מסתורי צבי הנינג'ה, לי ולשיר

[Dolphin]

"אל תדאגו," אמר סוס. "סבתא שלי תמיד משאירה לי סנדוויץ' עם פלפל חריף למקרה חירום.
הוא חיטט בכיסו, ואז שלף שקית עם כמה פירורים.
"אופס, בטעות אכלתי את זה," אמר סוס. "טוב, כנראה זה באמת היה מקרה חירום," ואז הוא הוסיף למראה מבטנו הכעוס. "מה? כל ההרפתקה הזאת עשתה אותי רעבה!"
"זה לא משנה," אמרתי. "מייבל, תנסי לבדוק אם יש אפילו פירורים של פלפל חריף על השקית. זה יכול להספיק. סוס, אתה בטוח שזה המתכת הזאת?"
"מתי ראית לאחרונה מתכת עם נצנצים?" שאל סוס.
קירבתי את העין שלי למתכת, וראיתי את הנצנוצים הזעירים שעליה.
"צודק," אמרתי. "וואו, זה ממש מוזר."
"חוץ מזה," אמר סוס. "גם אם אני טועה, מה יזיק לנו לנסות?"

...

תגיד, מה אתה עושה פה?
זה שירשור של שניים!
אתה לא יכול להגיב.

[חתול הצ'שר]

בדיוק, וגם זה לא פאנפיק!!
פףף

...

סוס שפך את הפירורים אל ידו.
ראיתי אותו מתעסק בלהפריד בין הלחם לפלפל, וכשסיים, הושיט אותם לי.
"אמ.. אה, מה?" שאלתי.
"אם מישהו צריך לצאת מכאן, אלה את ודיפר. יכול להיות שהפירורים לא יספיקו, אז עדיף שתשתמשו בהם אתם."
ממש רציתי לחבק את סוס, אבל הסורגים הפרידו בינינו.
"תודה" אמרתי, בהרגשה שזה לא מספיק.
סוס הנהן אלי בביטחון.
העברתי לדיפר חלק מהפירורים.
לא ידעתי מה לעשו איתם, וחששתי שאני אדפוק את הסיכוי היחיד שלי, אז חיכיתי שדיפר יעשה לפני.
הוא לקח את הפירורים, מחץ אותם בידו ומרח אותם על אחד הסורגים.
המתכת נעשתה אדומה-כתמתמה מיד, ועלה ממנה רעש של "צצססס".
זה לקח דקה בקושי, אבל אז חלק לא קטן ירד ממנה, והמתכת חזרה לצבעה הרגיל.
"תנסה לצאת!" אמרתי לדיפר בהתלהבות.
הוא ניסה להיכנס עם ראשו בחור, אבל לא משנה כמה מאמץ, החור לא היה מספיק גדול.
"אני לא יכול" הוא אמר בקול שקט. "החור קטן מידי"
נאנחתי בתיסכול, והתיישבתי על הרצפה.
המאמץ של סוס היה לשווא.
כל מה נשאר לנו לעשות זה לחכות שטד יהרוג אותנו, והדבר היחיד שהיה לנו לאכול זה פירורי הפלפל שנשארו לי.
פירורי הפלפל.
"דיפר!!" קפצתי על הרגליים.
הוא הפנה אלי מבט מיד.
"מה קרה?" הוא שאל בלחץ.
"יש לנו! יש דרך! אתה יכול לצאת, הינה, קח את זה!" אמרתי והושטתי לו את הפירורים.
דיפר הביט בידי הקמוצה, אבל לא ניגש אלי.
"לא, אני לא יוצא לבד" הוא ענה.
"דיפר, אם לא תיקח אותם, אני אוכל אותם" אמרתי באיום. "וזה יהיה ממש ביזבוז."
"מייבל, אני לא משאיר אף אחד מאחור!"
"מה תכננת לעשות כשרק אתה ואני נצא?!" שאלתי בכעס.
דיפר שוב עלה לי על העצבים, למה הוא אף פעם לא מקשיב לי?
"אני... חשבתי אולי נלך לבקש מביל עוד פלפל. או נמצא דרך לשחרר את האחרים. אבל חשבתי שנעשה את זה יחד!"
"אתה יודע שגם ככה ה'יחד' שלנו לא היה עובד" אמרתי. "דיפר, אחד מאיתנו צריך להציל את המצב. והסורגים שלך כבר חצי פתוחים, קח את הפירורים האלה עכשיו. אני לא מבקשת ממך, אני דורשת. תעשה את זה למען דוד סטאן, וסוס, והצבים, וגם למען וונדי!"
דיפר הסמיק.
"בסדר" הוא נכנע.
הוא ניגש אלי, לקח ממני את הפירורים ומרח אותם על הסורג.
שוב, כמו קודם, המתכת נשרפה קצת ואז חזרה להיות עצמה.
"תאחלו לי בהצלחה" אמר דיפר, וזחל החוצה דרך הסורגים, קצת בקושי.
שתקתי בלי לומר כלום בזמן שראיתי אותו יוצא, מעיף בי מבט, ומתחיל לרוץ.
"בהצלחה" לחשתי לו בשקט.

[Dolphin]

זה היה פשוט מגוחך.
מייבל סמכה עליי שאני אפתור את הכול לגמרי בעצמי.
אבל איזה ברירה עוד יש?
ראיתי את טד, שפתאום הופיע ממש מעל הכלובים.
אם הייתי מתעכב עוד קצת, הייתי נתפס על בטוח.
ראיתי אותו עושה סיבוב שלם בין הכלובים, ואני לא יודע איך, אבל הוא הצליח לפספס את העובדה שחור מאוד בולט נפער בכלוב שלי, ושאני לא נמצא בו.
העפתי מבט אל החור בחיוך.
בשנה שעברה הייתי כל-כך קטן שכנראה הייתי עובר דרכו אפילו בלי ההרחבה של מייבל.
בשנה החולפת אני ומייבל הספקנו קצת לגבוה, למען האמת, אם כי לא יותר מדי.
השינוי הרציני של גיל ההתבגרות עוד לא עבר עלינו.
התחבאתי מאחורי שער הכדורגל, שעל פי הפרשנות של פול - אבא של ביל, היה בצבע כתום זוהר.
מייבל הייתה אוהבת את זה.
העפתי לעברה מבט, וראיתי אותה עומדת בשילוב ידיים מול טד.
היא כנראה הסיחה את דעתו.
אבל בשבריר שנייה שהסתובבתי, שמעתי קול פיצוץ רועם, והפרצוף שלי נחבט בקורה של השער כשהסתובבתי חזרה במהירות.
נפלתי על הדשא הצבעוני בעיצוב של פול, וקמתי בקושי, מסוחרר מהמכה.
הדם קלח במורד האף שלי, בעודי מריםם את מבטי אל המתרחש.
ביל היה שרוע על המושבים באצטדיון, שוהיו הרוסים והעלו עשן.
פול הבחין בי, והתחיל להתקרב אליי.
אפשר לומר ושהוא נרגע מעט, כי הוא היה משועשע - אבל האמת ושבמובן של פול, עדיף שהוא יהיה כועס.

[חתול הצ'שר]

"אתה יודע, חסילונים זה הרבה יותר טעים מאצות" אמרתי לטד, מנסה להסיח את דעתו.
"מה?" הוא שאל, בעודו מתעסק בכלובו של דיפר.
"חסילונים. אף פעם לא אכלת כאלה?"
טד בכלל לא הקשיב לי.
העפתי מבט בפאניקה לכיוון של דיפר, וליבי נפל.
פול התקרב אליו, ואומנם לא ראיתי בדיוק, אבל הנחתי שזה עומד להיות רע.
"טוב, תקשיב. אתה חייב לטעום אותם" אמרתי בקול רם יותר.
אם דיפר צריך להתמודד עם פול, לפחות אני אעסיק את העיגול הכחול.
"אני לא יודע על מה את מקשקשת, ילדה קטנה" הוא אמר.
"חסילונים!" התעצבנתי. "אתה לא הקשבת לי?"
"לא" הוא ענה בפשטות.
"טוב, זו ממש חוצפה כי - "
"תיסתמי" הוא אמר, ונקש באצבעותיו. הרגשתי לפתע איך הקול שלי נעלם, וכשניסיתי לדבר, לא יצא כלום.
"זהו, סיימתי" הוא אמר, והתרחק מעט מהכלוב של דיפר.
איפה שהחור נפער, היה תלוי עכשיו לוכד חלומות, שטד כנראה הכין בזמן שדיברתי.
התנשפתי מהר כדי למשוך את תשומת ליבו, אבל זה לא עבד.
טד הביט בגאווה בלוכד החלומות, ורק אחרי דקה שלמה העיף בי מבט.
"אה, נכון" הוא אמר.
טד נקש באצבעותיו שוב, והקול שלי חזר.
"מה אתה תעשה עם זה?" שאלתי מיד.
"אני? אל תדאגי, זה לא יפגע באח שלך" הוא אמר.
"מה? זה בשביל דיפר?!" שאלתי בזעזוע.
"לא! תוריד את זה! אני לא מרשה לך לגעת בו!" צעקתי.
טד צחק.
"זה לא בשביל אח שלך! תירגעי."
שמתי לב לפתע שהידיים שלי לופתות את הסורגים חזק כל כך שהן הפכו לאדומות, אז שיחררתי את האחיזה.
"מה זה עושה?" שאלתי.
"זה... טוב, לך זה לא יכול לעשות כלום" הוא אמר בקלילות.
"אז אתה לא תפגע בדיפר?"
טד נענע את ראשו לשלילה.
"לא." הוא אמר. "אני הולך לפגוע באח שלי."
"ביל?" אמרתי בפחד.
"מה זה יעשה לו?"
טד הביט בי בשעשוע.
"יהרוג אותו, כמובן."

[Dolphin]

אחזתי בשער כדי להתייצב - הייתי עוד מסוחרר מהמכה שקיבלתי.
"אתה צריך עזרה?" צחק פול.
העפתי מבט לעבר מייבל, וראיתי אותה מדברת עם טד.
לא יכולתי לבחון אל המתרחש מספיק זמן כדי לבדוק אם הוא עלה עליי.
ראיתי את ביל קם מההריסות של מושבי האצטדיון, וסורק את הסביבה בזעף.
עינו פגשה בעיניי, והוא הבין מה קורה.
"על מה את מסתכל," אמר פול.
"שום דבר," שיקרתי.
"מוזר," אמר פול. "אני לא מצליח לחשוב על מקום ששמתי בו שום דבר... טוב, אז לעניין אחר - אני צריך לפנות אותך מהדרך. נחמד שניסית בכלל לברוח. פתטי."
הקשבתי בחצי אוזן, בעוד אני מלכסן את מבטי לעבר ביל.
המשולש הצהוב ריחף באוויר לכיוון פול, עם המקל השחור בידו.
"אם אני הייתי אתה, הייתי חוזר לכלוב הקטן והחמוד שלי, ונשאר שם. מה אתה אומר?"
הבטתי לעבר ביל, ואמרתי בלי קול: "להקשיב לו?"
פול גיחך - הוא כנראה חשב שאני מדבר לעצמי.
ביל הינהן מאחורי פול.
החלטתי שזה יהיה זמן מצוין לסגת, וזה בדיוק מה שעשיתי.
פול בדיוק הסתובב והביט ישר בביל.
נעצרתי, אבל ביל סימן לי להמשיך לברוח.
רצתי אל שורת הכלובים, ואז אל הכלוב שלי, שמשהו שנראה כמו לוכד חלומות היה תלוי עליו.
רגע לפני שזינקתי דרך החור, שמעתי את קולה של אחותי קורא: "לא, דיפר!"
אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
זינקתי אל פנים התא כשלוכד החלומות מרשרש מאחוריי ומתחיל לזהור.

[חתול הצ'שר]

דיפר נכנס לתא.
לוכד החלומות התחיל לזהור, ועשה קולות משונים.
ואז קרו בערך מיליון דברים בבת אחת.
טד, שעוד ריחף מול התא שלי, נעלם מיד בעננת עשן סגולה, ולא חזר עוד.
מרחוק ראיתי את ביל מרים את המקל השחור שלו מעל אבא שלו, אבל פול הגיב מהר יותר.
האגרוף העצום של פול התנגש בביל, והמשולש הצהוב יצר מאחוריו משהו שנראה כמו בום על קולי, כשהוא עף ישר אל הכלובים.
קפצתי הצידה, נצמדת לסורגים ככל שיכולתי.
ביל התנגש בדיוק בין הכלוב שלי לכלוב של דיפר, ונשאר לשכב ביניהם, עינו היחידה עצומה.
השתעלתי מכמות האבק והעפר שעפו עלי, וכשקמתי הרגשתי כאב חד בזרוע.
חתיכת מתכת, כנראה מהסורגים המרוסקים, הייתה נעוצה עמוק ביד שלי ודם כיסה את השרוול.
"דיפר!" קראתי בקול צרוד.
פחדתי שביל פגע בו איך שהוא, או שקרה לו משהו, אבל אז ראיתי אותו צמוד לקיר הנגדי של הכלוב, בחיים.
פול התקדם אל מקום משכבו של ביל, אז מיהרתי לחצות את הכלוב ולרוץ אל דיפר.
"אתה בסדר?" שאלתי בפאניקה.
הוא עמד לענות, הייתי בטוחה בזה.
אבל אז קרה משהו באמת מטורף.
לוכד החלומות, שאיך שהוא שרד את כל זה, התחיל עכשיו להבהב באדום וכחול, ואז כשפול ממש ניגש אל ביל וגהר מעליו, לוכד החלומות פגע בו.
הצרחה של פול הייתה מחרישת אוזניים.
הוא נשרף, וגופו הפך לפחם. הוא זהר באור מסנוור, חזר לצורתו הרגילה, ואז כל גופו נמס והתאדה.
הסתרר שקט לכמה שניות, ואז מישהו עשה תנועה במרחק, וראיתי שזה סוס, שנעמד על רגליו.
רק הכלובים שלי ושל דיפר היו שבורים, אז רק אנחנו היינו בחוץ.
והדרך היחידה לשחרר את האחרים, היא בעזרת התוכנית המקורית.
ביל.

[Dolphin]

קמתי בהתנשפות.
"מה קרה פה הרגע?" אמרתי, מוכה תדהמה מהמאורעות החולפים של השניות האחרונות.
מייבל לא הקשיבה, היא רכנה אל ביל, ולחשה לעברו משהו.
לוכד החלומות נעלם כליל, וכל מה שנותר לי היה לצאת.
טד ריחף לעבר ביל באיום, וידעתי שזה הולך להיות הסוף שלו.
אבל כבר נמאס לי לשבת בצד ולהסתכל.
התחלתי לטפס על הכלוב שלי, במאמץ רב, ואז נעמדתי על גג הכלוב.
לקחתי הכי הרבה תנופה שאני יכול, ואז רצתי על המשטח וזינקתי באוויר לעבר טד.
האגרוף שלי התנופף באוויר לכיוון העין שלו וחשתי במרקם הצמיגי כשפגעתי בה - לא הרגשה נעימה במיוחד.
הוטחתי חזרה אחורה אל הכלוב בלי להסב יותר מדי נזק.
טד היה בעיקר המום ממה שקרה, וסיפק לביל מספיק זמן כדי לקום ו-
טאח!
התרחש קרב אגדי בין שני הישויות האדירות
לייזרים נורו לכל עבר, ופגעו בכלוב שמאחוריהם.
האדמה התפחמה כמעט לחלוטין.
מייבל יצאה מתוך חור שנוצר בכלוב שלה כתוצאה מלייזר תועה, והניפה את ידה באוויר.
"חופש!"

אם רוזנ רואה את זה נפסלת

[חתול הצ'שר]

כל הכלובים נשברו והתפרקו, וכולם יכלו לצאת.
התחלנו יחד לרוץ על הדשא אל עברו השני של המגרש.
"חייבים להתרחק כמה שיותר מהקרב של ביל וטד!!" צעקתי אל דיפר מעל הרוח ששאגה באוזניי וקולות הפיצוצים מאחור.
"אני יודע!!" הוא החזיר לי.
פניתי אל סוס, שרץ לידי.
ואז היה בום.

הזדקפתי, בקושי, והרגשתי כאב חד ביד.
אותו פצע ממקודם היה פתוח אפילו יותר.
"תני לי" אמר סוס, שכבר עמד.
הוא קרע את החולצה שלו, ואז חבש לי את הפצע בעדינות.
כל המגרש היה מרוסק. חתיכות של אדמה היו מפוזרות בכל מקום, ואנחנו היינו בקצה המגרש.
"כנראה עפנו מההדף" השלים דיפר את המחשבות שלי.
הנהנתי.
וונדי, שנגשה אלינו, עזרה לי לקום, ואז הושיטה יד לדיפר.
הוא הסמיק וגמגם קצת, ואני חייכתי איך שהוא.
הסתכלתי אל המקום שבו היו פעם הכלובים, והצלחתי לזהות את ביל וטד.
אבל היה משהו לא בסדר.
טד היה מת.
הוא שכב על הדשא, ובגופו היה פעור חור ענק. עינו הפתוחה הייתה מלאת אימה, ואגרופו של ביל עוד העלה עשן.
"ח'ברה" אמרתי בלחץ. "נראה לי שביל ניצח."
שלושת הצבים התקדמו אלינו בצליעה, וגם סטאן.
"את צודקת במאה אחוז, כוכב נופל."
המשולש הצהוב הופיע מולינו.
עמדנו מולו, ואני הרגשתי את דיפר נדרך.
ביל העביר את מבטו בין כל אחד מאיתנו, ואז הרים את ידו.
כולם עשו צעד אחורה, ודיפר משך אותי מאחוריו.
אבל ביל לא תקף.
הוא נקש באצבעותיו, ומולינו הופיע ליאו, חסר הכרה אבל בחתיכה אחת.
הצבים מיהרו אליו, וראף הרים אותו ויחד הם חזרו אל הקבוצה.
"תוכל להחזיר אותנו הביתה?" שאלתי בחשש.
ביל חייך מעט.
"כמובן.." הוא אמר, ובאור לבן ובוהק נעלמנו משם.

הרגשתי את רגליי פוגעות בקרקע.
פקחתי עניים, וראיתי מולי את בקתת המסתורין.
חזרנו הביתה בסופו של דבר.
"הצלחנו דיפר!" אמרתי בהקלה, וחיבקתי אותו.
דיפר חייך חיוך גדול וחיבק אותי בחזרה.
"אתם בסדר, ילדים?" שאל דוד סטאן.
"לא. חסר לי משהו אחד" אמרתי, עדיין מחייכת.
"מה?" הוא שאל.
אבל הוא לא זכה לתשובה.
אור חזק, כמו פנס עצום בגודלו נדלק באוויר ויצר עיגול מואר שהתמקד בי ובדיפר.
"פיינס" נשמע קולו של ביל.
"סוף סוף אנחנו לבד."
לא האמנתי לזה.
לא יכול להיות שזה ממשיך.
דיפר הביט באימה בעין הענקית שהביטה בנו והאירה עלינו.
נשמתי עמוק.
אולי זה היעוד שלי - להילחם כל הזמן.
הבטתי בדיפר.
אם זה באמת היעוד שלי, אני שמחה שדיפר נלחם לצידי.
וונדי הופיעה לידינו, מחזיקה רובי לייזר, וחילקה לכל אחד אחד.
הטענתי את שלי, וכיוונתי אותו על המשולש הצהוב שהתגשם שם.
"התאומים פיינס...." אמר שוב ביל.
השמיים נצבעו באדום בוהק, והאדמה רעדה.
"תתכוננו למות."

...

הסוףףףף