השמונֶה || אליסון, סיפור בהמשכים

השמונֶה

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "השמונה" שייכים לי - "הרמיוני ודמבלדור" וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא, שהאישור עליה לא ניתן/לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. ©

תקציר
ויקטוריה, המכונה יותר בשם ויק, היא נערה בת 18 וקצת, שגרה עם חברתה הטובה שרלוט בבית קטן בצפון לונדון.
בגיל 17 היא עזבה את בית הוריה שבסקוטלנד מסיבות אישיות.
על מנת לחסוך כסף ללימודים באוקספורד היא מחפשת עבודה באנגליה ומוצאת אחת במהרה, באחד הכפרים שבאנגליה.
היא מתחילה לעבוד כחדרנית בבית המלון 'דאנקי' ופוגשת הרבה נערות ונערים כמוה בדרכה.
אך כמה סודות יכול בית מלון קטן באחד הכפרים של אנגליה לצפון בחובו? מסתבר שיותר ממה שתוכלו לדמיין.
אחד החדרים, שמכונה 'השמונה' מכיל בתוכו המצאות מסחררות, מידע מרתק והרבה מיסתורין שהחדרנים מנסים לפצח בזהירות.

.:תוכן עניינים:.

פרק ראשון


פרק ראשון
[מילים: 913]

'ואל תשכחי לומר להם שאת חדשה בתחום,' אני מזכירה לעצמי.
אני מהדקת את ג'קט העור השחור לגופי ואוספת את שערי החום-בהיר לתוך קוקו גבוה.
דלת החדר הלבנה שמולי נפתחת ואני מיד ניגשת לקראתה.
"סליחה?"
"את יכולה להיכנס," אומרת לי מישהי עם שיער בלונדיני גלי ועור בהיר, "את זאת שעושה את הריאיון עבודה?"
תוך כדי השיחה איתי היא מרוכזת בהרבה ניירת. אני תוהה לעצמי איך היא מצליחה להתרכז בכמה דברים בו זמנית ומהנהנת בשקט כתגובה לשאלתה.
אני מתיישבת על אחד הכיסאות שמולה ברגליים משולבות.
'שילוב רגליים זה סימן שאת לחוצה, אל תעשי את זה.' אני נזכרת בקולה של שרלוט בעת שעזרה לי להתכונן לראיון ושיניתי תנוחה.
"שם... יש, גיל...יש כאן, כתובת...כן, הנה, אני רואה. צפון לונדון?" שואלת אותי הנערה תוך כדי שהיא בוחנת את קורות החיים שהגשתי במחשב טכנולוגי חדש.
"אה, כן," אני אומרת כששמתי לב שפנתה אליי, "עברתי מסקוטלנד לצפון לונדון..."
היא מביטה בצג המחשב כמה דקות ארוכות שנדמות לי כיובל.
עיניה עוברות שורה אחר שורה, היא לא מפספסת אף פרט.
'היא דווקא לא נראית מבוגרת, בכלל לא.' אני חושבת לעצמי, היא נראית בערך בגילי, אולי היא בת 19. היא גם לא הציגה את עצמה בכלל, מעניין איך קוראים לה.
"אז אני מבינה שאת צריכה את הכסף ללימודים?"
"כן, אני חוסכת לאוקספורד."
מידי פעם היא שואלת אותי שאלות על הטופס ואני מאשרת, או מרחיבה.
"טוב, מידע יש כאן בשפע, אבל למה, אם אפשר לשאול, את רוצה לעבוד פה?"
"למה לא? זה מקום ממש נחמד, ביקרתי כאן הרבה פעמים."
"למה דווקא בבית המלון שלנו? יש סיבה?"
'היא אמרה 'שלנו', היא בטח חלק מהצוות או מההנהלה.'
"בלי סיבה. למה, אמורה להיות סיבה מיוחדת?"
הנערה מעקמת את פניה.
"לא משנה," היא אמרה, ולאחר דקת מחשבה היא מוסיפה - "טוב, התקבלת."
"התקבלתי?"
"אני אשלח אלייך את סקרלט שתעשה לך סיור, בהצלחה. זה החדר מגורים של הבנות," היא מגישה לי מפתח גדול מעוטר, "וזה טופס שאת צריכה להגיש לי עד מחר."
לאחר דקה או שתיים נכנסת לחדר נערה בלונדינית נוספת, עם גולגול גבוה ופוני ישר על כל המצח שלה.
'עוד בלונדינית?', אני חושבת לעצמי.
"סקרלט-דוויס," אומרת לי הנערה ומושיטה את ידה אליי. היא מתנהגת כמו ילדה קטנה, מתלהבת וקצת שמחה יותר מידי, אך אני לא אומרת כלום ולוחצת את ידה. היא לא עוזבת את ידי ומושכת אותי אל מחוץ לחדר.
"ג'ולייט לא הייתה קשה איתך, אני מקווה?" היא שואלת לאחר שיצאנו והתחלנו ללכת בקצב מהיר במסדרונות.
"ג'ולייט, זו...?" אני שואלת ומסמיקה מהעובדה שאיני מכירה כאן אף אחד.
"זו שדיברת איתה הרגע," היא אומרת ומחייכת אליי חיוך מרגיע, "אל תדאגי, את עוד תכירי את כולם. למשל, זו שדיברת איתה זו ג'ולייט תומס, היא הבת של המנהלים. היא בסדר – קצת רצינית מידי – אבל בסדר."
"היא נראית חכמה," אני אומרת לה תוך כדי שאנחנו יוצאות מבניין הקבלה אל חצר גדולה ורחבה, עם הרבה מבנים נמוכים ושבילים שמחברים ביניהם.
"רגע, איך קוראים לך?" היא מסתובבת אליי במהירות ועיניה החומות והילדותיות מביטות בי.
"ויקטוריה," אני אומרת ומושיטה לה את ידי ללחיצה נוספת, "נעים להכיר."
"מאוד," אומרת סקרלט ואז פותחת בהסבר, "אז כאן יש את המבנים של האורחים, כפי שאת רואה. כרגע אנחנו לא בתקופה עמוסה אבל יש די הרבה אורחים. בכל מבנה יש שתי קומות, קומות תחתונות הן עם גינה, קומות עליונות עם מרפסת. את החדרים אנחנו מנקים פעמים ביום- בוקר וערב."
אני מהנהנת ומביטה סביבי. אני מביטה בשלושה טווסים מרשימים מתהלכים להם בגאווה על המדשאות.
"אלה טום, מקס ומייקל, הטווסים שלנו," היא מסבירה לי, "אנחנו שמים להם אוכל ליד המגורים שלנו כל יום ראשון. זה מספיק להם לכל השבוע."
'לגדל טווסים?' אני חושבת לעצמי, 'נשמע מעניין.'

לאחר כמה דקות של הסברים בהן סקרלט הראתה לי היכן יש בריכה, ספא, חדר אוכל וחדר כושר, אנחנו מגיעות למבנה גדול עם שלט 'חדרי המגורים'. כנראה שכאן אנחנו אמורים לגור.
"בואי, תיכנסי," היא אומרת לי בעידוד ואני נכנסת אחריה.
בתוך המבנה בעל שתי הקומות יש מסדרון ארוך עם דלתות בשני צדיו וגרם מדרגות בסופו.
על הרצפה פרוש שטיח כחול והקירות צבועים בצהוב, נראה כמו מקום שעבר שיפוץ לא מזמן.
על כל דלת לבנה תלוי מספר מבריק בצבע זהב.
"מה דעתך?" היא שואלת אותי.
"נראה נחמד."
"את בחדר מספר שלוש, אם אני לא טועה. הוא פשוט היחידי שפנוי מאז שג'יימס עזב."
אני מוציאה מכיסי מפתח זהוב ומסובבת אותו בתוך המנעול של דלת מספר 3. הדלת נפתחת ואני נכנסת פנימה. החדר נראה יפיפה, כולו צבוע בזהב ולבן. מעל המיטה הרכה תלויה תמונה של אביר על סוס.
"חשבתי שלחדרנים יש חדרים יותר... קטנים."
"באמת?" היא שואלת, "אז כאן לא."
אני בוחנת את כל פינות החדר ומגלה שהכל נקי ומסודר.
"ניקינו פה לפני שבאת," אומרת סקרלט, "בגלל זה נקי."
"תודה," אני אומרת- זה הדבר היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו.
"בואי, אני רוצה כבר להראות לך את השמונה."
לאחר כמה שניות נוספות שבהן אני מתפעלת מיופיו של החדר ונוחותו, אנחנו יוצאות אל המסדרון שוב.
"חדר חמש הוא שלי," היא אומרת ומצביעה על חדר עם שלט שכתוב עליו 'סקרלט'.
אנחנו עולות בגרם המדרגות לקומה השנייה, שנראית פחות מטופחת.
סקרלט מוציאה מכיסה מפתח חלוד מעט ופותחת את חדר מספר שמונה.
"וכאן," אומרת סקרלט בהתרגשות, "כאן השמונֶה."
"השמונה?" אני שואלת אותה בתימהון.
"כן, השמונה – המקום הכי מגניב שאי פעם היית בו."
'אחרי התשע?' אני אומרת בליבי ומגחכת ביני לבין עצמי.
אני נכנסת בסקרנות לחדר. הוא בינוני, לא גדול ולא קטן, צבוע בצבע לבן עם פס צהוב בהיר לאורכו שמפריד באופן דמיוני את הרצפה והתקרה.
בקיר שמול הדלת ישנו חלון גדול שאור שמש רענן מבחוץ חודר דרכו והופך את החדר לזוהר ומנצנץ.
החדר כל כך מואר שלהדליק בו את האור יהיה בזבוז מיותר.
"יפה פה," אני אומרת לה, "פשוט, אבל יפה."
"יותר יפה בלילה."
"למה את מתכוונת?"
"תבואי איתי היום בלילה ואני אראה לך."
היא פותחת את החדר ויוצאת ממנו בזריזות.
"בואי, יש לנו עוד הרבה דברים לעשות."

מקווה שתהנו מהקריאה!
בדרך כלל אין לי ת"ב על קטעים ואני מוכרחה להודות שזה די מבאס, בייחוד כי אני באמת משקיעה.
אז אם כבר השקעתם זמן וקראתם אני אשמח אם תכתבו תגובה, בין אם אהבתם ובין אם לא, כדי שאני אוכל גם להשתפר וגם להמשיך לכתוב:)

חייב להודות שפרק ראשון מסקרן כזה לא קראתי הרבה זמן
את כותבת נורא יפה, הצלחת להכניס גם רגשות וגם עלילה בסך הכל 913 מילים - הונסטלי, הלוואי שהייתי מצליח גם. יש לי נטייה להפוך הכל לארוך מדי XD
סקרלט מוצאת חן בעיני, במיוחד לעומת ג'ולייט שמרגישה לי קצת כמו מלכת הקרח בינתיים. הכתיבה זורמת, והיו רק כמה דברים שהפריעו לי לקרוא בצורה הכי זורמת שאפשר.
היו פה בלבולים בין הזמנים. סיפור כותבים בזמן אחד, ואם עוברים לזמן אחר בצורה שהיא לא מרכאות כנראה שיש לזה סיבה. התבלבלת בזה קצת, אני ממליץ לך לשים לב לזה כשאת עוברת על הפרק.
הייתה פעם שלא שמת סימן פיסוק בטקסט שבין מרכאות. אני מהטלפון אז קשה לי לצטט, אבל זה לקראת הסוף. שמתי לב לזה וזה הפריע לי קצת, במיוחד כי כל שאר הפרק היה מעולה מבחינת בטא.
בהקדמה כתבת "להצפין" במקום "לצפון". בניינים זה מסובך af, אבל חשוב לשים לב לזה.
אגב, ההקדמה לא הרגישה לי לגמרי נחוצה. היה אפשר להכניס את המידע הזה בפרק עצמו, למרות שההקדמה בהחלט הייתה מסקרנת. היא הרגישה לי קצת יותר כמו תקציר מאשר הקדמה, אני מניח.
שוב, זה היה ממש טוב. את מוכשרת בזה וזה מאוד ברור לעין. אני ממש מחכה להמשך! השמונה הזה נורא סקרן אותי, בא לי לדעת מה יש שם בלילה.

תודה רבה על ההערות, תיקנתי את מה שהיה צריך:)
אני מקווה שתאהבו את הפרק הבא, קריאה נעימה.
יצא די קצר, אבל הפרק הבא יהיה ארוך יותר.

פרק שני
[מילים: 273]

"אז מי עוד נמצא בצוות?" אני שואלת את סקרלט תוך כדי שאנחנו מסיירות בחדרי האורחים.
"יש את ג'סיקה גוון," היא עונה לי, "היא די נחמדה, היא עובדת כאן כדי לממן לעצמה קריירת דוגמנות, או לפחות התחלה של אחת."
"נחמד," אני אומרת, ומהרהרת לעצמי איך נראית ג'סיקה.
"כשתראי אותה תביני," אומרת סקרלט בזמן שאנחנו חולפות על פני עוד חדר, וסוקרות את המסדרון בקפידה.
"אז מה את עושה כאן?" אני אוזרת אומץ לשאול. סקרלט מסתובבת אליי במהירות כשחיוך גדול מרוח על פניה.
"סבא וסבתא שלי גרים לא רחוק, אז כאן אני עובדת כדי לחסוך קצת כסף לבזבוזים. אבל אני ממש אוהבת לעבוד כאן, כך שגם בלי תשלום הייתי נשארת."
"נחמד," אני אומרת לה, שוב.
"תפסיקי 'לנחמד' דברים," צוחקת סקרלט, "זה לא נחמד."
אני מצטרפת לצחוקה, שמתגלה כמדבק ביותר, עד שאנחנו נתקלות במישהי.
לאחר מספר שניות של מבוכה, הנערה שמולנו מושיטה אליי את ידה.
"אני מוניקה תומפסון," היא אומרת לי.
"אני ויקטוריה," אני אומרת ולוחצת את ידה.
"תבואי בבקשה לחדר שלי יותר מאוחר, אני צריכה לשבץ אותך בלוח משמרות."
אני לוקחת לי שנייה כדי לבחון אותה. יש לה שיער חום בתסרוקת של חצי-קוקו ועור בהיר. עיניה כחולות כים ושפתיה ורודות כוורדים. אפה היה סולד מעט, אבל זה לא פוגע בהילה המלאכית שיצרה סביבה.
כשהיא חולפת על פנינו היא קוראת מאחוריי: "אני חדר שש."

כעת אני דופקת על חדרה של סקרלט בעדינות.
לאחר הסיור בחדרים אכלנו ארוחת צהריים, ולאחר מכן הלכתי לחדרי.
בשעה שבע כבר הלכתי לחדר מספר שש, כדי לשבץ את עצמי בלוח המשמרות ביחד עם מוניקה.
כשסיימנו בהליך השיבוץ עמדתי לחזור לחדרי, אבל אז נזכרתי בסקרלט שקבעה איתי מפגש, אז הלכתי לחדרה.
היא פתחה את הדלת, וכשראתה אותי, חייכה.
"לא יכולת לוותר על השמונה, אה?"

אווווווו מתח!!! מעניין אותי מה יהיה בפרק הבא
משהו הרגיש לי קצת מוזר בפרק הזה, אולי בגלל שהוא פחות קשור? את הפרק השלישי אני לא קראתי מן הסתם, אבל הפרק הזה יכול להתחבר לראשון או להיות בתור פתיח לשלישי.
אגב, השמות קצת מלבלבלים אותי. יש אפשרות אולי לחזור עליהם שוב?
חוץ מזה זה היה פרק מעולה, לא שמתי לב לטעויות כל כך. מחכה לפרק הבא!

יש לי הערה קטנטנה על הפרק הראשון שדי נכונה גם לגבי הפרק השני.
כתבת שסקרלט מתנהגת כמו ילדה קטנה אבל לא כתבת מה זה כולל, כן הזכרת שהיא מתלהבת ושמחה אבל איך זה מתבטא? בשבילי זה חלק חשוב מאוד בסיפור שלא רק מתארים מה הדמויות עושות אלא ממש חווים את זה איתן.
לדוגמא המפגש הזה עם סקרלט; רצית שהיא תהיה הדמות העליזה והילדותית הזו, שזה רעיון מצויין כי אלו דמויות חמודות שאני אישית מאוד אוהבת, ולכן אמרת לנו שזה מה שהיא אבל זה חבל, פספסת הזדמנות נהדרת לתאר לנו אותה קצת. למשל, היא ילדותית ולכן היא נוטה להזיז את ידיה המון ולקפצץ במקום בהיפראקטיביות וגם שהיא מדברת הייתי מצפה לדיבור שונה יותר, מתלהב שכזה. אם את נותנת לדמות שלך תכונת אופי מומלץ לבנות את התיאורים שלה בהתאם לתכונת האופי וכך אפשר יהיה לזהות אותה גם אם לא יצויין שמה.
בעצם, מה שאני מתכוונת לומר זה שכאשר יש לך הרבה דמויות (וממה שהבנתי עומדות להיות די הרבה דמויות) את צריכה לאפשר לקורא לזהות אותן ולא רק בעזרת שמן ולכן את צריכה לאפיין אותן בתנועות והתנהגויות מיוחדות להן. לדוגמא; מוניקה (אני לא יודעת מה האופי שלה אבל היא אחראית משמרות אז אני הולכת להניח שהיא די מסודרת כזו) את יכולה לאפיין אותה כמלאכית כמילותיך ולכן יהיה לב טוב אבל קצת עודף נטיה לשמור על חוקים וזה יכול להופיע בזה שהיא תשמור על בגדיה ושערה תמיד במקום ותלחץ עם דברים לא הולכים לפי מה שהיא ציפתה.
זה יותר פשוט לעשיה (לפחות בשבילי) אם משתמשים במישהו אמיתי כמודל בסיסי לדמות, הוא לא צריך להראות כמוה, אין שום קשר אבל הדמות שאת יוצרת צריכה לשמר חלק מהדברים שמאפיינים אותו, יותר נוח לעשות את זה על בסיס מישהו אמיתי כי רק לדמיין בן אדם שלם זה לא קל.
אני נגיד, נעזרת המון בדמויות מסרטים או מחברים שלי במציאות בשביל לאפיין את הדמויות שלי.
למען האמת, באופן כללי קצת חסרו לי תיאורים. האירועים קורים מהר והדיאלוגים צפופים וכמעט בלי תיאורים. יש המון תיאורים שאפשר להכניס לתוך דייאלוג והופך אותו להרבה יותר אמיתי כי אנשים לא עומדים קפואים שהם מדברים, הם מחווים עם הידים, משנים טונים ולפעמים אפילו מגמגמים או מתבלבלים במילים. הדברים האלו, אם הם מוכנים לתיאור דיאלוג, מוסיפים לו הרבה מאוד עומק לדעתי וגם עוזרים לקורא להבין מה קורה.
התיאורים שלך של המקומות טובים למדי גם אם קצרים לטעמי (שימי פה דגש על הלטעמי, אני חופרת להחריד בכל הקשור לתיאורים אז אני נודניקית נורא בנושא) והדיקדוק והתחביר שלך יופי (ועל זה כל הכבוד, כי זה קשה להפליא) כך שהסיפור קל לקריאה.
זו עלילה ממש מעניינת גם ואת מעבירה אותה טוב, אני מקווה שהפרקים הבאים יהיו ארוכים יותר ואני אשמח לקרוא אותם :)
ממש בהצלחה לך ואני מקווה שאת לא נפגעת מover הקטנוניות שלי בנוגע לתיאורים.
אה, ועוד דבר אחרון שאני כל הזמן שוכחת, יש שני סוגי תיאור, שאתה מתאר לקורא מה הוא רואה ושאתה מספר לקורא מה הוא מבין ממה שהוא אמור לראות. זאת אומרת, באחד מהם את מתארת לדוגמא את הורד על עליו האדמונים הפרושים לשמש הצהריים החמימה ובשני את מספרת על זה שהורד יפה, יש הבדל והאופיצה הראשונה היא מה שלרוב אני מחפשת שאני קוראת סיפור.

הקפצה :)

תודה על ההקפצה, ותודה על הת"ב - הן עזרו לי מאוד!
אני ממש שמחה שיש מי שקורא את הסיפור:)
החלטתי להפוך את הפרק הזה לחלק ב' של הפרק השני, לפי הצעתו של תם, אז אתם מוזמנים לקרוא את החלק השני של הפרק השני!
הבטחתי ארוך יותר, כן?

פרק שני- חלק ב'
[מילים: 862]

סקרלט מנענעת את ראשה בסלחנות. היא מקפצת אל תוך החדר בקלילות ומשאירה אחריה את הדלת פתוחה לרווחה.
אני מרשה לעצמי להיכנס אל החדר, רק טיפה. את הסף אני לא מעיזה לעבור – זה מרגיש לי כמו חדירה לפרטיות.
החדר שלה צבוע בורוד מנצנץ, וזה ממש לא מפתיע אותי בהתחשב בעובדה שסקרלט היא אינה ייצוג של הבת הפמיניסטית.
החדר שלה נראה יותר גדול משלי, אולי בגלל שהיא ותיקה יותר.
על אחד הקירות הורדרדים נשען ארון בגדים עמוס וגבוה, ומתוכו מציצות החוצה גופיות ומכנסיים.
כנראה שסקרלט בעצמה – למרות היותה חדרנית – לא ממש מסודרת.
אבל לי זה לא מפריע, ואני ממשיכה לבחון את החדר בסקרנות.
על יד המיטה נפרש לו שטיח מצמר רך, שמזכיר לי את השמיכה הרכה שהבאתי מהבית.
על הצמר הרך יושבת עכשיו סקרלט, שחולצת את נעלי הבית שלה ונועלת נעלי ספורט אפורות.
אני מכחכחת בגרוני כדי לזרז אותה ללא מילים, והיא מבינה את הרמז ומתקדמת אל כיווני.
לאחר שסקרלט יוצאת מהחדר - וכמובן שוכחת לנעול את הדלת לפני שאני מזכירה לה - אנחנו מתקדמות לאורך המסדרון.
"תגידי, ויק," שואלת אותי סקרלט, "מאיפה את?"
לפני שאני מספיקה לענות נשמע קול מאחוריי – קול מוכר, קול ששמעתי בעבר. אותו הקול גורם לידי לקפוא על המעקה המוארך.
"סקרלט, לא דיברנו על זה כבר?"
זו מוניקה - אחראית המשמרות - שמופיעה מאחורינו בבגדיה המסודרים והמגוהצים.
סקרלט משפילה את מבטה בעצב כמבינה.
"אני מצטערת... נו... אני לא יכולה לזכור הכל," היא מגיבה ברעד ודמעות עלבון מתחילות לעלות בעיניה.
אני מנסה לעמוד בקצב. איך העניינים הידרדרו ככה? מה קורה פה?
"סקרלט, אני מאוד מאוכזבת ממך."
מוניקה מדברת בקול קר. הבעת פניה מוכיחה כמה היא מאוכזבת ומותשת. אבל ממה?
"ויק, לכי לחדר שלך בבקשה."
הקול התקיף שלה לא מוצא חן בעיני, אבל אני מחליטה לוותר לה, וגם לא רוצה להסתבך.
"אנחנו לא הולכות ל..." אני פונה אל סקרלט לפני שאני הולכת.
היא מנידה את ראשה לשלילה ובעזרת ידה היא מסמנת לי ללכת.
מאחורי אני עדיין מאזינה למוניקה, שמדברת אל סקרלט בקול חלוש ועייף.
"ג'ולי שלחה אותי לבדוק. לא האמנתי לה, את יודעת?"
אני מצליחה לשמוע את הדמעות החמות שנופלות על פניה של סקרלט, את בכייה.
אני מצליחה לראות בעיני רוחי את סקרלט המהנהנת כחסרת אונים.
עולה בי חשק עז לרוץ ולחבק אותה, אבל אם אעשה זאת הן ידעו שהאזנתי לשיחתן.
כשדמותי כבר נעלמת מעיניהן אני מאמצת את אוזניי לשמוע עוד.
"את יודעת מה אני צריכה לעשות עכשיו, נכון?" מסבירה מוניקה בשקט.
אם מקודם מוניקה לא מצאה חן בעיני, עכשיו היא לגמרי עלתה דרגה.
איך היא מעזה לדבר אל סקרלט החמודה בטון כל כך קר ומתנשא?
הבכי השקט של סקרלט קורע את ליבי ואני נכנסת אל חדרי בלב כבד.

למחרת בבוקר אני מתעוררת עייפה.
המיטות כאן ממש נוחות, כפי שזכרתי מביקורי פה כילדה.
הדבר הראשון שעולה לראשי הוא שאני בטח נראית נורא.
לפני שהלכתי לישון אתמול רק החלפתי בגדים לפיג'מה ונרדמתי במהירות.
אני מתקדמת אל המראה ומתחילה לסרק את שערי המפוזר, כשלפתע אני נזכרת בסקרלט.
לא יכול להיות ש... 'סילקו' אותה, נכון? הרי היא ותיקה כאן, הרי זה לא הגיוני, הרי היא לא עשתה כלום.
אני שוטפת את פניי בעדינות ומצחצחת את שיניי עם משחה בטעם מנטה שמציע בית המלון בחינם.
אני מסתכלת על השעון הגדול שעל הקיר - השעה היא 9:30 – יש לי עוד קצת זמן עד עשר.
אני לוקחת את אחד מעלוני האורחים שמסודרים בקפידה על שולחן עץ מוארך ומדפדפת בהם.
לידי מונח קנקן לתה ואני מכינה לי ספל תה קינמון חם במהירות.
בעלון מוצעים מחירי לינה בבתי מלון שונים בליווי תמונות של אנשים שנופשים. באחת מהתמונות מופיעה אישה מחויכת עם סינר אדום שמציעה מילקשייק לאורחים. בתמונה נוספת מופיעה בריכה - מפלצתית ממש – שבה שוחים לעד הורים וילדיהם, זוגות, אנשים מבוגרים ותינוקות שיושבים בתוך כיסאות מתנפחים. אני מביטה שוב בשעון, השעה היא 9:53 – אני חייבת ללכת.
אין לי אומץ ללכת לסקרלט אחרי שנראתה כל כך פגיעה לידי, ולכן אני מחליטה ללכת לג'ולייט.
אני לא יודעת איפה למצוא אותה אז אני מתחילה להתהלך לי במסדרונות ברוגע.
לבסוף אני מגיעה לאולם הכניסה ודופקת על הדלת הלבנה שמובילה אל המשרד הקטן שבו פגשתי את ג'ולייט בפעם האחרונה. ולמעשה- גם הראשונה.
"יבוא," עונה לי אישה מבוגרת.
אני נכנסת פנימה, ואיכשהו היא מיד מבינה מי אני.
"לכי בבקשה למכבסה לקבל מדים ואז תחזרי," מחייכת אליי בנועם האישה הזרה, "או שבעצם את לא יודעת איפה היא..." היא מצחקקת בקלילות.
היא קמה ומניחה את ידה על כתפיי. עכשיו, כשהתקרבה, אני יכולה לראות בבירור את עיניה האפורות ואת שערה החום האסוף בתסרוקת גבוה. על לחייה מרוח סומק ורוד שמשתלב בזוהר עם שפתייה המבריקות. אני מסיקה ששערה צבוע מכיוון שצבעו נראה לא טבעי במיוחד וקמטי הדאגה שעל מצחה נראים כאילו נוצרו עם הגיל.
היא שמה לב שאני בוחנת אותה ולכן אני מפסיקה.
"בואי, נלך."

לאחר הליכה קצרה אנחנו מגיעות לחדר גדול עם מספר אנשים שדואגים למכונות כביסה גדולות ולבנות. על אוזניהם מונחות אוזניות כיוון שהרעש נורא, והם לובשים מדים אפורים עמידים למים.
"ג'רי, תביא לי מדי חדרנית במידה 4," פונה האישה אל אחד העובדים ששמו ג'רי.
הוא מגיש לי את המדים ומאחל לי בהצלחה.
אני רוצה כבר לצאת מהחדר הרועש לשקט הנצחי שבחוץ.
בדרך חזרה למשרדה מסבירה לי האישה את כל אשר אני צריכה לדעת.
"אני ליליאנה, אבל את יכולה לקרוא לי לילי או ללי. תגלי שהרוב מעדיפים לקרוא לי לילי. אישי ואני – לואיס, מנהלים את המקום. אני מניחה שיצא לך לפגוש את ג'ולייט – הבת שלנו. תכף נצוות לך את ג'סיקה שתראה לך איך ואת מה לנקות... אבל לפני זה – שמעתי שהייתה תקרית קטנה עם סקרלט?" שואלת לילי ואנחנו נכנסות למשרדה.
אני חושבת שהסתבכתי.

--------------------------
אני יותר מאשמח (אם זה אפשרי בכלל), לקבל ת"ב:)
בנוגע לזה שלילי אומרת 'אישי', היא פשוט לא אוהבת את המילה בעלי, כי זה מילה שמייצגת בעלים על משהו... אישי= האיש שלי. אז אם לא הבנתם את זה במקרה - זה הפירוש.
אני לא רגילה לכתוב בזמן הזה אז יש סיכוי שאני אשנה לזמן עבר - שזה הזמן האהוב עליי (מוזר? אולי...)
אם זה קורה, אתם מוזמנים להעיר.
אני מקווה שאהבתם את הפרק:)

טוב, אז אני יודעת שלא הגבתי על הפרקים הקודמים, אבל כן קראתי אותם וממש אהבתי. אני לא אגיב גם עליהם, כי כבר הגיבו, אז אני רק אגיד לך שהעלילה באמת ממש מעניינת ואני ממש אוהבת את הכתיבה שלך - התיאורים מקסימים והכתיבה ממש זורמת, ואני באמת מצליחה להרגיש שאני בתוך הסיפור.

המעבר הזה כאן בין התיאור של החדר לבין מה שסקרלט עושה מרגיש לי טיפה... לא טבעי. הייתי עושה אותו אולי יותר הדרגתי ולא עוברת ישר מתיאור של החדר לסקרלט עצמה.

רשמת כאן פעמיים בעצב, אני ממליצה לך להחליף אולי את הפעם הראשונה או פשוט להוריד אותה.

הייתי מסדרת אולי את המשפט הזה אחרת - "היא מנידה את ראשה לשלילה ומסמנת לי בידה ללכת." אני חושבת שזה קצת יותר ברור ככה.

רשמת במשפט הזה פעמיים 'כאן', הייתי מורידה אחת מהן - אין צורך בפעמיים.

אהבתי כאן את זה שהכנסת את המחשבות של ויקטוריה ושהיא השתמשה במילה 'סילקו' ולא במילה 'פיטרו'.

טוב אז כמו שאמרת שעלול לקרות - עברת כאן לעבר ואז חזרת בסוף להווה, רק להפנות את תשומת ליבך.

שוב עברת לעבר.

שוב עברת כאן בהתחלה לעבר - רשמת 'כשהתקרבה'. זה בסדר אם את רוצה להגיד שזה קרה אחרי שהיא כבר התקרבה ולא בזמן שהיא מתקרבת, אבל את צריכה לכתוב 'אחרי שהתקרבה'.
חוץ מזה, רשמת 'גבוה' במקום 'גבוהה'.

כאן אני חושבת שלא היה צורך לציין את זה שהיא נראית די מבוגרת, אלא לתאר את זה - במקום להסיק ששיערה הצבוע והקמטים הם בגלל שהיא מבוגרת, לתאר בעזרתם את זה שהיא מבוגרת.

כתבת כאן 'אני ואישי'. בעיקרון זה לא תקין - אמורים לכתוב 'אישי ואני', אבל בגלל שדמות אמרה את זה הגיוני שאולי הדמות פשוט לא אומרת את זה בצורה תיקנית. בכל מקרה, אני לא יודעת אם זה בכוונה או לא, אז זו כבר החלטה שלך.
אז אחרי כל ההערות, אני אגיד לך שממש ניהניתי לקרוא את הפרק ושהצלחת לרתק אותי ולא הפסקתי לקרוא, וממש אהבתי את הסוף - השארת אותי במתח ואני מחכה להמשך.
בקיצור, אני ממש מקווה שלא פגעתי, רק ניסיתי לעזור ואני מחכה להמשך ואשמח לקרוא עוד קטעים שלך.

טוב ראיתי שתיקנת את מה שליליקה העירה, כל הכבוד על היעילות :)
העלילה בהחלט מעניינת (אף שאני כושלת וכל הזמן שוכחת מי הדמויות...) והתיאורים שלך שאת לא רצה מדי בהחלט מוצלחים, אני אשמח לראות עוד תיאורים אבל זה הטעם שלי.
מבחינת מעברים בין זמנים, טוב לטעמי, את עוברת טיפה חד מדי. לי זה יוצר תחושה של סצנות בסרט, זה פחות מוצלח בסיפור אלא אם זה מה שאת רוצה להעביר וזה סגנון בהחלט מעניין. אני לא בטוחה איך הייתי משנה את זה בשביל לחזק את הזרימה בין סצנות בהנחה שאת לא רוצה פשוט להאריך אותן טיפה אבל אני חושבת שזה כן יכול אולי להוסיף.
בכל מקרה, מלבד זה הסיפור הוא באמת טוב. הדמויות מעניינות ולא סטריוטיפיות מדי ויש להן הומור מסויים. כך שבאמת, זה סיפור מאוד נחמד וכיף לקרוא אותו :)
הו דבר אחרון, אני מבינה שזו מחשבה של הדמות ולכן זו לא ביקורת אבל אמ, אני לא חושבת שיש קשר בין התנהגות נשית לפנמיזם, פנמיסטית יכולה להיות האישה הכי נשית שיש, זה לא קשור ללהיות לא נשית, זה קשור לשוויון.

הפרק הזה לא יהיה אחד הארוכים, אבל יש מצב שיתווסף לו חלק ב'

פרק שלישי
[מילים: 390]

אני נכנסת לחדר המלבני ומולי יושבת לא אחרת מאשר סקרלט דוויס בכבודה ובעצמה. אותה סקרלט עם אותו ניצוץ בורק בעיניה, עם אותו חיוך מדבק שמרוח על שפתיה בשובבות, עם אותו השיער הבלונדיני שאסוף לגולגול גבוה ועם אותן תנועות חסרות סבלנות שמזכירות ילדה קטנה.
כשהיא מבחינה בי נכנסת לחדר החיוך על שפתיה והברק בעיניה דועכים מעט.
אני עדיין לא מצליחה להבין מה עשיתי לה.
ללי מבחינה במתח שביננו אך לא אומרת דבר.
יש כיסא פנוי ליד סקרלט ואני מתיישבת בו בלית ברירה.
"ללי," אני שומעת את סקרלט לוחשת משהו אל ללי כמתחננת. לא נראה כי סקרלט מבינה שאני שומעת אותה אבל ללי כן.
ללי מעיפה בסקרלט מבט אזהרה אבל לאחר כמה שניות היא קמה מכיסאה.
"אנחנו תכף נחזור," אומרת לי ללי בהתנצלות ושתיהן יוצאות מן החדר.
סקרלט לא מעיפה בי אפילו מבט אחד, וזה מפריע לי בעיקר בגלל שהיחסים בינינו היו כל כך טובים. אבל הם כבר לא כל כך טובים, ואת זה אני אפילו לא יכולה לתקן.
אני בוודאי אצליח להשיג עוד מידע אם אני רק אתקרב מעט לדלת.
סקרנותי מתעללת בי בקריאתה הנואשת למידע ולכן אני מקרבת את אוזני השמאלית לדלת ומתאמצת לשמוע כמה שיותר.
"את יודעת שהיא לא... בירור... נזק... לא ברור מי היא..." אני שומעת לחישות בהולות של סקרלט.
"הבטחת לי," אני שומעת את קולה הנעלב של ללי.
"אבל היא יכולה להיות אחת מהם," אומרת סקרלט, "משהו משך..."
בראשי אני יכולה ממש לראות את סקרלט המתחננת ואת ללי העומדת מולה ומנסה להתעלם מתחנוניה קורעי הלב.
לפתע אני מבינה מה אני עושה ומה יקרה אם יתפסו אותי ואני מתרחקת מיד בכוונה לשבת על אחד הכיסאות. אבל הדלת נפתחת ואני נעצרת מול השולחן, נושמת נשימות ספורות ואוחזת באחד הספרים בחוזקה שלא אופיינית לי.
ללי מביטה בי מעט בחשדנות ומתקדמת אט-אט אל כיסא המנהלים המרופד שלה.
"הכול בסדר ביניכן?" שואלת אותנו ללי.
אני מבינה שהיא נכנעה לתחנוניה של סקרלט - הרי לפני שיצאו מהדלת לא היה אכפת לה מהו המצב ביני לבין סקרלט. אם היא נכנעה לתחנוניה זה אומר שלסקרלט יש השפעה כאן. אבל לא השפעה מהסוג הרשמי, אלא מהסוג הרגשי.
סקרלט מביטה בי לראשונה מאז שנכנסתי למרות שגם היא נשאלה את אותה שאלה. מבטה מבהיר לי שהיא מצפה לתשובתי.
"אני חושבת ש-" אני מתחילה לענות, אבל אז נכנסת לחדר מישהי נוספת בבהילות.
הנערה שנכנסת לבושה במדי חדרנית זהים לאלו שקיבלתי אני. היא נערה עם שיער חום גלי ועור מעט כהה. היא נראית כמו דוגמנית מן השורה – בייחוד בזכות השפתיים המלאות והבשרניות שלה ועיניה הירוקות.
"ללי, מוניקה. זה קרה," היא מדברת בבהלה תוך כדי שהיא מנופפת בידיה בחוסר אונים.
--------------
אשמח לת"ב

ה-ו' לא כל כך מתאימה. לא מתחילים לרוב משפט ב-ו' החיבור ולכן הייתי ממליצה להוריד אותה ולהחליף אותה באני או בשום דבר.

*קמה
טייפו קטן ולא קריטי מדי

יש פה טיפה חזרה שלא מוסיפה, כלומר היא מילת קישור שאמורה להוסיף מידע ולכן לחזור בדיוק על מה שאמרת כבר (היו טובים) הוא לא השימוש הנכון. את יכולה להחליף את זה ב- ...שהיחסים בינינו הם כל כך טובים. כלומר, היו טובים. או שאת יכולה במקום להדגיש את העבר - ...היחסים בינינו היו כל כך טובים. בדגש על ה-היו. או בדגש על צורת העבר, או משהו בסגנון.


דבר נוסף לפני שאני אדגיש כמה נהנתי לקרוא וכמה העלילה מקסימה, שימי לב שיש לך טיפה נטיה לקטוע את הסיפור. מה שאני מתכוונת הוא שיש לך הרבה משפטים שנפרדים זה מזה במקום להמשיך ולתאר אחד את השני. אני אתן דוגמא מתוך הסיפור עצמו:

המשפט - 'אני מקרבת את אוזני השמאלית לדלת ומתאמצת לשמוע כמה שיותר' פשוט לא מתקשר למשפט הקודם לו. היא פשוט הופיעה ליד הדלת בלי שתיארת אותה נעה בכלל. זה דילוג זמנים שקורה אצלך די הרבה וזה טיפה הורס את הזרימה. הייתי מוסיפה משפט שמתאר את התנועה שלה או לפחות את ההחלטה שלה לנוע.
לדוגמא לשלב את המשפט - אני רוצה לדעת מה קרה, אני רוצה לתקן והרצון הזה דוחף אותי לצוטט לשיחתן. - באמצע יכול לבצע את הקישור (כמובן, כל משפט שלך יהיה הרבה יותר טוב, אני סתם מציעה).

אוקיי, יאיי חלק כיפי. העלילה ממש מעניין וקטעת את הפרק בנקודה מצויינת שמושכת להמשיך לקרוא. אהבתי את השינוי בגישה של סקרלט ואני ממש סקרנית לדעת למה היא שינתה את ההתנהגותה שלה ככה ואיך זה קשור למפגש שלהם עם הבחורה הנוספת (נדמה לי שזו הייתה ויקטוריה אבל אני לא בטוחה) ועוד יותר סקרנית לדעת מה המלון הזה מסתיר.
קיצר, אני מחכה להמשך :)

זה היה פרק טוב! הסוף שלו היה טוב ואני ממש רוצה לקרוא את ההמשך עכשיו. אין לך מה לדאוג לגבי פרקים קצרים, אגב - זה קורה, לא כולם צריכים לכתוב פרקים ארוכים ואם הפרקים הקצרים מתאיטמים לסיפור שלך לכי עם זה. מה שכן, הרגשתי שהפרק הזה היה יכול לקבל קצת נפח. אולי לתת קצת רקע של לפני שהפרק הזה התחיל (אם את מבינה על מה אני מדבר) או לתאר לי עוד קצת, כי הרגשתי שהפרק הזה כן היה יכול להיות יותר ארוך.
מחכה לפרק הבא!

זה היה פרק ממש ממש יפה ומעניין מבחינת העלילה ייאיי, אני כבר מחכה לפרק הבא. מה שכן, אני חושבת שכן יכולת להאריך אותו טיפה, אבל יש מצב שזה רק כי אני כבר ממש מחכה להמשך.
רק משהו קטן - כתבת פרק ארבע וזה פרק שלוש, כי הקודם היה חלק ב' של פרק שתיים.

רשמת כאן 'שהזכירו', אני די בטוחה שזה אמור להיות 'שמזכירות'.

זו לא הייתה הפעם היחידה, אבל לדעתי השתמשת כאן קצת יותר מדי בשמות שלהן, ואני חושבת שהיה יותר טוב אולי אם היית משתמשת גם במאזכרים ולא חוזרת על השמות שוב.

כאן הצלחת ממש לסקרן אותי למי הכוונה 'מהם'.

רשמת כאן פעמיים את המילה 'מולה', הייתי מורידה את ה'שמולה' שבסוף.

כאן הייתי מורידה את ה'אני' ומחליפה את הנקודה בפסיק. היו כמה פעמים שראיתי שקטעת משפט במקום שהיה אפשר להמשיך אותו, ואני חושבת שזה קצת קטע את רצף הקריאה לפעמים.

יש לך כאן שגיאת הקלדה - כתבת 'תחנוניה' עם כ'.

עברת כאן זמנים - כתבת 'התחלתי' במקום 'אני מתחילה'.

קודם כל, תיארת אותה ממש טוב לדעתי אז כל הכבוד לך. רק משהו קטן - לא הייתי קוטעת כאן את המשפט באמצע, הייתי הופכת את זה למשפט אחד.

מוניקה? הכוונה לסקרלט?
בכל מקרה, הסוף ממש השאיר אותי במתח ואני כבר ממש מחכה לפרק הבא, העלילה ממש מעניינת והכתיבה שלך ממש טובה ומושכת אותי להמשיך לקרוא.

תיקנתי את מה שהיה צריך, איך זה עכשיו לדעתכם?
לילי - ההערה האחרונה שלך היא לא טעות, משהו קרה למוניקה אבל אני לא יכולה להרחיב במילים;)
דפנה - ויקטוריה היא המספרת, זו שנכנסה זו חדרנית אחרת (שאם תקראו את הפרקים הקודמים, היא מוזכרת שם)
בקרוב יעלה הפרק הבא:)

הקפצה ^^