יער מלא בפיות || סדרת אתגרים, מאושר כמובן

[Sophie Foster]

אתגר: הלורד סנטה וולדי ואוכלי הסוכריות

אני לא בחרתי להיות הלורד סנטה, אתם יודעים?
אני ואוכלי הממתקים המרושעים. בלטריקס-סוכריות-ברטי-בוטס-לסטריינג'
לוציוס-צפרדעי-שוקולד-מאלפוי. נריסה-עוגיות-דלעת-מאלפוי ועוד חברים... תדעו לכם, שתמיד יצתרפו עוד. מי שרוצה להצתרף דבר ראשון צריך לצייר על הגוף שלו את הסוכרייה הקדושה, סימן, שכשאני מחלק את תרומות הסוכריות שלי למשפחות חולות. אז הם באים לעזור וגם קונים ממני סוכריות. בלטריקס-סוכריות-ברטי-בוטס אומרת שזה בגלל שאני כל כך יפה ומשכנע. אבל היא תמיד מתחנפת אלי כדי לקבל שתים במחיר אחד. מבצעים תקבלו רק אצל מכשפת הממתקים של הוגוורטס. אבל אני אוסף תרומות, אז מומלץ לבוא אלי. אגב, מתחילות להגמר לי הסוכריות, אז אני מניח שזה הזמן להזעיק את אוכלי הסוכריות שלי. פעם הבאה תבואו גם אתם! רגע, בלטריקס-סוכריות-ברטי-בוטס פה נדבקת אלי, אז אני צריך ללכת.

בחסות: תרומות לאגודת היתומים של הוגוורטס. חפשו את הלורד-סנטה-וולדי בהוגסמיד *יש תמונה של וולדמורט עם זקן, מראה את סמל הסוכריה שלו, מוכר סוכריות לאנשים מאושרים*

זה אמור להיות המשימה של אוכלי המוות

[Midway Atoll]

מאושרים ושרים היו בני האדם בארץ פאנם, וכל זה בזכות קטניס. היא שרדה בשני משחקי רעב, ואחר כך היא עוד הגיעה למחוז שלוש עשרה, היא נלחמה נגד הקפיטול, ולבסוף, אחרי כל זה, אולי לא אחרי כל זה, אלא באמצע הזמן שבו היא הייתה במחוז שלוש עשרה. היא הלכה עם כמה אנשים ממחוז שלוש עשרה כדי להרוס את הקפיטול, והצליחה. אך במקום להרוג את הנשיא סנואו, היא הרגה את הנשיאה קווין. אחר כך, הם החזיקו את הנשיא סנואו בחממת הורדים שלו. אה, ובגלל שלא אמרתי קודם, הם הלכו לקפיטול כדי לחלץ משם את פיטה, והם הצליחו אך נפצעו קשה. ואחר כך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הלפני 5000 ימים.

אות ראשונה מהסיפור הקודם

[Buffy Summers]

נתקלת בלפרקון!

שלום משתמשים יקרים! הלפרקון ממורמר ולא מוכן לתת לכם לעבור. כדי לשמח אותו, עליכם לכתוב פיקצר שמכיל אהבה צבעונית וגאה! על ביצוע משימה זו תזכו ב150 חרמשים ושלוש נקודות בית. בתמורה לכתיבה, הלפרקון גם יפנה לכם את הדרך.

[כינוי בעברית]

נכתב כדי לשמח לפרקון. הפאנדום הוא, כמובן, ספטימוס היפ. מומלץ לקרוא.

ספטימוס וביטל נכנסו לאחד המחסנים בגנזך בריצה וסגרו את הדלת מאחוריהם, מתנשפים מזיעים וצוחקים.
"החניך הבכיר ולבלר הסתרים הראשי, מי היה מאמין," ספטימוס ניסה לומר תוך כדי התנשפויות. כנראה שביטל הבין את מה שהוא אמר כי הוא הצליח לצחוק כשהתנשף במרץ מהריצה שלהם.
"אני לא יודע מי תכעס יותר, מרסיה או ג'נה," המשיך ספטימוס לומר.
"אפניה גריב יכעס יותר מכולם, כנראה," ביטל ענה בחיוך.
החושך הציק לספטימוס. "תדליק את האור," הוא ביקש מביטל.
"אין אור," התשובה הייתה מהירה.
לו היה אור, ביטל היה רואה את ספטימוס מופתע. "מה זאת אומרת אין אור?" הוא שאל.
"זה מחסן שאין בו אור, ספ. תצטרך ליצור אור בעצמך או משהו."
כישופ האור הוא אחד הכישופים הבסיסיים שספטימוס למד בעברו מקוסמת העל, מרסיה אוברסטרנד. ספטימוס הפיק אור שהספיק לו כדי לבחון את פניו של ביטל, ואת החלל הצפוף שבו הם היו והכריח אותם להיות צמודים אחד לשני.
"מתי אנחנו נצא מהארון הצפוף הזה?" ספטימוס שאל ובחן את הסביבה הדלה שלהם.
"אולי נחכה פה קצת עד שכולם ירגעו," הציע ביטל, ובצדק. הם הגיעו למצב הזה כי ספטימוס ביקש מהאבטחון שלו, ג'ימי במבוק, שייתן לו ולביטל קצת פריסודה. ספטימוס היה בטירת הקוסמים וביטל בגנזך, וג'ימי המבולבל הביא דליים מלאים בפריסודה וכישפ אותם שישפכו את תוכנם על הטירה ועל הגנזך. ביטל הגיע לספטימוס בריצה, כי כשהוא ראה את ג'ימי במבוק הוא הבין מיד מי עומד מאחורי כל זה, ואז שניהם פתחו במנוסה לפני שאפניה גריב, ג'נה או מרסיה יגלו זאת.
"תגיד, לא היה יותר פשוט להעלים את הפריסודה בקסם או לבקש מג'ימי שיעשה את זה?" שאל ביטל לאחר כמה שניות של שקט במחסן הצפוף בו היו.
"ג'ימי בטח היה מעלים את כל הפריסודה במדינה הלחה הקטנה מעבר לים," ספטימוס ענה, "לפעמים הוא יכול להיות מצחיק נורא."
ביטל הנהן. הוא הרגיש את הנשימות של ספטימוס קרובות מדי אליו, ועצר את נשימתו מחשש שהוא בדיוק ישאף את מה שספטימוס נשף ולהפך.
את ספטימוס נראה שזה לא הטריד יותר מדי, כי הוא המשיך לדבר. "אוף, עד שג'נה בדיוק סיימה את מבצע נקיון הטירה, היא בטח תכעס נורא. אני לא רוצה להסתכסך איתה שוב, אחרי כל מה שהיה לנו כשהיא לבשה את גלימת המכשפות האלה מהנמל."
"חשוב לך לא להסתכסך איתה, מה?" שאל ביטל באכזבה, מבלי להבין בדיוק מה כל כך מאכזב אותו.
הפעם ביטל ראה את ההפתעה על פניו של ספטימוס. "בטח שהיא חשובה לי! אני אוהב אותה! היא אחותי!" ספטימוס ענה.
"אחותך המאומצת," השלים אותו ביטל.
"ועדיין, אחותי!" ספטימוס התעקש.
ביטל הבין שיש לו הזדמנות למצוא תשובות לשאלות שהטרידו אותו בשנה האחרונה. הוא ראה סביבו איך ספטימוס וג'נה גדלים ומתפתחים, וגם הוא כמובן, והוא רצה להבין מה בדיוק קורה בבית משפחת היפ. טוב, משפחת היפ לא בדיוק גרה בבית, אבל ביטל לא היה קטנוני.
"מה בדיוק קורה בינך לבין ג'נה?" הוא שאל, "אתם הרי לא גדלתם יחד. למעשה, רוב החיים שלך לא הכרת אותה."
"אבל היא באה למלא את החלק בי שהיה שמור לאהבה למשפחה," ספטימוס ענה, "לפחות ככה אני חושב, אף פעם לא ממש יצא לי לדבר על זה או לחשוב על זה. כל הזמן היה משהו, אתה יודע. פעם למדתי אלכימיה, ופעם יצאתי למסא, ופעם ניסו להרוג אותי, בעצם כמה פעמים. וכמובן המאפליה והסירנא ולהיתקע בעבר לפני חמש מאות שנה וצבא הנוער ו-"
"ועכשיו יש זמן," ביטל ענה, "ג'נה היא אחותך?"
"לחלוטין," ספ ענה, וביטל הרגיש מדקרת שמחה קטנה בליבו.
"אתה מחייך," אמר ספטימוס פתאום, "וזה חיוך שאני לא מכיר. מה, אתה שמח שאני אוהב את ג'נה כמו אחותי?"
ברגע שספטימוס אמר את זה, שניהם הבינו משהו.
"אתה מאוהב בג'נה!" ספטימוס כמעט צעק.
"מ- מה? לא!" מיהר ביטל לומר, והפתעה כנה הייתה נסוכה על פניו. משום מה להתאהב בג'נה נראה לו קצת מוזר.
"אז... אז מה זה?" שאל ספטימוס.
ביטל לא ענה.
"הכל טוב, ביטל?" שאל ספטימוס. פתאום הוא הרגיש שהוא דואג לביטל. הוא לא רצה שמשהו יפריע לחבר הכי טוב שלו, וביטל היה הרבה יותר מזה.
ביטל הביט בספטימוס. הייתה לו תשובה מלאה ומפורטת, אבל פתאום לומר את זה הרגיש לו קשה ומורכב, כמעט כמו לחפש מסמך קטנוני שג'ילי ג'ין המנוחה הייתה נוהגת להפציר בו למצוא, ואז תמיד הוא היה נתקע באיזה מחסן קרח אפלולי עם הרוח המגעילה של טינאוס שנוק, שלמרות שגם הוא מת, הוא לא נח כלל.
ספטימוס הניח יד מנחמת על כתפו של ביטל, וביטל נרתע. ספטימוס מיהר להוריד את היד.
"אתה מדאיג אותי, ביטל."
ביטל נשם עמוק. הוא כבר לא חשש. וחוץ מזה, ספטימוס הוא חבר טוב שלו. הם מספרים אחד לשני הכל. אם זה יעמיד את ספטימוס במצב קצת לא נעים, הוא יתגבר על זה, לא? ואולי זה היתרון בלהיות נאיבי, חשב לעצמו ביטל.
"ספ, אתה זוכר שהיינו באיי הסירנא?" ביטל אמר, "איך אני וג'נה..."
"אתה וג'נה, כמובן, זה כל הסיפור, נכון?" ספטימוס שאל בעצבנות. הוא מרגיש קנאה, כמובן, אבל במה בדיוק? ג'נה לא מפריעה לו במיוחד.
"אני וג'נה דאגנו לך, זה מה שרציתי לומר," ביטל ענה לו, "אתה חשוב לי, ספ, מאוד."
"זה מה שמדאיג אותך עכשיו?" שאל ספ, "ושכחת איך בסיום המאפליה, הייתי בטוח שאתה מת? סיפרתי את זה לסירא סיירא, אני בכלל לא יודע אם היא שומעת את זה אבל סיפרתי לה, הייתי מוכן לנשק אותך באותו רגע כדי שתחיה."
ביטל הרגיש שהמוח שלו לוקח צעד אחורה. הוא לחלוטין שכח מסירא, הנערה שהצילו מאיי הסירנא ושאיתה ספטימוס בילה ימים רבים למרות שהם לא דיברו כבר חודשים, כי היא מחוסרת הכרה מאז שהם חילצו אותה. מאז ספטימוס נוהג לבקר אותה במרפאה ולשוחח איתה, מבלי לדעת אם היא שמועת אותו. אם סירא חשובה לספטימוס כמו שספטימוס חשוב לביטל... אבל ספטימוס הרגע אמר משהו אחר, אז המוח שלו חזר קדימה בחזרה.
"ב-באמת? רצית לנשק אותי?" ביטל שאל והאור במחסן הפצפון כבה.
"למה סגרת את האור?" ביטל שאל.
"כדי שלא תראה אותי מסמיק," ספטימוס ענה, "למרות שאם אמרתי לך את זה אז אין טעם שאכבה את האור, נכון?"
האור חזר. ביטל פתאום נראה לספטימוס נורא קרוב.
"העניין הוא, ספ," ביטל אמר בהמירות, לפני שיתחרט, "שאני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך," ענה ספטימוס.
"לא, אבל ממש ממש אוהב אותך. אתה יודע, כמו... כמו שסיימון אוהב את לוסי."
ספטימוס הביט בביטל מקרוב. העיניים השחורות שלו נראו כל כך מפוחדות. ספטימוס לא רצה שביטל יפחד, אז הוא נישק אותו בעדינות.
משום מה זה רק גרם לביטל לפחד יותר.
"מה... מה אתה מנסה לומר?" ביטל שאל.
"שגם אני אוהב אותך, כמו שלוסי אוהבת את סיימון," ספטימוס ענה בחיוך.
ביטל צחק בהקלה. הוא לא ידע למה הוא פחד כל כך.
"אז בעצם קינאת בי, לא בג'נה," שניהם אמרו אחד לשני באותו הזמן וצחקו.
לאחר שהזוג הטרי נרגע, ספטימוס הביט סביבם בפעם האחרונה.
"הארון הזה באמת צפוף, וכאילו, אני ממש נהנה מהקרבה אליך... באמת, ביטל. אבל אולי כדאי שנצא מפה?"
"כן, נראה לי שעבר מספיק זמן," ביטל אמר, "אגב, אנחנו נספר לכולם על מה שהיה פה?"
ספטימוס חשב לרגע. "אני חושב שכדאי שנשמור את זה בינינו, אתה יודע, עד שנבדוק שבטוח לספר את זה."
ספטימוס פתח את דלת הארון. בצד השני של הדלת, מולו ומול ביטל, ניצבו שלושה אנשים רותחים מזעזוע: מרסיה אוברסטרנד, ג'נה היפ, ואפניה גריב. ספטימוס החוויר וליבו של ביטל החסיר פעימה.
"נסיכה!" ביטל מיהר לומר לג'נה.
הראשונה לדבר הייתה מרסיה. "מה זה היה אמור להיות?" היא שאלה בקול שקט ומאיים.
"כמה... כמה שמעתם ממה שדיברנו?" ספטימוס שאל בקול רועד.
"הכל," מרסיה אמרה, קולה רועד גם כן, "שמענו הכל."
"איך שביטל הודה שהוא...?" החל ספטימוס לומר. מרסיה, ג'נה ואפניה הנהנו.
"ואיך שאני נישקתי אותו?" ספטימוס המשיך. שלושתם הנהנו.
"ו..." ספטימוס אמר, קולו דועך לאט.
"אני מזועזעת," מרסיה אמרה, "פשוט מזועזעת."
ספטימוס הרגיש כאילו היא נועצת לו סכין בלב.
"החניך הבכיר שלי, ולבלר הסתרים הראשי... אני פשוט לא מאמינה," היא המשיכה, "מתוודים ככה על הרגשות שלהם, במקום לנקות את כל הטירה מהפריסודה?! מה, חשבתם שהטירה תנקה את עצמה?"
"האמת שיש ניסיון מתועד של מנגנון ניקיון עצמי של הטירה שמרסלוס פיי ניסה להנהיג," צייץ אפניה גריב.
מרסיה נעצה בו את אחד המבטים שעליהם נאמר שאילו מבטים היו יכולים להרוג. למרבה הצער, אפניה באמת מת כשמרסיה הסתכלה עליו. כנראה שהמבט הספציפי ההוא היה יכול להרוג.
"ולא אכפת לך שאני וביטל מאוה-?" החל ספטימוס לענות, אך מרסיה צעקה, "ממש לא אכפת לי במי אתה מאוהב ולמי ביטל נמשך! תנקו את כל הבלאגן שהשארתם!"
באותו הרגע, ספטימוס נרגע. מרסיה קיבלה את הנטייה שלו ושל ביטל, והיא הפגינה את זה בכך שהיא מתעצבנת עליהם, בדיוק כפי שעשתה מאז ומתמיד. איזו קוסמת על נפלאה.

[Buffy Summers]

כל הכבוד, שימחתם את הלפרקון! תוכלו כעת להמשיך בדרך, בהצלחה!

[Midway Atoll]

מכיל ספוילרים. הקריאה על אכריותכם בלבד


גייל.

אני אוהבת אותך, בכל לבי. אני מצטערת על מה שאמרתי לפני משחקי הרעב, על זה שאני לא אוהבת אותך. פשוט, אתה מבין, אחרי שפיטה הוחזק בקפיטול, הוא פשוט לא אותו הדבר כמו קודם. אז לא יכולתי להמשיך להיות איתו.

אז, אם עדיין לא הבנת, אני מתנצלת.

אוהבת,

קטניס.

נ"ב: מקווה שתקבל את התנצלותי.

קטניס ישבה על מיטתה אחרי משחקי הרעב וכל הבעיות האחרות. אמא שלה הלכה מהעולם הזה, פיטה כבר לא היה אותו הדבר, פרים מתה,לא היה לה איש בעולם. מלבד גייל כמובן.

קטניס.

אני מבין. גם אני אוהב אותך. איך אפשר שלא לאהוב אותך?
אם תרצי, בואי לביתי בשעה שבע הערב.

אוהב,

גייל.

בשעה שבע, לאחר שהתגנדרה, הלכה אל ביתו של גייל. ואמרה לו "אני אוהבת אותך." ונישקה אותו. "אני מצטערת על מה שהיה מקודם,אתה יודע. סליחה." גייל נישק אותה חזרה, ואז ירד על ברכיו. "קטניס, תתחתני איתי?" קטניס הייתה מופתעת, אך לא יותר מדי. "תמיד."אמרה קטניס.

ביום למחרת הם הכריזו על כך לכל תושבי מחוז 12, וכחודש לאחר מכן, הם התחתנו.


נכתב לאהבה לא שגרתית, כי זה די פיטה וקטניס אמורים להיות מאוהבים נראלי

[Sophie Foster]

יומן יקר,
קוראים לי הרמיוני. כן? הרמיוני גריינג'ר, אם שאלתם.

חברה של הארי. אני שונאת את הכינוי הזה. החלטית שאני הופכת את עצמי ל"הרמיוני גריינג'ר" ולא "חברה טובה של הארי פוטר" אני חושבת שאני יכולה להיות עצמי בפני עצמי כי אני מאוד כישרונית, ופרופסור מקגונגל אמרה לי את זה, אז זה אומר הרבה. היום, ביומן זה, אני רוצה לתעד את התספורת החדשה שלי. יש שיגידו שהיא לא מתאימה לנערה כמוני, אבל אני רוצה להשתנות.\

אני לא צוחקת. מחר, תחילת הלימודים, אתה תראה אותי עם שער ורוד קרה. (הערה: זה יומן מכושף, חוץ מהרמיוני אף אחד לא יכול להסתכל בו, והוא יכול "לראות" ולצלם תמונות מהיומיום של אנשים)

כן! הרמיוני גריינג'ר. החנונית!

אז אני אתעד את זה בפעם הבאה, בכל מקרה, אל תגלה לרון- כי אני רוצה לראות את הפרצוף שלו...
בטח מצחיק בטירוף. גם לא להארי.

האמת שאף אחד לא יודע, אז, יומן יקר, תשמור את זה בסוד בשבילי?
בהוקרה, עד הפעם הבאה,
הרמיוני גריינג'ר


זה אמור להיות דמות מהארי פוטר שצובעת את השיער שלה לצבע מיוחד

[Midway Atoll]

"רון, הרמיוני, בואו רגע. אני רוצה לדבר אתכם." קרא הארי לרון והרמיוני. "אני רוצה לעשות שינוי קיצוני. משהו כמו לעשות משהו בשיער. כן. אני רוצה לצבוע את השיער. מה אתם אומרים?" שאל הארי ורון ענה "לאיזה צבע?" שאל. והארי דיבר שוב. "חשבתי על ירוק, כדי שיהיה כמו העיניים שלי. אבל ירוק בהיר. מה שאומר שאני אצטרך לחמצן את השיער שלי. מה את אומרת, הרמיוני? איזה צבע יתאים לי?"
" אממ. ירוק אני חושבת יהיה לך די יפה." ענתה בחחש." אבל אני לא יודעת. מה שאתה רוצה. "
" כן. אני אצבע לירוק." הארי הלך למספרה וצבע את כל שערו לירוק בהיר. זה דווקא היה לו די יפה." מה אתם אומרים? "שאל הארי." יפה? " רון והרמיוני התפעלו ממהירות הצביעה שבה הארי צבע את שערו ואמרו:" זה יפ... יפה..." והארי שאל את עצמו מתי הם התחילו לגמגם.


זה בשביל דמות שצובעת את השיער.

[דרמיוני 3>]

טק. טק. טק. טק. נשמעו נקישות העקבים האדומים של אוגוסטה כשמיהרה במסדרון לכיוון המחלקה למאושפזים לטווח ארוך. ידה הגרומה הייתה נתונה בידו של פעוט שמנמן שמיהר ורץ בניסיון לעמוד בקצב- נוויל. סבתא הייתה מתוחה, הוא חשב לאחר מכן כשראה איך נשכה את שפתה התחתונה או סגרה על ידו בחוזק רב מדי. הם נכנסו לחדר לבן ומואר בקושי, עם ריח מחליא שכמעט גרם לנוויל להתעלף במקום. רק שנים אחר כך הבין שזה ריח סטרילי של בתי חולים, ושהוא יתרגל אליו מהר מאוד. סבתא הובילה אותו בידו, משכה אותו בכוח מעל חולים ממלמלים דברים חסרי פשר, עד שהגיעו למיטות האחרונות במחלקה. סבתא משכה את הוילון הכחול בכוח כזה עד שכמעט נקרע, והוא מצא את עצמו עומד מול שני אנשים ששכבו במיטותיהם ושיחקו בטאקי מתפוצץ. גבר ואישה. לאישה היה שיער חום, ארוך ובהיר, שגדל פרא וכעת נאסף נמוך מעל עורפה. הכל אצלה היה עגול- הפנים השמנמנות, העיניים התמימות, האף הקטן, האוזניים ואפילו הפה היה קפוץ בריכוז עגול משלו. היא יפה, חשב נוויל לעצמו, ומוכרת לו מאיזה מקום. הוא עצם את עיניו בניסיון לדמיין מאיפה הוא מכיר אותה, אבל התמונה היחידה שעלתה במוחו הייתה שלו עצמו, עומד מול המראה בחיתול לבן ותלתלים כהים בלבד. ושיערה של האישה היה בהיר. מה עם הגבר שלידה? נזכר נוויל והביט באדם ששיחק טאקי עם האישה. היו לו עיני שקד כהות ותלתלים עבותים דומים לשלו, אבל... מבטו של נוויל נמשך למיטה השנייה, עליה ישבה האישה. היה ביניהם איזה קשר, הוא היה בטוח. הוא רצה לבדוק את זה. נוויל שחרר את ידו מידה של סבתו והלך לכיוון המיטה של האישה. הוא טיפס על המיטה במהירות אופיינית לפעוטות סקרנים והתיישב על קצה. "אוי, פרנק! תינוק!" צחקקה האישה וחפנה אותו בידיה. אחות מיהרה למיטות הזוג כדי לבדוק שהאישה מחזיקה אותו כראוי, אבל נוויל ידע איכשהו שלא היה בכך צורך. תחושה חמימה הציפה אותו וטלטלה את גופו הקטן, תחושה של בית וחמימות ואהבה. הוא חייך לעבר האישה, ולאחר שנייה פלט צחוק מתגלגל ומיהר לחקור את פניה בעזרת ידיו. הפנים היו רכים וחלקים, נטולי דאגות, לא כמו הפנים הקמוטות של סבתו. "תינוק? באמת?" שאל הגבר ומיהר למיטתה של האישה. עיניו התעגלו בהפתעה והוא מחא כפיים. "זה באמת תינוק!" הוא צעק וחטף את נוויל מידיה של האישה. נוויל רצה לבכות- הוא הרגיש צורך לבלות עוד ועוד בזרועותיה של האישה, אבל משהו עצר בעדו. "תינוק!" קרא הגבר והטיס את נוויל כמו מטוס בכל רחבי המחלקה. נוויל צחק בחדווה- זה היה כל כך כיף- אבל הפינוק נגמר מהר מדי. סבתא חטפה אותו מידיו של הגבר בתום שלושה סיבובים בלבד ברחבי המחלקה וליוותה את הגבר בחזרה למיטתו. היא הדביקה נשיקה על ראשו וליטפה את האישה בחיבה. היי, לגבר ולסבתא יש צורה דומה של הסנטר, ומרפקים זוויתיים, ועיניים זהות, רק שעיניה של סבתא היו חמורות יותר, חשב נוויל לעצמו. "תכיר, נוויל. אלו אליס ופרנק. הם אנשים אמיצים וחשובים שנמצאים כאן לבינתיים. עכשיו אנחנו צריכים ללכת, תגיד להתראות!" אמרה סבתא ונוויל רצה לבכות, אלמלא המבט המתרה של סבתא גם היה עושה זאת, הוא רצה להישאר במחלקה הלבנה לתמיד. "ביי אליס ופרנק!" הוא קרא ונפנף בידו לשלום. "ביי נוויל!" קראה אליס, ופרנק חזר אחרי הקריאה שלה בקול דהוי. "סבתא, אנחנו נחזור לכאן?" שאל נוויל בחיוך מודאג. "אל תדאג לגבי זה..." אמרה סבתו בקול מריר מעט, משום מה. דלת המחלקה נטרקה אחריהם בקול מהדהד.
-------------------------------------
על נוויל

[Buffy Summers]

דרמיוני, נתקלת בקלינסוויפ 3!

לסלך נוסף כעת קלינסוויפ 3 מהוגסמיד. אתל יכולים להמשיך להגיב :)

מאיה, שני דברים. בקטע שלך ל"אהבה לא שגרתית" אין שום דבר לא שגרתי במערכת יחסים בין גייל וקטניס, שכן היא קרתה בעבר. שנית, כתבת שם ספוילר מאוד קריטי ואני מבקשת שתתריעי מראש או תסמני בצהוב.

[Sophie Foster]

לילי שלי

מהדהד. הולך ומהדהד. קולות פסיעותיה הרכות של לילי הלכו ונחלשו.
"אהובתי!" קראתי אליה, אך קול לא ענה.
"חזרי אלי" צעקתי קדימה, אך נדמה שהיא לא שמעה.
פתחתי בריצה מלאת תקווה בכיוון הליכתה של לילי.
אך היא לא נראתה עוד. ראיתי שביל של דמעות עגולות על הרצפה.
דמעותי.
שברת לי את הלב לילי, שברת לי אותו לרסיסים.
"שברת לי את הלב!" צרחתי את נשמתי.
אך הקול המהדהד נעלם.
ואיתו עיניה הירוקות של לילי, ירוקות, מבריקות, מכילות, מדהימות!
ירוקות כמו הדשא, שעליו נהגנו לשבת, ולדבר.
ירוקות כמו הכל. ירוק מיוחד. לילי שלי. אוי, לילי שלי.
ירוקות כמו סלית'רין.
ירוקות כמו הכל. ירוק מיוחד. לילי שלי. אוי, לילי שלי.

לילי של ג'יימס. את קרעת את ליבי. שבית אותו, וקרעת אותו לרסיסים. לילי, אוי, לילי שלי.
כל מה שנשאר, זה לקוות שג'יימס ישמור עלייך. אני לא סומך עליו. אוי, לילי שלי.
ואז המוות. קורע הלב. הורס את הכל. שובר.
שמעתי שיש לך ילד. הארי שמו. הארי פוטר. אוי, לילי שלי. למה הלכת עם פוטר?
ואז הוא הגיע. הילד. פוטר. שוויצר. מתנשא.
עם העיניים הירוקות שלך.
ירוקות, מבינות, אוהבות, סולחות.
ירוקות כמו הכל.
אני אוהב אותך, לילי!
אוי, לילי שלי!
"הבט בי" מילמלתי בנשימתי האחרונה. והילד פוטר הביט בי.
ואז נזכרתי, אוי, לילי שלי. והכאב. שברת את ליבי. והמוות. אולי בעולם הבא אפגוש אותך? האם שוב תשברי את ליבי לרסיסים?
אוי, לילי, לילי שלי.
---------------------------------------------------
סנייפ המסכן....
משום מה אני אוהבת לשמוע אותו סובל, כי זה תמיד מרגש בטירוף!!!
אמור להיות האתגר של המילה האחרונה בקטע לפני. המילה היתה "מהדהד" אם אני לא טועה...

[Buffy Summers]

נתקלתם בפיה!

הפיה חושבת שגנבתם לה מאבקת הפיות ומאיימת להפוך את כולכם לצפרדעים. היא זועמת. כדי לפייס אותה, עליכם לכתוב פיקצר של 400 מילים ומעלה שמחבר בין דמויות אויבות! על ביצוע משימה זו תזכו ב350 חרמשים ושלוש נקודות בית.

[Sophie Foster]

נועד למשימה של הפיה

---------------------------------

דראקו מאלפוי, היה ילד בלונדיני, ששיערו היה תמיד מסורק הצידה, כוכב הבנות של סלית'רין.
לא היתה אחת שהיתה מסרבת לו, אך הוא היה מאוהב בבן. גריפינדורי. ממש בושה לבן ממשפחת מאלפוי. הוא תמיד היה נגדו, היו שאומרים שהוא לא סבל אותו. אויבים בנפש. דראקו מול הארי. דראקו מעולם לא חשב, שירגיש משהו, אפילו הרגש הקלוש, מול הילד בעל הצלקת, אך יום אחד- זה קרה. פשוט, דראקו לא היה מסוגל! הוא אהב אותו, בסתר. דראקו מאלפוי היה מאוהב בהארי פוטר.

הארי פוטר, היה ילד עם שיער שחור פרוע, ועיניים יפות ירוקות, ממש הגיבור של גריפינדור. הוא ידע לרכוב על מטאטא, המחפש ושחקן הקווידיץ הכי צעיר בהיסטוריה. היתה לו חברה טובה, בשם הרמיוני גריינג'ר, הוא אף פעם לא חשב עליה באופן רומנטי, שכן היא יצאה עם חברו הטוב ביותר- רון וויזלי. כן- אבל מעוד סיבה. הוא היה מאוהב בבן. לא סתם בן. בן סלית'ריני. אויבים בנפש, אויבים בדם, אויבים לתמיד. אפילו, הוא לא היה מאוהב בסתם בן סלית'ריני, הוא היה מאוהב בכוכב הבנות הבלונדיני האויב המושבע שלו- דראקו מאלפוי. הוא התנהג אליו כאויב, כשכול מה שהוא רצה היה תשומת לב מידי אהבתו, דראקו. הוא אהב, איך שהשיער שלו היה מסורק, הוא אהב את העיניים שלו, הוא אהב את האופי שלו, פשוט אהב אותו. כל אחד היה לועג לו- הארי פוטר, הילד עם הצלקת? הנבחר? הגריפינדורי? מאוהב בסלית'ריני אוכל מוות? פשוט לא מתחבר, לא הגיוני. הוא לא חשב אפילו לרגע, שגם דראקו אוהב אותו.

היה זה יום שמשי כשהארי הסתובב לו במדשאות, עסוק במחשבותיו על האהבה החדשה שלו. הוא חשב על החיים, ועל הכל- בעצם. הוא חשב על כל ההרפתקאות עם וולדמורט שעבר עד כה, ומה יהיה הגורל הצפוי לו. הוא עבר ליד האגם השקט, תוהה על חבריו, בוהה בזוגות שיושבים ומדברים וחושב על העתיד שלו עם אהבתו. דראקו. דראקו מאלפוי. הוא גיחך לרגע שחשב על שמו של דראקו. דראקו זה כמו דרקון... מאלפוי זה גרוע. זה מאל- פוי. כמו פויה. דראקו פוטר. נשמע טוב. מעניין איך רון יגיב. הוא לא ידע מה רון יעשה לו. אבל הוא אהב אותו. הארי פוטר אהב את דראקו מאלפוי. הוא המשיך להתהלך במדשאות, כלרגע עיניו נחו על ילד שישב עם גבו אליו, פניו מופנות אל האגם. אוי, דראקו. האם אני מדמיין? הוא שאל את עצמו. הוא התקרב בשקט אל הילד שישב שם. "היי" אמר לו דראקו. "היי." אמר הארי. האם אני מדמיין? הוא שאל את עצמו שוב, דראקו אוהב אותי? הוא נרגע מהמחשבות המטורפות על אהבה. תרגע. הארי, הוא סך הכל לא קילל אותך. עדיין לא קילל אותך

דראקו מאלפוי חשב שהוא הוזה. אהבת חייו, אויבו בנפש, אמר לו היי. אולי הוא אוהב אותי בחזרה? הוא שאל את עצמו, והציע להארי להתיישב לידו מול האגם. מחזה מוזר ומטריד בהחלט- הארי ודראקו, יושבים ביחד מול האגם. דראקו הסמיק והתפלא כשראה את הסומק עולה גם בלחייו של הארי. "אני אוהב אותך" הוא אמר לבסוף והארי הנהן. האם זה חלום? "גם אני אוהב אותך" אמר לו הארי. דראקו והארי הסתכלו זה על זה לשנייה ארוכה, ואז שניהם הסמיקו בסתר, והסיתו את מבטיהם אחד מהשני בבושה.
"היינו פעם אויבים" הארי שבר את השתיקה. "עכשיו אנחנו חברים" אמר דראקו והושיט את ידו ללחיצה. הארי חייך. גם אויבים יכולים להיות חברים. "חברים" ענה לו הארי.
---------------------------------------------

פיכסה דרארי! פיכסה!
אני מצטערת אם אתם אוהבי דרארי, אני פשוט לא מבינה איך אפשר לשפפ את זה!! D:
איך הולך המשפט הידוע? איש בשיפופו יחייה
נ.ב
הקטע הוא 520 מילים, מספיק?

נ.ב.נ למי שלא יודע- נזכרתי בדבר נוסף
יש שתי משימות שעשיתי שהתגמול עליהן לא מופיע ברשימה :(
1. המילה הראשונה בפיקצר היא המילה האחרונה בקטע מעליי
2. תארו דמות מהארי םוטר שצובעת את השיער שלה לצבע מיוחד

[Buffy Summers]

כל הכבוד, הרגעתם את הפיה! תוכלו כעת להמשיך בדרך, בהצלחה!

התגמולים יתווספו בקרוב

[דרמיוני 3>]

תאמת עבדתי על האתגר, וכמעט סיימתי כשלולה שלחה >< טוב, יש את זה במקום
-----------------------------------------------------------------------------
"טוב, לי נמאס מהסטריאוטיפים של ג'ינג'ים!" קרא רון כשהלך לצדו של הארי במדשאות "אני רוצה לצבוע את השיער!" אמר והארי החניק צחקוק. "משהו מצחיק אותך?" שאלה רון והארי פלט צחקוק נוסף. "כן- אתה חושב ברצינות על צביעת השיער שלך!" ענה הארי והרמיוני הצטרפה אליהם, כותבת בקדחתנות על גליל קלף. "מה מצחיק כל כך?" שאלה בהיסח דעת, משרטטת רונות מורכבות על הקלף החלק. "רון רוצה לצבוע את השיער!" קרא הארי ורון חבט בכתפו. "זאת הייתה רק מחשבה!" אמר רון בתגובה לצחקוקיה של הרמיוני. "למה תצבע? לכחול?" שאלה הרמיוני והיא והארי פרצו בצחוק מחדש. "הממ... רעיון לא רע!" אמר רון ועזב את שני חבריו הצוחקים בהיסטריה מאחוריו, שקוע במחשבות.
חודש לאחר מכן
"אני לא מאמינה שבאמת עשית את זה!" קראה הרמיוני כשרון יצא מהמספרה, שיערו בגוון כחול עמוק. "אמרתי לכם- נמאס לי מהג'ינג'יות שלי," אמר רון והעביר יד בשיערו הכחול החדש "הגיע הזמן להתרגל לדבר החדש!" קרא בהתרגשות כשהארי הופיע מאחוריו. "אוי, רון. אני לא מאמין! זה. כל. כך מצחיק!" אמר הארי ונגע בשיערו הכחול של רון. "טוב, זה דבר להתרגל אליו. אולי אני אצבע לאדום?" תהה הארי, והרמיוני חבטה בו בקלף עם שיעורי הבית בכשפומטיקה.