילוב עם קשתות רומיות, רובים מהמאה ה-19, בוץ, מה שנראה כמו רובה לייזר, וחלק אחד שלא זיהיתי משיעורי היסטוריה. זה היה כחול נוצץ, בוהק מאוד ומשום מה נראה כמו מתכת. נראה שזה ממשיך לנצח, כי לא הצלחתי לראות את הקצה.
"כן," אמר קול לידי וקפצתי בבהלה, "זה מה שקורה כשיש אינסוף יצורים מאינסוף זמנים שונים בבניין אחד. יפה, לא?"
לקח לי יותר מדי זמן להבין שזאת אותה אישה שהייתה בבית שלי לפני רגע.

"מה – מי – איפה – למה – עוד שאלות שייקח לי יותר מדי זמן לבטא – מה אני עושה פה?!" שאלתי, עצבני.
"אין צורך לרגוז, כפי שאומרים אצלכם. אתה כרגע בתוך האזור של הארגון שלנו. זה שהצעתי לך עבודה בו, זוכר?" היא אמרה. אני לא חושב שזה אפשרי להגיד משפט שכזה בלי עוקצנות כלל, אבל היא הצליחה.
"אוקיי, ברגע זה הוכחת לי שאת לא בת אנוש," אמרתי, עדיין מנסה להבין מה קורה פה.
"למה לא בת אנוש? אני אנושית לחלוטין, אני פשוט חברה בארגון המדהים הזה. שניכנס?" היא אמרה והושיטה ידה קדימה, אל עבר הארמון.
"עוד לא. אפשר להבין מה הארגון הזה עושה?"
"השאלה שלך לא נכונה – שאל מה הוא לא עושה, במקום. אנחנו עושים הכל, מלגרום לבני אנוש לא להשתמש לרעה מדי ברצון החופשי שעוד יש להם, או לשלוט על הרצון החופשי שאין להם, או להבטיח את המשך קיומו של היקום עד לנקודה שנקבע שייהרס, ואפילו להיות מודעים לכל דבר שקורא ביקום. כן, אפילו לזה שאנחנו בעצם סיפור. שלום, קוראים!" היא נופפה לאוויר.
"אנחנו לא סיפור! קראתי מספיק סיפורים כדי לדעת שאנח – " התחלתי להגיד, ואז עקרון אי-הודאות הכה בי. לא ידעתי הרבה דברים באותה תקופה, לא כמו שחשבתי שידעתי לפחות.
"מצחיק לחשוב ככה, הלא כן? בכל מקרה, אם תצטרף לארגון, תדע הכל ומעבר לכך. אתה רוצה להצטרף לארגון עכשיו, נכון?" היא חייכה.
"אני – אם אצטרף, אוכל לפרוש בכל זמן?" שאלתי.
"הו! שאלה יפה. כן, תוכל לפרוש בכל זמן – תרתי משמע."
"אוקיי – ואם אני אפרוש, מה יקרה? אני אזכור את מה שקרה?" שאלתי. האישה נראתה קצת מאוכזבת מהשאלה שלי.
"למה שלא תזכור מה קרה? הרי היית חלק מזה, תרמת מעצמך – למה שלא תדע מה באמת עשית?" היא שאלה ופתאום שינתה נושא, "דרך אגב, השם שלי הוא קלאריס. נעים להכיר אותך, יונתן."
"נעים להכיר אותך, קלאריס. אני לא יודע למה שלא אזכור.. אולי כי זה ככה ברוב הספרים?"
מה, זה לא נכון.
"ומה לגבי המשפחה שלי? החברים שלי? מה אני אגיד להם? הם ישימו לב שנעלמתי. טוב, אני מקווה לפחות."
"בוא ניכנס, אני אסביר לך בפנים הכל," היא אמרה. הנהנתי והלכנו ביחד לארמון.
הדרך לשם הייתה שקטה ומשעממת; היה שביל דשא מטופח ויפה, אף לא עשב שוטה אחד. אפילו לא צמח אחד שאינו דשא ישר כפלס. מעבר לשביל הדשא היו אבנים מבריקות במיוחד ובאותו גודל וצורה, כאילו שויפו אחת אחת בעבודת ידיים אינסופית והונחו באותו אופן בדיוק – כולן פונות לעבר הארמון, כאילו הן מנסות להגיע לשם. נראה שהאבנים הללו נמשכות עד אינסוף, ושזהו השביל היחיד. ניסיתי לגעת באחת האבנים, רק כדי לוודא שזה אמיתי, אבל כל פעם שזזתי הצדה קצת, השביל זז יחד איתי. ניסיתי לזוז עוד קצת הצדה, ושמתי לב שאני כבר לא רואה את קלאריס. השביל נשאר בדיוק באותו רוחב, וכנראה שבגלל שהלכתי הצדה והשביל יחד איתי, היא פשוט ירדה מהשביל. חזרתי חזרה לאותו קו בו הייתי קודם והיא הופיעה עליו שוב.
קלאריס לא נראתה מאוד מופתעת מכל העניין: לא מהעשב המסודר כל כך, לא מהאבנים המושלמות ואפילו לא הגיבה לכך שניסיתי לגעת באבנים.
לא רציתי להרוס את השקט הזה. הכל היה כל כך מוזר מאז שקלאריס הופיעה סתם ככה פתאום, שהייתי צריך קצת שקט.

כרגיל, אני לא מופתעת שזה יצא נהדר. היו לי הערות כמה פעמים, דברים שרציתי לומר, אבל עד שסיימתי הכל כבר התפוגג.
אולי, במקום לציין דברים שצריך לתקן, אני אציין דברים שדווקא אהבתי.
אז קודם כל, העלילה עצמה - סוף סוף! הינה סיפור טוב!
אז כמובן שנהנתי לקרוא ואם הייתי יודעת בפרק הקודם שזה סיפור בהמשכים (לא זכור לי שציינת את זה), הייתי חופרת לך ימים ולילות כדי שתוציא כבר את הפרק הבא (תתכונן).
ועכשיו לכתיבה עצמה. כמובן שהיא מושפעת ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה כמו שכבר אמרתי, וזה טוב, אבל בפרק הקודם באמת הרגשתי שקצת חבל שאתה לא מביא כתיבה משל עצמך והפעם בהחלט עשית את זה. רואים שזה לא רק פי כיוון כתיבה אחד, ובהחלט רואים שהיית בשיעור ספרות (:

חמוד. משפט יפה.

איפיינת לדעתי את קלאריס בצורה ממש טובה, ברור לי כבר איך היא מתנהגת ומה האופי שלה. השורות האלה ממש טובות וממש עזרו לי להבין.

ואני לא יודעת למה אני עדיין צוחקת כשאנשים שמים ; בסוף משפט אבל נגיד ש.

בכל מקרה, הפרק יצא נהדר, אתה חייב לכתוב את הפרק הבא ואני גאה בך על שני הפרקים האלה.
תמשיך מהר!

טוב אין לי הרבה זמן עד סוף ההפסקה, אז אני אעשה את זה מהר.
970 מילים בערך
------
הארמון, מבפנים, היה אחיד - אדום. רק אדום. כל מסדרון ברוחב של לפחות עשרים מטרים וגובה של עשרה לפחות, ולא נראה שהם נגמרים אי פעם. בכל מסדרון היו מאות פניות למסדרונות אחרים, שגם הם לא נראו כאילו הסתיימו אי פעם, וכל המסדרונות נראו אותו דבר - אדומים, קירות ישרים לחלוטין וכך גם כל השאר.
קלאריס הלכה במסדרונות האלו כאילו הייתה לה מפה. כולם נראו כל כך זהים, שלא יכולתי בכלל להבדיל בין אחד לשני.
לא ראיתי אף אחד מלבדנו שם. אפילו לא היו רעשים כלל, אפילו לא רעשי הצעדים שלנו, כאילו אנחנו היחידים שנמצאים ברדיוס של מאה מטרים לפחות. למרות שפעם אחת קלאריס הסתכלה על אחד הקירות ואמרה, "כן, חדש, אתה יודע...", חיכתה קצת ואמרה, "טוב, נדבר על זה אחר כך."
לאחר מספר דקות של הליכה קלאריס נכנסה לחדר. נכנסתי אחריה והדלת נסגרה כבדרך קסם.
החדר הזה היה גדול ואפור. היה בו מה שנראה כפלטה מרחפת, שאינה זזה כלל. הפלטה הזו הייתה בגובה של שולחן, שקופה כזכוכית, וראיתי איפה היא מתחילה ונגמרת רק בגלל הקצוות שלה, שהיו צבועים בשחור.
"שנתחיל במצגת?" קלאריס אמרה. היא לא דיברה כבר די הרבה זמן ביחס למה שהתרגלתי ממנה.
"איזו מצגת?" שאלתי בבלבול.
"שב," היא אמרה, ופלטה נוספת, קטנה יותר ונמוכה יותר מהפלטה הנוספת הופיעה ליד הפלטה שכבר הייתה שם. הפלטה הזו הייתה בצבע ירוק, בניגוד לאחת הגדולה יותר. התיישבתי עליה. היא הייתה מרופדת באופן מוזר, הייתי בטוח שהיא תהיה קשה כמו זכוכית.
"באיזה צבע אתה רואה זה, דרך אגב?" קלאריס שאלה בהתעניינות.
"ירוק, למה?" שאלתי בחשש.
"הממ, מעניין," היא אמרה. "טוב, נתחיל במצגת." היא הקליקה באצבעותיה ומסך גדול הופיע מאחוריה, נראה כמו מסך של מקרנים בבתי ספר. מצגת במצב עריכה של פאוורפוינט הייתה מוקרנת שם.
היו במצגת הזו 107 שקופיות. זאת מצגת ארוכה.
"כן, גם אנחנו משתמשים בדברים שבני אדם המציאו. לפעמים הם יוצרים דברים שימושיים למדי.." אמרה קלאריס וצחקה לעצמה.
המצגת עברה למצב הקרנה, ובשקופית לא הייתה אף לא מילה אחת. הייתה תמונה של הארמון מבחוץ, שהתפרסה על כל השקופית. בצדדי השקופית היה רקע שחור, שלא התאים לחלק של התמונה שנגע בו. התמונה כן הגיעה עד לקצוות מלמעלה למטה.
"ברוך הבא לפָלַטִיּר!" היא אמרה בתיאטרליות, "כאן הארגון שלנו נמצא לפעמים."
"פלטיר? מה זה אומר?" שאלתי.
"הו, זו שאלה מעניינת. אבל לא אוכל לענות לך עליה כרגע, אתה תדע בהמשך אני מקווה," היא אמרה והוסיפה, "אבל בוא נמשיך, ושאלות בסוף כל שקופית בבקשה."
היא המשיכה לדבר. ולדבר, ולדבר - ואז עוד קצת, לדבר. עברו בערך 3 שקופיות בכל הזמן הזה. בכל שקופית היו בערך שני משפטים, למרות שהיא דיברה בכל שקופית במשך זמן רב יחסית.
אחרי 2 נוספות, המסך נעשה שחור ולמעלה היה כתוב, "סוף הצגת השקופיות. לחץ כדי לצאת."
"מה? אבל היה כתוב שיש פה 107 שקופיות!" התפלאתי.
"מספרים זאת המצאה של בני אדם, תזכור את זה," קלאריס אמרה, "אנחנו משתמשים רק בחלק מההמצאות שלהם. ודרך אגב, למה אתה חושב שאלה לא היו 107 שקופיות?"
"אממ... ספרתי? היו חמש.."
"לעולם אל תספור דברים, החמש שלך זה לא החמש של אף אחד אחר. בכל מקרה, יש לך עכשיו משימה, והיא לגלות את מקור המילה פלטיר. בהצלחה!"
"מה - " התחלתי להגיד.
הופעתי במקום לא מוכר. היה מולי מבנה גדול ומפואר מאוד, עם עמודים גבוהים עשויים אבן. תקרת המבנה היה מעוקם למעלה בצורה ישרה.
המבנה הזה מוכר לי. משיעורי היסטוריה אולי? לא, לא הגיוני, הוא לא הרוס. כל המבנים שלמדתי עליהם נראו הרוסים.
האנשים באזור היו לבושים במה שנראה כמו טוניקות. זה היה בד ארוך שאני כמעט בטוח שהיה מורכב מחתיכה אחת, מלופף סביב הגוף כמה פעמים.
אחרי כמה שניות אנשים התחילו להסתכל עליי במבט מוזר. לא הבנתי למה באותו זמן, עד שקול מוכר בראש שלי אמר, "אויש נו, העברתי אותך למקום ציבורי? ואתה עוד עם הבגדים שלך.. נו טוב, תסתדר..."
זה היה הקול של קלאריס. לא ניסיתי להגיב אפילו, זאת קלאריס.
הסתכלתי על הבגדים שלי. חולצת דרייפיט כחולה, מכנסיים שחורים. נעלי ריצה שחורות עם הסמל של נייק, פשוט כי היה לנו היום ספורט.
אחד האנשים התקרב אליי ובחן אותי מקרוב יותר. היה לו פס כחול סגלגל בטוניקה. "סליחה, אדוני, איפה אני?" שאלתי אותו. האנשים מסביב נרתעו, חלקם אפילו קצת עצבניים.
האיש עם הפס הכחול צעק משהו, לא בשפה שאני מבין. שני אנשים הגיעו ותפסו אותי בכוח, תוך שהם מובילים אותי לאנשהו. אולי כדאי שאני לא אדבר..
~~~~~~~~~~~~~~
זרקו אתי למה שנראה כמו תא כלא קטן וחשוך, שהיה שם מישהו. הדלת שם נפתחה על ידי מפתח גדול.
נראה שהוא התפלל, ולא שם לב מה קורה בסביבתו. זיהיתי את צורת התפילה הזו, סבא שלי היה מתפלל ככה.
אחרי ששמו אותי שם, הכו את האיש שהיה בתא. הוא צרח בכאב כמה פעמים, ואז אחד ממי שהביא אותי לשם נבח עליו משהו. הם הלכו ונעלו את התא.
פחדתי לדבר עם מי שהיה איתי בתא. הוא התפלל תפילה יהודית, למרות שלא שמעתי מה הוא אמר.
מה אני עושה פה בכלל? עד לפני כמה שעות ישבתי בבית, אכלתי פנקייקים. החשש הכי גדול שלי היה אי הכנת שיעורי בית בהיסטוריה...
האיש שהיה איתי אמר משהו בנימת שאלה בשפה ההיא. נראה שהוא מדבר אליי, אם כי הוא לא הסתכל עליי ככה שהיה לי קשה לדעת.
לאחר כמה שניות הוא שאל שוב, קצת עצבני.
"אני לא - " נפלט לי. עצרתי את עצמי מיד.
העיניים שלו נפערו. הוא הסתכל עליי כאילו נחתתי מהירח, ישר לתוך הכלא.
הוא אמר עוד משהו, כועס. לא עניתי לו, הלכתי לפינת החדר.
הוא דיבר שוב, אבל הפעם הבנתי מה הוא אומר. "את שפת הקודש אתה מדבר!"
"אתה יודע עברית? יופי! איפה אנחנו?" אמרתי בשמחה. הוא עיוות את פניו ואמר משהו בשפה שאני לא מבין, שוב.
"איזה שפה זאת?" שאלתי.
"ראה אותי, דובר את שפת האויב. ראה אותך, דובר את שפת הקודש. כיצד התדרדר עמנו..." הוא אמר. על מה הוא מדבר?
"על מה אתה מדבר? איפה אני?"
הוא דיבר שוב בשפה ההיא.
"אנו באזור בשליטת פריקלס, ועל כן אין להתפלל תפילה יהודית. אנחנו נמצאים בגבולות.. כיצד מכנים זאת.. פַּלָטִי רחב של פריקלס."
המילה פלטי מזכירה לי למה אני פה, כדי למצוא מה מקור המילה פלטיר.
"סליחה, מה זה פלטי?" שאלתי.
"פלטי זו המילה היוונית למבנה בו אנו נמצאים, אין בזכרוני את המילה בשפת הקודש.. מקום גדול, הרבה שומרים. כאן בעלי הכח באזור נמצאים."
ארמון. זה תיאור של ארמון.
"תגיד ביי ביי לחבר שלך, יונתן! סיימת פה." שמעתי את הקול של קלאריס. היא הופיעה לידי, לועסת מסטיק. האיש השני בחדר היה מופתע כל כך, שהוא קפץ לאחור בבהלה. הוא לחש משהו לא ברור.
קלאריס הסתכלה סביבה. היא נראתה נגעלת. "יונתן, אחלה מקום מצאת לך.. מגעיל כל כך.." היא ירקה על הרצפה לידה.
"מה - " התחלתי להגיד, אבל שוב, כרגיל, לא סיימתי. חזרתי לחדר שהייתי בו לפני, איפה שקלאריס העבירה את המצגת. אני שונא שהיא עושה את זה.

וכרגיל, נחש מי נותנת לך תגובה.
אזזזז נתחיל בזה שאם אתה לא מוציא את הפרק הבא מהר, אני לגמרי אתחרפן.
כלומר, אתה לא יכול להיות כזה "ואז הוא נעלם, ואז יש משימה, ואז זורקים אותו לכלא, ועכשיו אני אעצור אתכם באמצע העלילה כדי שתאבדו את השפיות עד הפרק הבא" - אעעע למה אין לך שיעור ספרות כל הזמן.
טוב אז לתאר את הפרק במילה אחת? מבלבל.
ממש.
ישבתי, וקראתי, וכל שניה (נגיד כשהיא מראה לו את המצגת, או כשהוא בכלא) אמרתי לעצמי שאולי עכשיו העניינים ירגעו. אולי עכשיו מישהו יסביר מה הולך, אבל לאאאא קלאריס חייבת להרוס הכל.
טוב אז תיקונים, הערות ודברים שאהבתי (או רק האחרון):

אממ אממ רגע, מה?!
אוקיי הינה הערה קלה. זה טיפה הולך מהר מידי. בכוונה הפרדתי את שני חלקי המשפט כדי שתראה את זה בעצמך. מצד אחד (הציטוט הראשון) קלאריס פתאום זורקת עלינו מידע חדש. ממש חדש. כלומר, 107 שלה זה חמש שלך? כלומר, אין לי בעיה שהיא לא תתעכב על זה. אבל הגיבור חייב לחשוב משהו. לתהות. לעצור רגע להביע את המחשבות שלו על כל מה שהולך.
וזה בדיוק מה שהיה חסר לי בחלק השני (ציטוט שתיים), פתאום, באותו משפט אפילו, קלאריס לוקחת אותו למקום אחר. זה מפתיע. זה חדש. וזה טיפה בא מהר מידי אחרי שהיא מביאה לנו כל כך הרבה מידע. בוא נגדי את זה ככה, מותר גם לשעמם את הקוראים עם המחשבות של הגיבור. אפילו כדאי (:

שוב, זה מהר מאוד. כאילו, כל הזמן יש לי בראש מחשבה כזו של תאט קצת! אני לא עוקבת
והאמת היא שאני עכשיו מעירה על זה, אבל גם אני ככה. הפתרום הוא פשוט ההפך ממה שכבר יש לך. יש לך יותר מידי מחשבות ופחות עלילה? תוסיף דברים מפתיעים. יש לך יותר מידי דברים מפתיעים? תוסיף מחשבות.
או רגשות. גם זה טוב.
ועכשיו, אני גם צריכה ללכת. היו כמה דברים שממש אהבתי איפה שהוא בטקסט ואין לי זמן עכשיו לצטט אותם, אהבתי כשקלאריס שאלה אותו איזה צבע הוא רואה וגם האיש בכלא היה מגניס (מסתורין זה כיףף) ובקיצור, זה מהמם כרגיל. ממש אהבתי את הפרק הזה, ואם אני לא אקבל את הפרק הא ב42 דקות הקרובות אני... פשוט אצטרך לחכות.
מאוד מקווה שלא נפגעת, זה באמת סיפור יפה. וממש מושקע.
אני גאה בך (:

עריכה:

היה לי חשוב לציין שגם אני שונאת את זה.