DASPT - בית ספר לאומנויות | משחק

DASPT - בית ספר לאומנויות.
מ"ת זה נכתב ע"י שני (bianca di angelo) ונועד לשימוש בקהילת HPORTAL בלבד. אל תעתיקו.

אדם מדרגה ראשונה הוא אדם שיש לו כישרון והוא מתאמץ.
אדם מדרגה שניה הוא אדם שאין לו כישרון אך הוא מתאמץ.
אדם מדרגה שלישית הוא אדם בעל דעות קדומות.
-Dream High, עונה 1 פרק 1.


ברוכים הבאים לבית הספר "דאספט" - בית ספר מומחה לאומנויות.
דאספט - דיי איי אס פי טי.
אולי אתם לא מכירים את בית הספר הזה, אך הוא בית הספר הטוב ביותר לכל נער ונערה אשר מתמחים באומנויות, בין אם הוא רקדן מומחה, זמר בריטון מוכשר או אולי שחקן מעולה, זהו המקום בשבילו.
בית הספר הוקם בשנת 2001, במטרה להכין את בנו של מנהל המקום, ג'יימס אנדון, לבחינותיו בהוליווד. אך מאז התרחב "פס הייצור" של בית הספר - היום הוא מכיל מעבדות משוכללות, מורים מומחים ומגמות רבות, מלבד אותו התאטרון.
אם אתם מאלו אשר המקום ירצה לקבל, הרשמו לאודישנים. אנו מזהירים כי רק נערים ונערות אשר גילם מעל ארבע עשרה ולא פחות משש עשרה יוכלו להתקבל לבית הספר.
בברכה,
ג'רמי אנדון, מנהל בית הספר.

המכתב הופץ ברשת, נשלח בדואר לתלמידים פוטנציאלים, ובסופו של דבר ראיתם אותו.
והחלטתם - זה הזמן להתקבל, ללמוד.

הסברים-
מי אתם? - אתם כמות בלתי מוגבלת של בני נוער (14-16) שהחליטו שהם רוצים להתקבל לבית הספר דאספט.
בית הספר דאספט, מהו? - בית הספר דאספט, כמוזכר, הוא בית הספר הטוב ביותר לאומנויות בעולם כולו. רבים מהאנשים המוכרים בעולם האומנות למדו בבית הספר, אם היו בגיל המתאים לאחר שנת 2002.
בית הספר כולל חמש מגמות - מגמת תיאטרון (ראו צבע כתום), מגמת אומנות (ראו צבע אדום), מגמת שירה (ראו צבע סגול), מגמת נגינה (ראו צבע כחול) ומגמת ריקוד (ראו צבע חום). המגמות דומות בחלקן בעיקר בגלל הרצון לתת את הלימודים הטובים ביותר לכל תלמיד.
מבנה בית הספר - בית הספר מורכב משישה קמפוסים ענקיים, אחד לכל מגמה. קמפוס אחרון (השישי, המיותר, מכיוון שיש חמש מגמות בלבד) הוא קמפוס מעורב, בו לומדים התלמידים מיומנויות אחרות אשר הם חייבים ללמוד - אומנויות לחימה, כתיבה, לימודים רגילים (היסטוריה, שפות, אומנות כללית, מתמטיקה, היסטוריה וכד') ועוד מקצועות משתנים, ושם נמצאים רוב האירועיים של כלל בית הספר. בית הספר דוגל בלימודים של כל המקצועות לכל הילדים, ובשלמות למעשה, כך שתלמיד שלא יעמוד בסטנדרטים הנוקשים יסולק מבית הספר.
מגמת תיאטרון - מגמת התאטרון מונהגת ע"י הפרופסור אדינה שליץ, גרמנייה בת כ-40 עם לב של אבן. היא מקפידה מאוד על משמעת, ושחקנים מוכרים כמו איזבל פורמן למדו אצלה לפחות תקופה מסויימת. מגמת התאטרון מתחלת למספר שיעורים מרכזיים - תפאורה (עיצוב תפאורה), תלבושות (סטייליזם), הוראות במה (במאות), משחק ושיעורי מונולוגים פרטיים לכל תלמיד, אם לא אחרת מאדינה שליץ.
מגמת אומנות - מגמת האומנות מונהגת ע"י דיוויד בראון, מורה כבן שישים. בנו הצעיר מלמד גם הוא בבית הספר. מגמת האומנות מתחלקת לכיתות שונות ולשתי תת-קבוצות: אומנות קלאסית ואומנות מודרנית. הבחירה אולי לא מושלמת, אבל ככה זה הוחלט. תת הכיתה הקלאסית לומדת ציור, תיאוריה של אומנות קלאסית, זרמי אומנות שמשתנים כל חודש לפי החלטת המורה, פיסול, יצרה. התת כיתה המודרנית לומדת ציור מודרני, היסטוריה של ציור מודרני, צילום, מלאכת יד וזרמי אומנות מודרנית.
מגמת השירה - מונהגת ע"י פאביו וולטורה, מורה צעיר במיוחד (20!) - מנצח מקהלה מוכשר, מלמדת את התלמידים הכישרוניים בשירה (ורק מדרגה ראשונה, אם תסתכלו למעלה) איך לשיר בצורה נכונה. הוא מאוד נוקשה בלימודים אך מלבד אזת הוא אדם מאוד רגיש. התלמידים לומדים - פיתוח קול, ראפ, שירה קלאסית, זמרים מפורסמים, ז'אנרי מוזיקה, ידע במוזיקה, ומרכיבים את מקהלת בית הספר.
מגמת נגינה - מגמת הנגינה היא המגמה הקטנה ביותר, שמונהגת ע"י המנצח קרטר ג'ו, ומטרתה הברורה ביותר היא ללות את המקהלה. התלמידים במגמת הנגינה לומדים - תאוריה, ההיסטוריה של הנגינה, כלי נגינה, שיעורים פרטיים עם המורה המתאים לכלי הנגינה שלהם, ניצוח.
מגמת ריקוד (מחול) - התלמידים במגמת הריקוד תמיד נחשבו ביותר, בעיקר בגלל שהם חייבים להיות גמישים ביותר וחזקים נפשית. התלמידים לומדים מחול קלאסי, מחול מודרני, סגנונות ריקוד אחרים, ההיסטוריה של הריקוד, רקדנים מפורסמים, תיאוריית מוזיקה וגמישות.
תקנון בית הספר (בסיסי) - 1) אין להפר אף חוק.
2) יש להקשיב למורה בצייתנות.
3) אין לקלל, להתנהג בצורה גסה או לא מכובדת לכל אדם שיותר בוגר ממך (מורים ומבקרים, לא התלמידים עצמם.)
4) אין לשקר למורה.
5) אין "להבריז" משיעורים.
6) תלמידי הפנימיה - אין לצאת מהחדרים אחרי שעת כיבוי האורות.
שיורתים נוספים של בית הספר-
בית הספר פועל מהשעה שש וחצי (שעת אפס) והלימודים מתחילים בשעה שבע וחצי ונגמרים בין חמש לשמונה בערב. בית הספר מספק בגדי אימונים (בגדי שחיה, בגדי אומנות לחימה וכו') ומספק ספרים. עטים, מחברות וכד' התלמידים יקנו בעצמם. לתלמידים הגרים לא במנהטן (בה נמצא בית הספר) יוענק שירות פנימייתי בקמפוס המרכזי, בו יקובצו כל שני תלמידים מאותו מין בחדר אחד. לאותם תלמדיי פנימיה יוענקו ארוחות בוקר וארוחות ערב מסודרות, וגם עטים, מחברות וכו' לאחר חודשיים של לימודים. כל בגדי הלימוד (לכלל התלמידים) ימסרו בבית הספר.

אנחנו מזכירים כי בכל שנה רק 20 ברי מזל יוכלו להכנס לפנימיה!

הערה - שנת הלימוד. בית הספר מציג קורס מיוחד בן שלוש שנים, לכל נער\ה מגיל 14 עד 16, בו הם לומדים את החומר הדרוש ומעבר לו בשלוש שנים. תלמידים שהתצטרפו בגיל 16 ילמדו בכיתה מיוחדת שתלמד את כל החומר (במידה והתלמיד רוצה בכך) בשנתיים בלבד.
בשנה הראשונה (שמכונת A) יקח כל תלמיד שלוש מגמות לבחירה, וכל שנה יוריד אחת, עד שבשנתו השלישית והאחרונה © הוא ישאר עם מגמה אחת שלפיה ישלח ללמוד באוניברסיטאות וקולג'ים. המורים מעניקים המלצות לתלמיד ולאוניברסיטאות.

שכר הלימוד לא קיים, הלימוד חינמי.

טופס ההרשמה-
עכשיו הפסקתי להיות המנהל המורשע. כל מי שרוצה להרשם (ראוי לציין - אתם בשנה הראשונה).

CODE

[COLOR=YellowGreen]שם:[/COLOR] [COLOR=YellowGreen]גיל:[/COLOR] 14-16 [COLOR=YellowGreen]מראה:[/COLOR] [COLOR=YellowGreen]אופי:[/COLOR] [COLOR=YellowGreen]רקע:[/COLOR] [COLOR=YellowGreen]מקום מגורים:[/COLOR] יש לפרט את כולם. [COLOR=YellowGreen]תחביבים:[/COLOR] [COLOR=YellowGreen]מגמות:[/COLOR] ראוי לציין שאתם בשנה הראשונה. [COLOR=YellowGreen]הערות\הארות\ציוצים\עציצים:[/COLOR]

רשומים:
• ענבל - אמילי סמית', 14, נגינה, תאטרון, מחול.
• אמא (עדי) - אלקסיס סטפאנוס וניזלוס, 15, תיאטרון, אומנות, מחול.
• נועה - לוסי ג'יינר, 15, תאטרון, אומנות, שירה.
• ליל - ניקול פבלובה אדלר, 14, אומנות, שירה, נגינה.
• סופזרו (שחר) - דמיאן קמינסקי, 15, תאטרון, אומנות, ריקוד.
• ליה - אליסון גרין\ג'ונס, 14, שירה, נגינה, מחול.
• מורצ'ע (מור) - אופליה מריאן אוריון, 14, תאטרון, אומנות,שירה.
• אוני (חלי) - ג'אנג אונג'ו, 14, ריקוד, שירה, תאטרון.

שמורים:
• וויטי (אביטל) - מריאנה אנסטסיה ויקטוריה סטניסלובובנה קראבצ'וק, 14, נגינה, מחול, אומנות.
• נועמ (נועם) - אינדי בלקרוט, 16, נגינה, שירה, תאטרון.

רשומים:
• ענבל - אמילי סמית', 14, נגינה, תאטרון, מחול.
• אמא (עדי) - אלקסיס סטפאנוס וניזלוס, 15, תיאטרון, אומנות, מחול.
• נועה - לוסי ג'יינר, 15, תאטרון, אומנות, שירה.
• ליל - ניקול פבלובה אדלר, 14, אומנות, שירה, נגינה.
• סופזרו (שחר) - דמיאן קמינסקי, 15, תאטרון, אומנות, ריקוד.
• ליה - אליסון גרין\ג'ונס, 14, שירה, נגינה, מחול.
• מורצ'ע (מור) - אופליה מריאן אוריון, 14, תאטרון, אומנות,שירה.
• אוני (חלי) - ג'אנג אונג'ו, 14, ריקוד, שירה, תאטרון.

שמורים:
• וויטי (אביטל) - מריאנה אנסטסיה ויקטוריה סטניסלובובנה קראבצ'וק, 14, נגינה, מחול, אומנות.
• נועמ (נועם) - אינדי בלקרוט, 16, נגינה, שירה, תאטרון.

שם: אלקסיס סטפאנוס וניזלוס
גיל: 15
מראה: אלקסיס יווניה. אמנם השם האמצעי שלו הוא סטפאנוס וכתבתי הכל בלשון זכר וזה, אבל הוא יווניה. ויותר מזה, הוא שילוב מאוד ברור בין יווניה לאיטלקייה. יש לו תלתלים כהים ויוונים מאוד. הם כמעט שחורים, וזה הדבר היחיד בעצמו שהוא גאה בו. הוא מעניק לשיער שלו הכי הרבה תשומת לב, והודות לכך עכשיו יש לו שיער עד המותן (מהסיבה הפשוטה שהוא קרוס-דרסר, אז למה להשתמש בפאה כשיש לך שיער שאפשר להתגאות בו?) חסר פגמים, שחור ומקסים. יש לו אובססיה לגבי השיער שלו - זוכרת את האובססיה שלי לפרחוש (= סטרשקו, להזכירך) שאמר שגם אם ישלמו לו מיליון שקל לא יוכלו לגעת בשיער שלו? אז אלקסיס גרוע מזה. גם אם ישלמו לו שמונה מיליארד יורו הוא לא גוזר חלקיק שערה. הוא תמיד ידאג לשיער שלו שייראה ראוי למינימום יציאה למסיבת קוקטייל של החברה של דוד גריגוריס. הוא דואג לתלתלים שיהיו תלתלים, ולפוני שיהיה ארוך מספיק כדי להסתיר את הפרט שהוא הכי שונא - העיניים שלו. הן קצת מצומצמות ומרחוק נראות מלוכסנות ומדהימות, עיניים איטלקיות טיפוסיות. הוא שונא את הצורה של העיניים שלו בגלל הצורה שלהן מרחוק. מקרוב הן מקסימות וצרות קצת וחומות-ירוקות כמו של כל המשפחה שלו. יש לו אף ישר יחסית, תווי פנים עגולים (ולא כמו הדעה הרווחת שלכולם יש פנים אובאליות, בממוצע לנשים יווניות ואיטלקיות יש פנים עגולים) ועור כהה ושזוף כמו שרק יוונים יכולים להיות.
במהלך שנותיו בליסבון, אדינבורו ופניקס, הוא נחשף לאופנה שלא ממש הייתה בהישג יד בבית בלאריסה, והחל ללבוש דראג. הוא במיוחד אוהב סקיני ואת הרעיון שהוא יכול ללבוש חזיות. אז כמה שאבא שלו שונא את זה, כמו כל אבא יווני שמרן כלשהו, הוא חייב ללבוש דראג. הוא גם מוריד שיערות ומתאפר אבל זה עניין אחר. יש לו רגליים ארוכות מאוד והוא מאוד גמיש, אבל לצערנו, הגמישות הזאת מלוה במגושמות. הסבר באופי.
יש לו קוצר ראייה, ולכן הוא חייב להשתמש במשקפיים - עדשות הוא לא יכול להכניס לעין פשוט. הן נראות עליו טוב, גם אם הוא שונא את זה.
אופי: אלקסיס הוא לא יווני טיפוסי. הוא מאוד... נערתי. הוא מעין פרחה שכזאת, עם מצבי הרוח המשתנים שלפני מחזור (הוא דואג לתקופה מסודרת של מחזור והכל, כמו בחורה אמיתית) וכל החרא הנלווה. הוא לא נער עצמאי ובטוח בעצמו כמו שאבא שלו רצה שהוא יהיה, הוא נערה פרחתית ומעצבנת שאוהבת ורוד ותכשיטים ולסובב ראשים עם המידה של החזייה (לא שזאת באמת המידה שלו, זה... כן). שלא תביני לא נכון, הוא גאון, הוא מדהים בכל דרך כלשהי, אבל הוא יותר פרחה משהוא חושב שהוא מראה כלפי חוץ. הוא גם מאוד לא בטוח בעצמו ובמה שהוא עושה, וקשה לו עם זה. זה למה הוא לובש דראג.
הוא שקרן גרוע. זה למה הוא הצליח לעשות Draw My Life בצורה אמינה כל כך, וזה למה הוא שחקן טוב כל כך - כי שחקנים חייבים להכניס משהו מעצמם למשחק שלהם. וכאמור, הוא חסר כל ביטחון עצמי. כשהוא עצמו, כמובן. בדראג הוא יותר בטוח בעצמו משגורדון רמזי בטוח בקריירה שלו ומשאלפריק בילדר בטוח שהוא האדם הכי טוב בקינגסברידג'. זה למה הוא מעלה סרטונים תחת השם אלקסיס וניזלוס, בלי הצורך בשם אמצעי - סטפאנוס. כשהוא לא בדראג, הוא מרגיש רע עם עצמו, אז הוא לא מרשה לאף אחד לראות אותו עם בגדי גברים.
הוא טוב עם אנשים. כהוכחה, הוא מכיר אישית את ג'ואי גרייספה, אולגה קיי ומייגן קמרנה, שהם הוולוגרים האהובים עליו מאז ומתמיד. הוא עשה את אתגר המילקשייקים של ג'ואי ביחד עם מייגן פעם אחת וצילם פארודיה לחמישים גוונים של אפור עם ג'ואי ואולגה... אבל יש לו הרבה עוקבים שאוהבים אותו - ביוטיוב, בטוויטר, בטמבלר, בעמוד פייסבוק שלו, בכל מקום. והוא מת על העוקבים שלו. הוא אפילו בקשר עם אחד מהם (שעלול להתפתח לקשר רציני אם לא יעצרו את זה מיד). הוא טוב עם אנשים גם בלי דראג, אבל זה מוריד קצת מהביטחון שלו. הוא רגוע תחת מצבי לחץ (כי הוא דוגמנית, דא) ויש לו זיכרון פנומנלי. הוא יכול לדקלם לך את כל הסרטונים של LP-FFXIII (או במילים אחרות let's play final fantasy xiii) של אייץ'-סי-ביילי (שחקן LP שאני אוהבת) מהסוף להתחלה. הוא פשוט אדיר שכזה.
רקע: אלקסיס נולד בלאריסה, עיר הבירה של מחוז תסאליה, כבן בכור להורים צעירים מאוד - בני 16 בסך הכל. זאת הייתה טעות מרה ואימא שלו, זניה אפיסקופו האיטלקייה, נזרקה לרחוב ביחד איתו. זה היה חורף כבד מאוד ביוון והוא חלה בדלקת ריאות והחל לגסוס. היא הגיעה לבית של אבא שלו, והוא ניצל, אבל הרופאים לא נתנו לו כל כך הרבה לחיות - הריאות שלו נחלשו והיה לו קשה לנשום. הוא חי עם אינפוזיה עד גיל שלוש, כשאבא שלו התחיל ללמוד באוניברסיטת סלוניקי והם עברו לבית משלהם באזור אמיד בלאריסה. השהות שלו בגן הייתה מאוד קשה לו, כילד עם בעיות נשימה, אבל הגננות מתו על הילד עם התלתלים השחורים והמראה האיטלקי והשתדלו להרחיק אותו מאינפוזיה ולקרב אותו למשאפים. ככה הוא התחיל להשתמש במשאף, היום החבר הכי טוב שיש לו. גם נולדה לו אחות קטנה - מריה קונסטנטינה. היא תמיד דרשה את הצומי שהוא לא קיבל. אבא שלו העדיף אותה, כי היא התנהגה כמו שילדה יווניה אמורה להתנהג, אבל אימא שלו העדיפה אותו, כי הוא תמיד יהיה הילד שלה, לא משנה מה יגידו עליו - בעייתי ככל שיהיה. מהר מאוד הם נאלצו לעזוב את לאריסה. אנדריאס, אבא של אלקסיס, סיים את התואר שלו אבל קשה לגבר נשוי בן 22, אבא לשני ילדים, למצוא עבודה ביוון, אז הם עברו לליסבון, כדי שאנדריאס יוכל להיות שותף בחברה של אחיו, גריגוריס. לגריגוריס הייתה אישה ילידת ויה ריאל, אורורה, בן אחד, הוגו, בן שמונה, ושתי בנות, קלמנטינה ודולצ'ה, בנות ארבע. קלמנטינה ודולצ'ה דיברו יוונית בלי בעיה והתחבבו מאוד על מריה, אבל הוגו לא היה מי-יודע-מה טוב ביוונית, מה שזיכה את אלקסיס באויב ראשון אחרי שהעיר לו בארוחת ערב אחת על היוונית שלו. אלקסיס היה בן שש. הם חיו בליסבון חמש שנים, ובשלוש הראשונות הוא לא הכיר כל כך הרבה אנשים כי הפורטוגזית שלו עוד הייתה בעייתית, אבל בשנה הרביעית, אחרי שהשנאה כלפיו נעלמה מהוגו, הוא הכיר את קורי, חבר טוב של הוגו, אמריקאי שהגיע לליסבון עם המשפחה כי הם איבדו הכל והסבתא הציעה שיעברו לגור שם. קורי היה קרוס-דרסר עם כל הכרוך בלהיות קרוס-דרסר. הארון שלו היה דראג, הוא השתמש ביותר איפור מאימא שלו, אנד סו און. אלקסיס בן העשר התלהב מהרעיון שלא רק לאחותו מותר ללבוש בגדים כאלה, ולאט לאט הדראג השתלט גם עליו. החיים שלו היו תלויים בדראג הזה, אבל הוא לא נתן להורים שלו לראות את זה. הוא פחד מהתגובה שלהם. הוא חזר הביתה יום אחד עם בגדים שבת-דודה של קורי, רנאטה, קנתה לו ומריה חשבה שזה בשבילה. זניה כמעט קרעה את הבגדים מהיד של מריה ובערב אלקסיס היה יכול לשמוע את אבא שלו מקלל אותו וטוען שהבן שלו לא יהיה מתרומם. זאת הייתה השנה האחרונה של זניה ואלקסיס בליסבון. זניה ואנדריאס התגרשו וזניה לקחה את אלקסיס איתה לאדינבורו, לאימא שלה. אימא שלה הייתה אישה בת 46, קצת חולת נפש, אבל אלקסיס אהב אותה. היא הייתה סבתא שלו, אחרי הכל. היא הייתה אישה יותר פתוחה מאבא שלו, בכל אופן, ובעלה של אחת מהחברות שלה עבד בסוכנות דוגמנות גדולה מאוד. אלקסיס הוחתם במהרה על חוזה, אם יסכים לדגמן בדראג. כמובן שהוא הסכים, למה שלא יסכים?
בזמן שהחוזה שלו היה בתוקף (והוא עוד בתוקף) אלקסיס התחיל להרגיש שזה לא מספיק לו. אז הוא פתח ערוץ ביוטיוב שמוקדש כולו ל-LP של סדרת פיינאל פנטאזי. כל יום ראשון הוא עשה ולוג (בלוג וידאו) - שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שבת LP, ראשון ולוג. הוא אז פתח עוד ערוץ רק לוולוגים, ככה שהוא יכול להפריד בין זה לזה. הוא ביקר בארצות הברית קצת, ועשה פארודיה בשם Fifty Shades Gayer עם אולגה קיי וג'ואי גרייספה (Olga Kay, Joey Graceffa), שני וולוגרים מאוד מפורסמים (אם לא שמעת לפחות על ג'ואי את חיה במערה חשוכה מאוד-מאוד). הסוכנות העבירה אותם לפניקס, כדי שיהיו קרובים יותר לכל אתרי הצילומים. אלקסיס היה בן 13.
כבר בגיל 13, למרות שרובם עושים בגילאי 20 פלוס, אלקסיס יצר סרטון Draw My Life שהתחיל סערה ביוטיוב. הוא גילה אחרי שבוע בלי וולוגים או LP שפרצו לו לחשבון. קורי פרץ לו לחשבון והעלה סרטון שנאה כלפי כל ההומופובים שנטשו את אלקסיס סתם ככה. הוא לא זכה במעריצים שלו חזרה, אבל לא היה לו אכפת, כי הם ממילא היו מיעוט.
אימא שלו ספגה את המכה באופן קל, והתאוששה די מהר, עד שהגיע אליה מייל מבית ספר שהם רוצים את אלקסיס והיא הכניסה את השם שלו לאודישנים. זה היה הוולוג האחרון שלו לפני שהוא נסע למנהטן לאודישן.
מקום מגורים: הוא נולד בלאריסה (זה ביוון), עבר לליסבון, משם לאדינבורו, ועכשיו הוא גר בפניקס.
תחביבים: מעבר לדקלום מונולוגים של ברודוויי ביוונית ובפורטוגזית מול המראה, ציור וריקוד לצלילי מוזיקה מהיוטיוב כשאף אחד לא בבית לראות אותו נכשל (הוא אף פעם לא נכשל), יש לו ערוץ יוטיוב שהוא מעדכן (הוא הגיע ל-300,000 סבסקרייברס - עוקבים - ול-264 סרטונים) והוא חולה עבודה. טוב, העבודה שלו היא דוגמנות, אפשר להבין למה. הוא גם אוהב משחקי וידאו כמו פיינאל פנטאזי ומיינקראפט.
מגמות: תיאטרון, אמנות, מחול.
הערות\הארות\ציוצים\עציצים: פאק דה סיסטם. סיימתי.

אמא - נשמר.

שם: מינג'י ג'אנג, מכונה על ידי אנשים הרבה פעמים "אייס פלוואר"
גיל: 14
מראה:
מינג'י היא בחורה יפה, מאד יפה. אבל יש בה משהו קריר, מה שגורם לאנשים ישר להצמיד לה כינויים שקשורים לקרח\קור בצורה כזו ואחרת. אבל כמובן שהכי נפוץ הוא "אייס פלוואר" ועל זה אני אדבר כבר בהמשך. השיער שלה בגוון חום כהה, או לפחות ככה זה נראה במבט ראשון. מי שיסתכל טוב טוב על שערה יראה גוונים רבים של חום- עם זה חום בהיר, עם זה חום כהה. כל מיני גוונים שכאלה. השיער שלה מגיע לה בערך עד השכמות, אולי קצת יותר ואולי קצת פחות. הוא לא גזור בצורה הכי ישרה שיש, והוא קצת גלי, לא יותר מידי. בגלל שהיא מנסה לתלתל אותו לפעמים סתם כי מתחשק לה. טוב..היא עושה הרבה דברים סתם כי מתחשק לה, אבל זה לסעיף האופי. רוב הזמן השיער שלה יהיה פזור, אבל כשהיא רוקדת, מה שהיא עושה הרבה, היא תאסוף אותו לקוקו. יש לה פוני לצד, אבל היא לא בדיוק עושה איתו משהו חוץ מלאסוף אותו, אז טכנית, הוא לא בדיוק נראה. רוב הזמן היא תאסוף אותו בסיכה שמתאימה לצבע הבגדים שלה, אבל לפעמים היא סתם לוקחת סיכה ותופסת אותו. הצבע המקורי של השיער שלה הוא הגוון של החום הזה שהיא איתו עכשיו, מה שדיי מוזר, ולכן רוב האנשים חושבים שהיא צבעה את השיער, מה שכמובן לא נכון. בכל אופן, רוב הזמן שלה פזור, ואז הוא פשוט גולש על הכתפיים שלה. הוא לא חלק לחלוטין, אבל היא לא מנסה לתלתל אותו יותר מידי, השיער שלה מיוחד כזה.
הפנים של מינג'י יפות מאד. מאד מאד. אין לה בעיה עם הפנים שלה, העיניים של מינג'י יפות מאד, הן מלוכסנות והגוון בהן חום בהיר שאי אפשר להשוות אותו למשהו. באור העיניים שלה נראות ירוקות ונוצצות, מה שגורם לה להראות יותר..חיה. כי רוב הזמן היא נראית סתם מתה שכזו. המבט שלה בעיניים רוב הזמן נראה מבט מת, מה שגורם לכל מי שמסתכל עליה להיות קצת מדוכא, רק קצת. יחד עם עוד כמה דברים ועם האופי שלה, היא פשוט נראית כמו אדם מאד מאד דיכאוני שעבר הרבה בחיים. למינג'י יש פוני, והוא נופל רוב הזמן על העיניים שלה, אבל כשמתחשק לה היא אוספת אותו, לדוגמא, כשהיא רוקדת היא אוספת אותו. והיא רוקדת הרבה, אז..כן, הרבה פעמים אפשר לראות את העיניים שלה בגלל שהפוני אסוף. שאר הפנים שלה יפים ועדינים מאד, הלחיים שלה מעט סמוקות תמיד, גם בלי איפור, שפתיה ואפה קטן. ובכללי היא נראית בהתחלה כמו איזה יצור מושלם וחמוד. האוזניים שלה מעט בולטות, אבל לפעמים רואים אותן, כשהיא אוספת את השיער. וכמו שאמרתי, היא אוספת אותו כשהיא רוקדת יחד עם הפוני, ככה שהרבה פעמים רואים שהאוזניים שלה קצת יותר בולטות מאוזניים של אנשים רגילים.
מינג'י די גבוהה, היא בערך 1.68, אולי קצת פחות ואולי קצת יותר. מה שכן, היא רזה. מאד רזה. היא לא יודעת מה המשקל המדויק שלה, אבל היא יודעת שהיא רזה. היא מאד רזה. בצורה כזאת שהידיים שלה והרגליים שלה נראות כמו מקלות, ולא משנה מה היא תלבש, היא תראה רזה. הצלעות שלה בולטות, ולכן זה מונע ממנה ללבוש בגדים צמודים. לא שהיא אוהבת ללבוש בגדים צמודים או קצרים..אבל כן. היא מפותחת בהתאם לגילה ולגובה ולמשקל שלה, ואולי קצת פחות עם לדייק. מינג'י תמיד תלבש בגדים שקצת יותר גדולים מהמידה שלה, בגלל העובדה שרואים את הצלעות שלה עם היא לובשת משהו צמוד. רוב הזמן היא תלבש דברים שיהיה לה נוח לזוז איתם, ולכן רוב הזמן יראו אותה עם טייץ. אומנם טייץ זה צמוד, אבל לא אכפת לה ללבוש אותו כי היא צריכה לרקוד ולזוז.
על הידיים של מינג'י יש צמידים, או לפחות על היד הימנית שלה. הצמידים הם צמידים רבים, והם של כל להקה אפשרית שהיא אוהבת, יש שם צמידים מכל הסגנונות שיכולים להיות ללהקות קוריאניות, וזה מראה שהיא מעריצה מטורפת. טוב, מטורפת היא לא, אבל מעריצה היא כן. יש לה גם בגדים של הלהקות שהיא אוהבת, אבל בהם היא פחות משתמשת. היא אוהבת את הצמידים שלה ורואה בהם הדבר שעוזר לה להמשיך ולחיות, הם מסמלים בשבילה את המוזיקה שהיא אוהבת, והיא חיה במחשבה שהמוזיקה היא הדבר היחיד שבאמת עוזר לה לחיות.
אופי:
מינג'י היא האדם המושלם לכינוי "אייס פלוואר" שהוצמד לה. יש לה אופי מוזר. היא יפה כמו פרח מיוחד אבל קרה כמו קרח. הדבר הראשון שרואים בה כנפגשים איתה, אחרי היופי המושלמי הזה שלה, הוא הקרירות שלה. יש לה מבטים קרים והתנהגות קרירה, והרושם הראשוני שנוצר הוא שהיא סנובית. למען האמת, היא לא סנובית בכלל, זה רק הרושם שנוצר בהתחלה כשמדברים איתה. היא קרירה בצורה נוראית, אבל היא גם עדינה ומנומסת בצורה נוראית, לפחות בהתחלה. כן. בהתחלה.
מינג'י היא גאון, ממש גאון. הדור. היא מצליחה בכל דבר שבו היא רוצה להצליח, לא משנה מה הוא בכלל. עם היא רוצה אותו- היא תשיג אותו. היא עקשנית וממש ממש חכמה, אבל קשה להבין את זה בגלל שהיא בקושי מדברת. למען האמת, זה לא שהיא לא רוצה לדבר. להפך, היא רוצה מאד לדבר. הבעיה היחידה היא שאין לה עם מי ועם מה לדבר. רוב הזמן היא מתעסקת בעצמה ועם הדברים שהיא אוהבת. היא לא נראת כמו אחת שיכולה להצליח במשהו, אלא להפך. עד שהיא לא פותחת את הפה היא ניראת טיפשה לחלוטין. כשהיא מתחילה לדבר מבינים כמה היא חכמה. וקשה להבין למה היא הלכה דווקא לתחום המוזיקה, טוב, היא גאון בו ואוהבת אותו, למה שהיא לא תלך?
מינג'י רעה, או לפחות זה הרושם שנוצר כשמדברים איתה. היא מדברת בקול חלוש וקר, ותמיד תנעץ מבט קפוא במי שמדבר איתה. למען האמת, מתחת לכל הקור הזה מסתתרת ילדה קטנה ומפוחדת. שלא מבינה מה הולך סביבה. מינג'י פוחדת מאנשים מאד מסיבות שהיא לא מבינה אותך, היא מפחדת שאנשים יפגעו בה, ובמיוחד מפחדת שאנשים יגעו בה. היא תגיב בצורה נוראית ומוזרה עם יגעו בה. יש סיכוי שהיא תפלוט איזה צרחה מבוהלת, יש סיכוי שהיא תתחיל לרעוד לחלוטין, ויש סיכוי שהיא תתחיל לבכות מרוב בהלה ולחץ.
מינג'י בהחלט לא בחורה שנלחצת בקלות, אבל יש דברים שמפחידים אותה. היא מפחדת מחושך, מדם, מצרחות פיתאומיות, מרעשים וכמובן מאנשים שנוגעים בה. בנוסף, היא גם קלאסטרופובית. היא לא באמת יודעת למה, אבל יש סיבה. עם היא תינעל באיזה מקום, תראה דם או תיתקע במקום חשוך, העיניים שלה והגוף שלה פשוט יתחילו לחפש בבהלה לאן לברוח. היא נריאת כמו חיה מבוהלת או משהו כזה כשהיא מגיבה ככה. וזה מחזה דיי מבהיל. סביר להניח שהיא תתחיל לרעוד, וזה עוד יותר מבהיל. כל החזות שלה נשברת כשהיא נבהלת, אבל למזלה זה לא קורה הרבה פעמים.
מינג'י פריקית של מוזיקה, אבל ברמות נוראיות. אפשר לראות את זה עם מסתכלים על הידיים שלה, שמלאות בצמידים כאלה ואחרים. האוזניות של האמפי שלה תמיד יהיו באוזניים, או מונחות על הכתפיים שלה. היא שומעת מוזיקה בכל אפשרות, והיא מכירה כל להקה אפשרית שהיא קוריאנית\סינית\יפנית\תאילנדית\אסייתית. יש לה שמיעה מוזיקלית, מה שתורם לזה שהיא רוצה להיות זמרת.
רקע:
מינג'י נולדה. לפני הכל היא נולדה. היא נולדה למשפחה קטנה ביותר- אבא שהתחתן בשנית ואישתו. לא היו להם ילדים חוץ ממנה, אבל היא שמעה במעורפל פעם, לפני שהיא הכירה את אותה ילדה, שיש לה אחות גדולה שגרה עם הבעל הקודם של אמא של מינג'י, ושהיא גדולה ממנה בשנתיים.
החיים של אונג'ו היו נורא משעממים אז, היא לא זוכרת מהתקופה הזו כלום, כמובן, אבל באותו הזמן התחיל את-יודעת-מה-ופירטתי-לך-כשנפגשנו-ודיברנו-על-סאנקיו-והשירשור\תתקשרי ואני אספר לך עוד פעם, כי אסור לי לכתוב את זה פה כי מינג'י עדיין לא יודעת על זה והיא עלולה לקרוא את זה.
בכל אופן, כאשר מינג'י הייתה בת שנתיים היא הכירה את אותה ילדה שהייתה אחותה החורגת. קראו לה סאנקיו, היא הייתה בת ארבע והיא עברה לגור עם אמא שלה, אביה החורג ומינג'י לאחר שאבא שלה מת מסיבה לא ידועה. בכל אופן, בהתחלה מינג'י לא הכי אהבה את הילדה היפה והחייכנית, אבל מהר מאד היא למדה לקבל את סאנקיו וסאנקיו הפכה לאדם הכי קרוב אליה. בהתחלה סאנקיו הייתה ילדה שרק חיפשה קרבה, אבל פתאום, היא התחילה להתנהג כמו מינג'י ולדחות כל אדם שנגע בה בתגובות מוזרות כאלה ואחרות. און ג'ו הרגישה שהיא הבינה מה עובר על סאנקיו וגם עליה, היא לא ידעה להסביר (ועד היום לא יודעת להסביר) למה הן מגיבות ככה, מהי הצורה שהן מגיבות בכל פעם ואיך זה קרה, אבל היא הבטיחה לעצמה שהיא תמשיך לחקור את העניין. היא הבינה את הפחד הזה, הפחד ממגע.
כאשר מינג'י הייתה בת שלוש הוחלט שהיא תישלח לגן. היא נשלחה לגן הקרוב, שם התחילו לראות כמה הילדה הזו חכמה- היא אומנם לא התקרבה יותר מידי לילדים אחרים בגן, אבל היא הייתה פשוט גאון. והיה אפשר להבין את זה מהציורים שהיא הייתה מציירת, מהקול שלה כאשר היא שרה, וגם מהדיבור שלה והמבטים החכמים שהיא נעצה בכל דבר. דיי מהר כולם הבינו שמדובר בגאונה קטנה, וההורים של מינג'י מאד שמחו, בעיקר אבא של מינג'י שאהב את מינג'י וסאנקיו מאד. טוב, סביר להניח שהוא מאד אהב (ואוהב) אותן, הן בכל זאת הבנות שלו והוא בכל זאת אבא שלהן.
כאשר מינג'י הייתה בכיתה א' היא נכנסה לבית הספר שבו למדה סאנקיו, מין הסתם. גם בבית הספר היא הייתה גאון שכזה, אבל היא לא נתנה שיתקרבו אליה יותר מידי. כבר אז כולם תהו מה יש לה ולאחותה, שתיהן לא הסכימו שיגעו בהן בכלל. והילדות בכיתה של מינג'י (כיתה רק של בנות, זה לא בית ספר מעורב) לא שמחו כל כך להתקרב למינג'י אחרי שהיא דחתה אותם פעם אחרי פעם כשהם נגעו בה.
כבר באותה תקופה מינג'י התחילה לשמוע מוזיקה, היא שמעה כל להקה אפשרית שהייתה פעילה בקוריאה (וזה קוריאה, אז..יש הרבה להקות XD), וכבר אז הפכה להיות מעריצה של הקייפופ, אבל היא לא הייתה כמו היצורים המקפצים האלה שצורחים ומתחרפנים מכל דבר שקשור למפורסמים שהם מעריצים (=מעריצות שייני), אלא העריצה אותם בדרך יותר..שקטה. באותה תקופה היא שמעה כמה שיותר מוזיקה והתרחקה מאנשים, אפשר להגיד שפשוט לא היה לה כוח לאנשים.
מינג'י המשיכה להיות גאון וללמוד, ובשלב מסוים גילו שהיא מחוננת. כמובן ששמחו ובלה בלה בלה בלה, אבל לה זה לא היה כל כך אכפת. זה רק גרם לה להתרחק עוד יותר מאנשים, כי היא חשבה שעם היא במילא יותר חכמה מרובם, היא לא צריכה להתקרב אליהם. בכיתה ב' כבר התרחקו ממנה חזרה, ומינג'י הגיעה למצב שבו רק אחותה מדברת איתה.
מינג'י גדלה, והחיים שלה לא היו דבר מעניין במיוחד. מה שכן, היא התחילה לסבול מחלומות רעים. כאלה שהיא התעוררה מהם באמצע הלילה בדמעות\צרחות\משהו בסגנון הזה. זה דיי הפריע לה, אבל היא לא רצתה שמישהו ידע שהיא לא מצליחה לישון טוב, אז היא המשיכה לסבול בשקט, או לפחות לנסות לסבול בשקט. בשלב מסוים היא התחילה להקרא בפני כל מי שהכיר אותה "אייס פלוואר" בגלל שהיא הייתה יפייפיה אבל קרה ורעה מאד. אנשים לא רצו להתקרב אליה מרוב שהיא הייתה קרה ורעה, ואלוהים ידוע איך אחותה הצליחה לסבול אותה. טוב, גם אחותה דחתה אנשים, פרט לחברה אחת שהייתה לה ומינג'י היא דחתה את כולם. ומינג'י הייתה במצב דומה. בנוסף, בנים התחילו להתעניין יותר במינג'י כאשר היא גדלה והפכה יפה יותר ויותר. אבל להם היא כבר ממש החטיפה מכות עם העזו רק להסתכל עליה.
כאשר הייתה בת 14 שמעה על בית הספר לאומנויות, והחליטה שהיא יכולה לנסות להכנס אליו מכיוון שהיא מאד אוהבת מוזיקה ודיי טובה לדעתה בתחום הזה. אחותה החליטה גם לנסות להתקבל לבית הספר.
מקום מגורים: דרום קוריאה, סיאול.
תחביבים:להיות דיכאונית, לחשוב, לשיר, לרפרפ, מאד אוהבת לרקוד.
מגמות: ריקוד, שירה, תאטרון
הערות\הארות\ציוצים\עציצים: לאחר דיונים כאלה ואחרים הוחלט לשנות את שמה של אונג'ו.

שמור גם לאוני XDD
אהאה, התלהבתי מדרים היי מאוד מהר. בהתחלה לא היה אמור להיות קשור לדירם היי, אבל אז ראיתי דרים היי ו...

שם: אליסון גרין, ג'ונס במקור, מעדיפה שיקראו לה אליס או אלי
גיל: 14
מראה:
אלי רזה ויש לה גוף חטוב, למרות שהיא לא מאוד גבוהה. היא קצת מתחת לממוצע. תמיד תלבש שורט קצר מאוד, ג'ינסי, בדרך-כלל שחור, גופייה אדומה וסנדלים. יש לה עייניים חומות-בוץ אנימה שכזה, שיער באותו הצבע ויש לה סנטר מחודד כזה. יש לה צלקת על הרגל וקשה לא להבחין בה. היא אדומה כאילו זה פצע שהרגע נחתך והיא בצורה של מלבן שכזה. יש לה פס אדום עבה בשיער, ויש לה פוני. שיערה מתולתל, אבל הפוני חלק. עורה חיוור. מאמי, נכון?
אופי:
אלי ילדודית רוב הזמן, אבל בצורה נשית. היא תאהב לא בנים יפים, למרות שזה די חשוב אצלה, אלא בנים מתחשבים, שמוכנים לעזור. היא יכולה להיות בוגרת כשזה נוגע למשהו חשוב.
היא מאוד טובה ועדינה, והיא תיעלב מדברים קטנים. אבל עם זה נוגע לחבריה או למישהו חסר-אונים, תופתעו לגלות שיש לה אוצר מילים רחב. מאוד. היא שרה מגיל 5 בערך, ככה שכשהיא שומעת מוזיקה היא "מאבדת" כל מחשבה אחרת.
היא מאוד אוהבת להיות בחברה והיא מאוד סקרנית והיפר-אקטיבית. אוהבת סרטי אימה וקומדיות רומנטיות.
זהו בערך.
רקע:
היא נולדה בקייב שבאוקראינה, למדה שם בגן, ועוד אז היא הייתה יפה שכזאת. בגיל 7 הם עברו לאלבניה. אותה היסטוריה עד שבטיסה אחת למנהטן התגלה רוצח במטוס והוא רצח את הוריה.
אלי הייתה בדיכאון רב. הטייסת של המטוס לקחה אותה לבית יתומים שהיה באזור.
אלי ישבה לבדה בזמנה הפנוי ודיברה רק עם ילדה אחת שמצאה חן בעייניה. קראו לה מריה, והיא הייתה דומה לאלי, אבל היה לה שיער בלונדיני ונמשים. הן היו חברות מאוד טובות. בערך בגיל 11 אימצו את מריה, ואלי חזרה לדיכאון, עד שאחרי שבוע בערך אותה משפחה אימצה גם את אלי.
הם פינקו אותה, ולקחו אותה לבית ספר למוזיקה ביחד עם מריה, אבל אלי התקדמה יותר מהר ממריה. היא גם הלכה לסיף. בגיל 12 בערך היא קיבלה את הצלקת שלה בחוג סיף, אבל זה לא הפריע לה. להפך- היא אהבה את הצלקת. היא אפילו נתנה לה שם- אמילי.
בגיל שלוש-עשרה מריה פרשה מהסיף. אלי נעלבה ממנה. היא קנתה לעצמה חתולה פרסית שמאוד אהבה אותה. היא קראה לה ליזה.
מקום מגורים: מנהטן
תחביבים: לשיר ולנגן. גם לרקוד.
מגמות: שירה, נגינה, מחול
הערות\הארות\ציוצים\עציצים: יחי העציצים!
ערכתי

הודעה זו נערכה ע"י The Fallen Queen ב May 21 2013, 20:16 PM

CODE
שם: אמיל סמית'

גיל: טוב, אז 14...

מראה: לאמילי יש גוף שנועד לרקוד: יש לה גב זקוף ודק והליכה קלה, כמעט ריחוף. היא לא ממש גבוה, ממוצעת אבל היא רזה (לא אנורקטית). יש לה תנועות חינניות ועגולות, וראש שהיא מחזיקה תמיד גבוה. יש לה שיער בלונדיני, יותר זהוב שהיא לא אוהבת לאסוף, ככה שהוא תמיד משתפל גלים גלים על גבה. היא אוהבת ללבוש טי שירט, או בלי כתף, וטייץ או ג'ינס. יש לה רגליים ארוכות וחטובות. הפנים שלה מאד נעימים: יש לה עיניים ירוקות-כחולות שיוצרות עם העיניים שלה תדמית מושלמת של מלאך. החיוך הקטן שלה בהחלט מוסיף לזה. יש לה אף קטן וקצת נמשים מפוזרים על פניה.
הימים הגשומים של אנגלייה עשו את שלהם, ויש לה עור חיוור. לא לבן, אבל בהיר. הגוף שלה מאוד גמיש, ולמרות שהיא לא אוהבת לאסוף את השער, הוא ממש יפה גם כשהוא אסוף. היא ניראת טוב בצבעים בהירים, שמתאימים לשער ולעיניים שלה.
המראה שלה מזכיר רקדנית או שחקנית, והרבה פעמים היא מגלמת מלאך או תינוק.
היא דיי בולטת, אבל זה אף פעם לא הפריע לה. אפילו כשבהו בה היא רק חייכה. היא לא שוויצרית, היא פשוט לא כל כך מודעת לזה שהיא יפה. היא לא כל כך מנסה לשים את השיער שלה בתסרוקות, זה פשוט לא מעניין אותה. היא חייבת מישהו שיעשה את זה בשבילה. אבל אחרי שמאפרים אותה, כל אחד יידהם: בדרך כלל שמים לה איפור בהיר נוצץ סביב העיניים, מה שגורם לךה להיראות כמו יהלום. היא אוהבת דברים רכים, בדים רכים, מראה רך, עיפור עדין, וזה דיי מתאים לה. הדבר היחיד שהיא אוהבת בעצמה זה את העיניים, ובצדק, ההן מדהימות: יש לה עיניים ירוקות-כחולות עמוקות, אבל בהירות. וקשה להאמין, אבל שום דבר לא יכול להיראות יותר מושלם משיער זהב-שטני, עיניים עמוקות-בהירות, ושמלה לבנה, או תכלת. כשהיא צריכה, אז היא יכולה להראות מדהים. מה שתיד קידם אותה בשיעורי בלט, זה שהיא לא ממש צריכה נעליים מיוחדות (עם קשה בקצה) בשביל לעשות פוינט.
אופי:

אמילי מאד מצחיקה: היא אוהבת בדיחות, מאד עליזה, ולכן גם קל לה להתחבר אם אנשים, היא מאד חברותית ופתוחה עם כל אחד תמיד יש לה מלא חברים. אולי לכן היא אמיצה: היא מוכנה מיד לקפוץ למים עמוקים, קל לה לסכן את עצמה והיא אוהבת לעזור לאחרים...
ואם זה עוזר למישהו היא יכולה להיות ברגע בוגרת: היא תמיד יכולה להפוך ברגע לרצינית, ובוגרת, ולהשליט סדר.
אולי הבגרות הזאת הגיעה גם מהמקום של הנחישות: ברגע שהיא לוקחת על עצמה מטרה, היא תמשיך בה עד שתשיג אותה. היא לא מוותרת אף פעם, לא משנה מה.
ולכן כדאי לה תמיד לקחת על עצמה להשלים עם החוקים, כי היא מאד מרדנית: קשה לה עם חוקים, היא אוהבת לעבור על הכללים ולמרוד.
כנראה שהיא תעשה את זה, כי היא ממש חכמה: היא קולטת ממש מהר, יש לה זיכרון מדהים, וחשיבה יצירתית. מזל שלעצמה היא אף פעם לא משקרת, למה היא ממש שקרנית: שקרים פשוט באים לה באופן טבעי. קל לה לשקר, והיא אוהבת להמציא דברים, יש לה דמיון מפותח.

רקע:
אמילי נולדה באנגלייה להורים יהודיים: ג'סיקה ומייק סמית'. היא התחילה לנגן בחלילצד בגיל 8, ומיד התאהבה בכלי. היא מנגנת מקסים, ויש לה שמיעה אבסולוטית. אבל יש לה בעיה חמורה: היא לא כותבת תווים בכלל! בגלל שיש לה זיכרון נהדר אז כמעט כל מנגינה היא לומדת בעל-פה תוך שניות, וכשהיא מנגנת בלי מנגינה (היא מלחינה) אז היא פשוט מנגנת לםפי הרגש. וכל עוד היא נמנעת מיותר מדי דיאזים, המנגינות שלה מדהימות. היא החלה ללמוד מחול בגיל 10, וגילתה שיש לה גוף ממש מתאים. היא הייתה גמישה וקלטה את הקצב טוב, ועד מהרה היא למדה ריקודים סלונים, בלט, מודרני, והתעמלות קרקע. היא המשיכה בתחום והחלה להיות מעודדת, ולאחר מכן היא תפסה פיקוד והפכה להיות קפטנית המעודדות. היא גילתה שחשיבה יצירתית בהחלט עוזרת לה בתפקיד. כך היא גילתה שיש לה כישרון הנהגה. היא מאד נהנתה לרקוד ולנגן, ולאחר מכן היא עברה גם לכלים אחרים, אך מעולם לא נטשה את החליל. כאשר למדה גיטרה, חבריה גילו שיש לה קול של מלאך אבל היא אוהבת לשיר רק לעצמה, במיוחד עם גיטרה. החליל שיש לה הוא החליל של סבתה ז"ל. היא החלה ללמוד משחק לאחר מות סבתה, וחשה סיפוק כל שהוא בבריחה אל חיים אחרים. היא הצטרפה אל הצופים וגילתה שהיא מאד נהנת מחוויות בחיק הטבע, וממחנאות בכלל. היא גרה עם ההורים שלה בלונדון, שמה הם פתחו חוות סוסים בשם 'הסוס הוא הגל' היא למדה במהירות רכיבה על סוסים, ולסוסה האהוב, ג'קי סוס גזעי שחור יפהפה, סוס מרוצים מצליח נולד בן קטן בשם לב, חום עם לב לבן על המצח. הוא נולד לסוסה לבנה חלקה, בשם פרינס. כאשר אמילי גלתה באינטרנט את ההוגעה על בית-הספר קירין, הוריה רשמו אותה מיד לאודישנים. היא מביאה לשם את החליל שלה ואת הגיטרה שלה: חלי: חליל מקצועי בקופסא שחורה שנסגרת בנקישה, עם ערכת טיפוח לחליל וגיטרה קלאסית מחוונת במצב טוב, אבל ישנה מאד.




מקום מגורים: לונדון

תחביבים: היא מאד אוהבת לנגן, ולרכוב על סוסים, במיוחד על ג'קי. היא אוהבת מאד לעשות הצגות, לקרוא, לכתוב, לשחות, לרקוד, להלחין, להלחין-לא לשיר! בבית הספר שלה היא הייתה מעודדת בגלל שהיא בהתעמלות קרקע וריקוד, אז גם לעודד היא אוהבת.

מגמות: ראוי לציין שאתם בשנה הראשונה: נגינה, תיאטרון מחול.

הערות\הארות\ציוצים\עציצים: מיותר טוב? מקווה שלא הגזמתי... אני

לא ממש יודעת מה יש כל כך לפרט על מראה... אבל מילא. ואפשר כזה בחתימה?

~נמחק~

סשה - מצטערת, לא שמור בגלל שאני לא ראיתי טפסים שלך ששמרתי והכנת זמן סביר בינתיים.
ענבל - חייבים ארבע עשרה, ברצינות. והמראה לא מפורט.
ליה - מצטערת, שום דבר לא מפורט. הרקע לא אפשרי, מופרך, דמיוני מדי. מצטערת. לא התקבלת.

~ענבל, נשמר.~

שם: אופליה מריאן אוריון
גיל: 14
מראה:
אופליה היא נערה לא גבוהה ולא נמוכה, הגובה שלה הוא 1.65 והוא נורמלי לגיל שלה. היא מעט מלאה יחסית והיא לא אוהבת את זה כל כך. יש לה שיער זהוב כמו השמש והוא מגיע עד לסוף גבה בגלים קטנים ומלאים בפסים אדומים שאותם היא עשתה בגיל 13. יש לה פוני בובה קטן שמגיע עד גבותייה הבלונדיניות והדקיקות. יש התסרוקות האהובות שלה הן פזור או בשתי צמות עבות מאוד שמגיעות לאמצע גבה. עינייה הן ירוקות גדולות מאוד וצורתן הן צורת חתול פרסי והן מודגשות בפס שחור מתחת לעיניים. עורה הוא בהיר כמו של כל הצרפתיות למרות כל השעות שהיא מבלה בחוץ, הדבר היחיד שיעיד על זה שהיא לא נשארת בבית כל היום זה הנמשים החומים הקטנים שממוקמים לה על אפה הקטן והבולט ומסביב לעינייה ממש כמו משקפיים. שפתייה הן אדומות וסדוקות מיובש. אזנייה הן קטנות ורוב הזמן לא יראו אותן בגלל השיער, יש לה חור באוזן מאז גיל שלוש ולמרות שהיא לא שמה עגיל הוא לא נסתם לה. מבנה פניה הוא עגלגל ויש לה גומה בלחי הימנית והיא מתגלת כשהיא מחייכת(דבר שלא קרה הרבה לאחר גיל 10) מבנה גופה הוא קטן אך היא מפותחת מבחינה נשית, ידייה הן ארוכות וכך גם רגלייה, כפות ידייה הן קטנות אך אצבעותייה הן ארוכות. יש לה טבעת זהב פשוטה על הקמיצה ביד שמאל. יש לה צלקת על כף היד בצורת לב והיא שם כמה חודשים בגלל האלרגיה שלה. יש לה צלקות פשוטות נוספות על ברגייה, רגלייה וידייה- מה שנגרם מהגמלוניות שלה. היא בדרך כלל תלבש בגדים צבעוניים כמו אדום וצהוב- זה גורם לה להרגיש חיה. בהתקפת אלרגיה(שיש לה לכלבים) פנייה הבהירות יהפכו להיות אדומות מאוד והיא תשתעל בחזקה ואפילו במקרים קיצוניים היא תאבד את ההכרה ותצטרך טיפול רפואי, בגלל זה היא גם לא מסוגלת לראות כלבים אפילו בטלוויזיה.

אופי:
אופליה היא צרפתייה שממבט ראשון יחשבו שהיא כמו כל אחת מהצרפתיות שהיו הולכות עם פודלים בתוך תיקים קטנים ומדברות בטלפונים שלהן במשך שעות רבות, אך היא לא.אופליה היא צרפתייה שממבט ראשון יחשבו שהיא כמו כל אחת מהצרפתיות שהיו הולכות עם פודלים בתוך תיקים קטנים ומדברות בטלפונים שלהן במשך שעות רבות, אך היא לא. בעצם- אופליה אלרגית לכלבים ולכן לא תסתובב עם שום כלב אפשרי, יש לה הפרעת OCD והיא לא מסוגלת לסבול לכלוך, היא תמיד תהיה חייבת לנקות את החדר והדברים שלה כך שבחיים לא יראו אבק. אם ההפרעה קשה באותו יום היא יכולה פשוט לקחת את מה שקרוב אליה ולהתחיל לספור, היא לא מסוגלת לשלוט בדחף שלה לשלמות. אנשים יקראו לה חולת סדר ושליטה מאחר והיא לא יכולה לסבול משהו שהוא פחות ממושלם שהיא עשתה. היא מסוגלת להמשיך לעשות את אותו הדבר במשך שבועות עד שהוא יהיה מושלם בעינייה. אופליה היא חדת מחשבה בכל מה שנוגע למוזיקה, אמנות ותאטרון. היא שונאת מתמטיקה והיא גם גרועה בזה, היא תמיד תשתמש בעזרים על מנת להבין את המושג שקוראים לו מתמטיקה. לאופליה יש חוש תאטרלי, היא מסוגלת לגרום למישהו להאמין בתמימות הקטנה שיש בה לפעמים ולחשוב שהיא כולה תמימה- מה שהיא לא. היא יודעת שהיא נאיבית ותמימה בנושאים מסויימים וזה גורם לאנשים להביט בה בהבעה של "את כל כך תמימה!". סגנון האמנות המועדף עליה הוא מופשט, היא לא אוהבת דברים ראליסטים מכיוון שאז הם יהיו יותר מדי דומים למציאות- ולאופליה זה לא טוב, היא לא ממש אוהבת מציאות כי בשבילה המציאות יותר מדי קודרת. לאופליה יש משמעת עצמית מאוד חזקה בגלל המסעות שעברה ביחד עם הורייה, הם חינכו אותה למשמעת ולהקשבה תמידית, היא לא תעשה משהו שלא יצפו ממנה לעשות(אלא אם כן היא באמצע הצגת תאטרון/שירה, ואז היא תוכל להפתיע אנשים בכשרונה), היא משחררת את עצמה רק באמנות, שם היא נותנת לרגשות שלה לרחף ולפרוח. אופליה מעדיפה ציור ולא פיסול מאחר והיא לא טובה בזה, היא אוהבת לצייר. כשמבקשים מאופליה לומר מה היא מרגישה היא לא תוכל לומר זאת במילים מדוייקות אלא פשוט תראה להם ציור, כשמבקשים ממנה לשיר היא תשיר ולשחק- היא תשחק. אך אם מישהו יבקש ממנה משהו שהיא לא רוצה היא תסרב ואם אותו אדם יתעקש היא עלולה לפגוע בו. סגנון המוזיקה של אופליה הוא שקט, היא לא אוהבת את השירים הצורחים ותעדיף קלסיקות, הכלי האהוב עליה הוא פסנתר.

רקע:
אופליה נולדה לאמא צרפתיה ולאבא בריטי שעבדו שניהם בתחום הקולנוע, הם נפגשו כשהיו בני 16 והתחתנו בגיל 20, אופליה נולדה כשהורייה היו בני 22. היא בת יחידה ולכן הורייה היו מתייחסים אליה כאל הנסיכה הקטנה שלהם. כשהייתה בת שנה היא התגלתה כמחוננת מאחר וכבר דיברה באופן שוטף והתנהגה באופן מבוגר, כשהייתה בת שלוש זיהו אצלה הפרעות קשב וריכוז והורייה היו צריכים לשים עלייה ארבע עיניים בשביל שלא תעשה שטויות ותעלם להם. כשהייתה בת ארבע הייתה לה תאונה בגן- היא נפלה לתוך ארגז בוץ ולכלוכים אחרים, מאז היא פיתחה הפרעה נפשית של OCD ולא מסוגלת להיות מלוכלכלת, היא הייתה נשארת בתוך הגן ולא יוצאת אף פעם לגינה לשחק. כשהייתה בת 5 היא טסה בפעם הראשונה במטוס מצרפת(המקום בו נולדה) לאנגליה. שם הורייה ניהלו סרט אימה והפיקו אותו, זאת הייתה הפעם הראשונה שאופליה נחשפה לעולם הקולנוע והיא אפילו השתתפה בתפקיד קטן של ילדה בסרט האימה "עיניי הבובה." באנגליה הם נשארו במשך שנה וחצי, היא נכנסה לבית ספר קטן כשהייתה בת 6 ושם התחילה ללמוד לכתוב ולקרוא, בבית הספר היא הכירה חברים אך הייתה שם רק חצי שנה כך שלא יכלה להיות איתם הרבה זמן. מאנגליה היא והורייה עברו לדנמרק, שם הורייה הפיקו סרט קומדיה קטן אך הפעם היא לא השתתפה בסרט אלא למדה בבית ספר קטן נוסף. ליום הולדתה השביעי הורייה הביאו לה מתנה בלוק ציור קטן וצבעים והיא ציירה, כשסיימה גילו שהיא מחוננת בתחום האמנות ולקחו לה אומנת שהייתה אמנית, היא לימדה אותה אמנות בפרטי עד שעזבו את דנמרק, באותו זמן היא גם למדה חינוך אצל האמנת הזאת והפכה לילדה עם משטר נוקשה מאוד, בגיל 8 היא עזבה עם הורייה והאמנת(דניאל) את דנמרק ועזבה לברזיל- שם היא הייתה בהצגה הראשונה שלה, מחזמר. לאחר שראתה את המחזמר היא התאהבה בתאטרון ובשירה והכריחה את הורייה בשלב כלשהו להביא לה מורים לתאטרון ולשירה, ההורים שלה הביאו מורה בן 25 בשם בראיין מברזיל- שהיה מורה לתאטרון ואישה בת 30 בשם ג'ניפר- שלימדה שירה. במהלך השנתיים הבאות היא ביקרה באיטליה, מרוקו וונציה. במהלך הזמן ההוא היא למדה את התאטרון, השירה והאמנות ואף הופיעה בכמה הצגות ביחד עם בראיין וג'ניפר.כשהייתה בת 10 אביה נפטר ממחלת הסרטן והיא נשארה עם אימה ושלושת המורים שלה. לאחר מותו של אביה היא נשארה בדיכאון אך לא יכלה להישאר כך מכייוון שבגיל 11 היא ביקרה בישראל ביחד איתם, שם היא נשארה שנתיים ולמדה בבית ספר לאמנויות- מגלה שהיא שונאת מתמטיקה וכל מה שקשור לראלי. בגיל 13 היא עשתה פסים אדומים בשיערה. באותה שנה התגלה שהיא אלרגית לכל סוגי הכלבים- מה שלא היה מוזר מאחר ולא יצא לה לגדל חיה כלשהי. בגיל 14 היא חזרה ביחד עם אימה והורייה בחזרה לוונציה כשקיבלה את האימייל שדיבר על בית הספר. היא החליטה לנסות להתקבל ונסעה לשם. כשחזרה לשם היא למדה לרכב על סוסים והתאהבה בהם, היא הייתה מבלה את כל זמנה בציור סוסים או ברכיבה עליהם.

מקום מגורים: נולדה בצרפת, בגיל 5 עזבה עם הוריה והסתובבה בכל העולם עד גיל 14.(ביקרה באנגליה, דנמרק, ברזיל, מרוקו, איטליה, ונציה ובעוד מקומות)
תחביבים:
מגמות: תאטרון, אמנות ושירה
הערות\הארות\ציוצים\עציצים: תשמרי לי גם, טוב? אני רוצה לזכור שאני צריכה לכתוב פה D:

כמובן שנשמר, מורצ'ע 3>

ענבל - יש רק בעיה אחת, היא לא נרשמת לפנימיה - קודם יש אודישינים שיהיו ההתחלה של המ"ת.

שם: ניקול פבלובה אדלר
גיל: 14
מראה: לניקול עיניים זהובות צהובות, צבען בצבע דבש סמיך ויפה, לפעמים שניקול ממש אבל ממש כועסת צבע עינייה מתכהה ונראה כצבע חום בהיר, עינייה של ניקול עמוקות ושהיא מבינה משהו אפשר לראות זאת בעינייה, שניקול מאוהבת עינייה מזדגגות ונראות מוזר במקצת. שערה של ניקול חום-זהבהב, כשהשמש מאירה עליו נראה כאילו שפכו לה כד דבש על ראשה, בחושך בדרך כלל שערה יראה בחום כמו עינייה הכועסת, ניקול הולכת עם צמה רוב, הזמן סביר להניח דלא תראו אותה עם שיער פזור, השיער של ניקול עבה וכמובן שלא דליל, הוא מגיע עד לאמצע גבה וניקול מטפלת בו במסירות ומסרקת אותו וחופפת אותו כול יום. עורה של ניקול בצבע שוקולד בהיר, היא לא מתייחסת לכך ששיערה כול-כך בהיר ועורה כהה יחסית, היא אוהבת את איך שהיא נראית, למרות עורה הכהה נראה כי שיערה מתאים לא, שפתיה של ניקול עבותות וורדרדרות, הן אף פעם לא יהיו מרוחות באודם כולשהו, רק בשפתון ללא צבע, לניקול גבות דקיקת אשר הן בשונה מצבע שערה בצבע עורה, רק קצת יותר בהירות ולכן הן כמעט ולא נראות לעין, ניקול ילדה שבוהה ואתלטית, למרות שניקול לא עוסקת בתחום הספורט היא נראית כמו שצריך היא לא נראית אנורקסית והיא לא מלאה מידי, ניקול רוב הזמן תלבש שורטס או חצאית היא לא תשלב מכנסיים ארוכים גם לא בחורף ואפילו לא אם ירד שלג, ניקול אוהבת ללכת עם חולצות סטרפלס גופיות ספגטי וחולצות שלוש רבעים, הצבע האהוב על ניקול הוא סגלגל בגוון הבהיר של לילך וורוד בהיר, ציפורניה של ניקול מרוחות בלק למרות שניקול כוססת אצבעות ואין לה ממש על מה למרוח לק, הלק יהיה שקוף או ורוד בהיר, ניקול לא מתאפרת היא אוהבת להיראות טבעית, היא רוצה שיראו אותה כמו שהיא את עצמה האמיתית למרות שבהתחלה שאנשים רואים אותה הם לפעמים קצת נרתעים.
אופי: ניקול ילדה עגמומית מאוד (אסונות רבים פקדו את משפחתה) היא עצובה הרבה מאוד שאפתנית, היא אוהבת להצליח ולפעמים היא קצת משוויצה, היא אוהבת להיות עצמה ולנסות להיות במרכז, היא אוהבת להיות במרכז אך לא לבד, רק עם עוד אנשים, אם תשים לב לזה שהיא נמצאת לבד במרכז אז היא תצא ממנו או שתצרף עוד מישהו אליה, ניקול ילדה רצינית ולא צינית, אנשים תמיד יגידו שאין לה חוש הומור אך יש לה, והרבה היא פשוט לא מראה אותו, ניקול אוהבת להצליח, אם היא נכשלת זהו לא סוף העולם בשבילה היא תגיד בסדר ותעבור הלאה, במקרים מיוחדים היא תנסה שוב, הלימודים חשובים לה זה נכון אך לא במידה עולמית. ניקול לא אוהבת שמפריעים לה היא מקשיבה היא לא מרדנית אם מישהו יפריע בשיעור היא תצעק עליו שתהיה בשקט, שיורדים עליה בגלל מראה בהתחלה היא לא מתייחסת אם מישהו יורד עליה בגלל זה במשך זמן ארוך היא מתעצבנת עליו ועינייה משנות את צבען, המקרים היחידים שהם ניקול תצחק היא הופעות וימי הולדות ומסיבות, ניקול היא ילדה שזורמת רוב הזמן אבל תלוי מה אם יציעו לה ללכת לים אחרי כיבוי האורות היא ל תעשה זאת אבל אם ביום חופש וגם אם אין לה כוח היא תלך, כדי להיות עם החבר'ה.
רקע: ניקול נולדה בוונציה שבאיטליה לשם פנלופה, בגיל 3 נפטרה סבתה שהייתה קורה אליה מאוד ניקול, ולכן החליטה פבלובה לשנות את השם פבלובה לשמה השני וששמה יהיה ניקול, כדי להנציח את זכרה ואת אהבתה שלה לסבתה ניקול. בגיל 6 התגרשו הוריה והיא הלכה עם אביה לספרד, שם חייה עד גיל תשע, יום אחד שהייתה בת תשע בלילה היא שמעה צעקות וראתה את אביה שרוע מת על הריצפה שסכין בידו ושהוא שותת דם, זוהי הטראומה של ניקול, לאחר כחצי שנה הגיעה אמה לקחת אותה לפריז, בגיל 10 הגיעה לגור בצרפת, היא קיוותה כול חייה שלא יגיע עוד אסון למשפחתה, כול שנה הייתה ניקול טסה לספרד כדי לבקר את קבר אביה. בגיל 11 אמה של ניקול התחתנה שנית ולאחר שנה נולד לה אח קטן, ניקול הייתה בת 12, הוא האיר את חייה ובמשך שנה אחת ניקול הייתה שמחה, לאחר שחצי שנה מת אחיה בידיה מדלקת ריאות,אמה ואביה החורג חשבו כי היא הרגה אותו וסילקו אותה מביתם, לניקול זה היה קשה, היא המשיכה ללכת לבית ספרה וגרה אצל דודתה שקיבלה אותה בזרועות פתוחות למשך חודש, לאחר חודש היה כבר לדודתה קשה להחזיק בה, ולאחר שיחה עם ניקול והסכמתה הלכה לבית יתומים בתקווה שיקבלו מישהי בת 12 וקצת. אכן אף משפחתה לא רצתה בה והיא עברה לבית יתומים של פריז, בבית היתומים התגלה כשרונה בציור פסטלים עם שמן, היא ישבה שעות בבית היתומים וציירה, נגניתה בכינור וחליל הרשימה את חבריה בבית והנעימה להם בטקסים של החגים קולה של ניקול היה משהו אחר, זה התחיל משהיא זימזמה שירים בארוחות והסתיים שהיא שרה ורוצה לשיר אופרות, ולכן במשך כול השנה היא רק עבדה כול היום וחסכה כסף ללימודים,והחליטה כי היא רוצה ללמוד את הדברים שבהם היא אוהבת וטובה.
מקום מגורים: בהתחלה גרה בוונציה, איטליה, אחר-כך ספרד ואז פריז- צרפת.
תחביבים: ניקול אוהבת לקרוא, לנגן, לצייר ולשיר.
מגמות: אומנות,שירה, נגינה,
[COLOR=YellowGreen]הערות\הארות\ציוצים\עציצים:[/COLOR אני מקווה שזה טוב ערכתי לבקשתך :)

שם: ליב טרעף
גיל: 15 [/ COLOR] 14-16

[COLOR=YellowGreen]מראה:
אופי:
רקע:
מקום מגורים:
תחביבים:
מגמות: אומנות , ריקוד
הערות\הארות\ציוצים\עציצים: בבקשה תשמרי לי אני עוד מעט אערוך

נועה - תסדרי את הקוד, ד"א.
ועוד משהו - אני מצטערת, אבל אני לא שומרת לך.

ליל - מראה בסדר, תמשיכי.

שם: לוסי ג'יינר
גיל: 14-16 15
מראה:

ללוסי יש מראה מעט מפחיד, לדעתה. היא חיוורת תמיד, בהירה מאוד, כמו בובת חרסינה.
עיניה ירוקות-זהובות וגדולות, ריסיה ארוכים וממסגרים את עיניה.
השפתיים שלה, לעומת פניה, אדומות ועבות. בדרך כלל קצוות שפתיה מתוחות מעט ללמעלה, בחיוך קטן. כשהיא מחייכת, החיוך כמעט ואינו מורגש. הוא קטן, וכמעט לא ניתן להבחין בו.
שיערה חום, מסתלסל מעט ברכות סביב פניה ויוצר להם מסגרת.
בדרך כלל, היא תסדר את שיערה בצמה ארוכה, שתגיע עד סוף גבה. לעיתים נדירות, תשאיר אותו פזור, כשחלקו מסתיר את עינה הימנית.
אפה קטן וישר, ונראה דיי מותאם לפניה. מסביבו ישנם כמה נמשים בהירים מאוד, שכמעט ואינם נראים, אך נראים בכל זאת.
היא רזה מאוד, ונמוכה לעומת שאר בני גילה.
אחיה, שקטן ממנה בשנה, עוקף את גובהה בראש כמעט.
בדרך כלל, לוסי לא תתאפק ולא תמשח את ציפורנייה בלק. וגם חורים באוזניים אין לה. וגם לא בכל מקום אחר.
היא חושבת שלחורר את הגוף משמע לפגוע בו ולהרוס אותו. ואיפור היא פשוט לא אוהבת. זה נראה לה מוחצן.
מה שכן, לוסי תמיד תענוד את שרשרת הלב הקטן מהזהב הלבן שלה, שקיבלה מאימה.
בדרך כלל, לוסי תלבש טי שירט פשוטה, ג'ינס ארוך, סווטשרט ואולסטאר. היא לא ממש דואגת למראה שלה, זה לא מה שמעניין אותה. יותר חשוב לה להצליח.

אופי:

לוסי ילדה שקטה. הבעיה היא לא שהיא לא חברותית, אלא שהיא מאוד מסוגרת. ברגע שמתחילים לדבר אליה, היא נפתחת, ומתגלת ילדה מדהימה.
היא צנועה, מעולם לא התרברבה בכישרונותיה. בשיעורים, בדרך כלל, הייתה מקשיבה, ובאותו הזמן מציירת כל מיני דברים שראתה: ציפור שישבה על ענף, על העץ שליד חלון הכיתה.. ילד, מבטו מופתע, כשהמורה פונה אליו.. ידיה של ילדה לחוצה מעט, בזמן מבחן..
אחד מתחביביה של לוסי הוא לשחק דמויות, שהם לא היא. היא אוהבת לשחק את תפקיד השחקנית, או לכתוב תסריט. תמיד אהבה.
לוסי חכמה. היא טובה מאוד בלימודים, ולא היה לה קשה מעולם. לא בלימודים, לפחות.
בתקופות בהן היה לה קשה, היא ציירה הרבה. הציור היה עוזר לה, להוציא את כל רגשותיה, לתוך הדף.
לוסי אוהבת מוזיקה שקטה. היא אוהבת שירים עם משמעות. היא מעולם לא אהבה את כל המוזיקה הרועשת, הטראנסים.. היא לא התחברה לזה.
היא מאוד מוכשרת. ללוסי יש שמיעה מוזיקלית מפותחת במיוחד, קולה העדין מדייק בצלילים, וכשהיא שרה, היא מכניסה את כל רגשותיה לשיר.
ללוסי יש בעיה. היא מצליחה לסמוך על אנשים במהירות, ובגלל זה נפגעת הרבה.
כשהיא מתחברת למישהו, היא תהיה מוכנה לעשות הכל בשבילו. ממש, כל דבר.
אבל אם מישהו שקרוב אליה, יבגוד בה או יגרום לה לעצב רב, ייקח לה זמן לסלוח לו

רקע:

בתור ילדה, עד גיל שבע, לוסי הייתה הילדה הכי שמחה ותמימה שהיית מכיר.
היא תמיד הייתה שרה, ומדברת על כמה טוב לה, מחייכת, ומציירת ציורים מדהימים.
כבר בגיל 5, לוסי בחרה ללכת לחוג מוזיקה. היא אהבה לשיר מאז ומתמיד, וזה שימח אותה.
באותה השנה, אמה של לוסי הציעה לה לנקב את אוזניה. לוסי סירבה בתוקף, באומרה ש"אני לא רוצה לעשות חורים בגוף!"
היא הייתה חברותית, היא צחקה הרבה. 3 חברות טובות היו לה, וזה הספיק לה.
כשלוסי הייתה בת 7 אחיה הגדול, פיטר, נפטר.
הוא היה בן 19, ושירת בצבא. הוא רצה לשרת בצבא בתור לוחם, וכך גם עשה. זה היה חלומו.
אבל אז פקדו עליו להצטרף לאחת המלחמות.
הוא כמובן, הלך לחזית, היכן שהציבו אותו. הוא היה שמח, תמיד מחייך חיוך רחב, שומר על מצב רוח טוב. בזמן המלחמה, היה עליו להתקרב לאוייבים. הוא נלחם ברובה, והוא שרד חודשיים במלחמה.
זו הייתה מלחמה מאוד ארוכה. כעבור כחודשיים בהם הוא נלחם, אסון קרה- חייל מהצבא האויב פגע בו בכדור. ישירות ללב.
פיטר מת במקום. באותו יום, חייל דפק על דלת ביתם של לוסי במשפחתה, ועמד בכניסה בראש מושפל.
הוא סיפר להם בצער רב על המקרה.
ויויאן, אמה של לוסי, החלה לבכות בכי רב. אביה, ג'ונתן, נכנס לדיכאון עמוק.
לוסי החלה להסתגר.היא בכתה הרבה באותה תקופה, היא התגעגעה לפיטר.
והיא לא הפסיקה להתגעגע אליו, מעולם.
החדר שלו, הפך להיות המקדש שלה בשבילו- היא לא נתנה לאימה להזיז שום פריט, שום חפץ. היא התעקשה שישאירו את החדר כמו שהוא.
היא הייתה מציירת ציורים שלו בפחם, ומניחה אותם ברחבי החדר.
כשהייתה עצובה, וכשבכתה, הייתה הולכת לחדר שלו, ומדברת, כאילו הוא נמצא שם, והוא לא מת.
אבל היא הייתה חייבת להתגבר. להפסיק לבכות.
זמן מה, היא הייתה נפגשת עם פסיכולוג. הוא היה צעיר, ונחמד. הוא הבין אותה. הוא גרם לה לחייך.
כשהייתה בת 10, כבר חזרה לעצמה. אמנם הייתה עדיין מלאת געגועים לפיטר, אך חזרה לחייך. לשמוח. לשחק דמויות. לשיר.
היא למדה פיתוח קול. היא גם הופיעה במחזמר שבית הספר שלה העלה.
אבל היא מעולם לא חזרה להיות הילדה המאושרת שהייתה פעם.
כשהגיעה לגיל 12, אימה החליטה שהם טסים, יחד, היא, לוסי ואבא שלה, לחופשה בתאילנד.
הם עשו הרבה כיף, ולוסי הכירה חבר חדש. טום, קראו לו. הוא היה בן 14 כמעט, באותו הזמן. הם שמרו על קשר זמן רב, גם לאחר שלוסי עזבה את תאילנד.
למעשה, הם היו בקשר גם כשהגיעה לוסי לגיל 15. באותה תקופה, לוסי קיבלה במייל את הפרסומת. היא החליטה שהיא רוצה לנסות להתקבל לבית הספר ההוא, על אף שגרה בוורלי הילס, דבר האומר שעליה יהיה להעביר את השנים האלו בפנימייה.

מקום מגורים: מאז שנולדה, לוסי גרה בדירה גדולה בבוורלי הילס.

תחביבים: לשיר, לצייר, לגלם דמויות.

מגמות: תאטרון, אומנות, שירה.

הערות\הארות\ציוצים\עציצים: ניסיתי?

ערכתי, ויאיי ^^