טסאו - ጣሳኦ || תהילה

כרגיל אהבתי את הפרק הזה מאוד. הכתיבה שלך נורא ריאליסטית וזה מדהים כי אפשר לדמיין שכל מה ש--- אומר/ת מתאים לגיל שלו / שלה ולאופי - מצויין! תמשיכי לכתוב, הפרק הזה היה מעולה. כל הכבוד ^^

פרק מקסים! אין לי יותר מידי מה להגיד, רק שהפרק הזה היה מתואר יותר והתיאורים היו יפים מאד (:
תמשיכי לכתוב!

סוף סוף, החלטתי לפרגן בפרק ארוך במיוחד (לפחות ביחס לשאר הפרקים שלי).
מקווה שתהנו לקרוא. ומחכה לתגובות! תודה

פרק 11/አስራ አንድ

קמתי בבוקר מעט מזיעה. לא זכרתי מה בדיוק חלמתי, אבל הצלחתי לזכור שזה היה סוג של סיוט. נכנסתי למקלחת, וכשיצאתי נשארו לי עוד עשרים דקות להתארגן. קבעתי עם טסאו עשר דקות לפני הצלצול לשיעור הראשון, מספיק זמן כדי שאבא שלה לא יחשוד ושמיכאלה לא תראה אותנו ליד השער.
כשיצאתי מהמקלחת, שמתי את החולצה עם ציור המיני מאוס עליה. כשהייתי קטנה הייתה לי חולצה דומה עם ציור של מיקי מאוס, ואהבתי לדמיין שהיא חולצת מזל. אף פעם לא האמנתי בדברים האלה, אפילו לא קצת, אבל זה הצליח לתת לי תחושה טובה כשהייתי זקוקה לה. וביום ההוא בהחלט הייתי צריכה.
יצאתי מהבית הריק, נועלת אותו אחריי. המכונית האפורה של עמית עמדה בחנייה וחיכתה לי בסבלנות. תהיתי איזה תירוץ אמיר מכר לאמא שלי שיצדיק את השארת המכונית מתחת לבית שלנו, אבל תיארתי לעצמי שהוא יעשה הכל כדי להיפטר מקשירת עניבה ביום חתונתו.
נכנסתי למכונית האפורה והתנעתי. מבפנים, המכונית הייתה הרבה פחות יפה מאשר מבחוץ. כתם של משהו שנראה כמו תמיסה אלכוהולית כלשהי כיסה שליש מהמושב הצמוד לנהג. חפיסות מסטיקים ריקות פוזרו על רצפת המכונית, מקדימה ומאחורה. השמשה האחורית הייתה מאובקת לגמרי ויכולתי להישבע שאמיר מעולם לא העביר עליה סמרטוט.
משום מה, כל זה רק גרם לי להרגיש בנוח יותר במכונית הזאת.
הגעתי לכניסה לבית הספר תוך חמש דקות נסיעה ותרתי בעיניי אחר טסאו. זיהיתי אותה מיד, אבל לא מספיק מהר בכדי שאף אחד לא יפסיק להבחין בי.
"של מי האוטו הזה?" שמעתי קול מחלון המכונית הצמוד אליי. הסתובבתי בבהלה.
"של אמיר," מלמלתי בתשובה לשאלתה של אושר.
אושר הכניסה את ראשה דרך החלון ובחנה את המכונית. "אוקיי, למה את לא חונה?"
מבטי עדיין נח על טסאו. היא נראתה מהוססת ולא בטוחה אם היא אמורה לבוא או לחכות שאושר תלך. "אני... לא בדיוק באתי לבית ספר."
אושר הרימה גבה. "אני לא יודעת איך לספר לך את זה... אבל את ממש בחנייה של בית הספר." רק אז אושר שמה לב סוף סוף להבעת הפנים הלחוצה שלי, ואז לכיוון אליו עיניי מסתכלות. "מתכננות טיול?" היא שאלה, מביטה גם היא בטסאו.
התלבטתי אם לספר לה. "אני עושה לטסאו איזו טובה," עניתי לבסוף.
אושר לא הייתה מהסוג הלוחץ, אבל גם לא מהסוג שמוותר בקלות. "איזה סוג של טובה?" היא שאלה.
צפרתי לטסאו. היא הבינה את הרמז, סוף סוף, והתקרבה למכונית. "אנחנו נוסעות לבדוק משהו," אמרתי לאושר. הרגשתי מוזר להסתיר ממנה משהו, אבל לא יכולתי לספר לה סוד שלא שייך לי.
"את יכולה פשוט להגיד שאתן מבריזות," אושר אמרה. הטון שלה היה ברור, וידעתי מה היא רוצה לומר ולא אומרת.
בנתיים טסאו הגיעה למכונית. היא פתחה את הדלת הקרובה למושב שלצד הנהג והתיישבה בו. "הי," היא חייכה אליי, "הי, אושר."
שררה דממה של כמה שניות. אושר הביטה בי, אני הבטתי בטסאו וטסאו הביטה באושר. "את יכולה לבוא איתנו," אמרתי לאושר פתאום, "אם את רוצה."
טסאו לא הביעה התנגדות. הנחתי שהיא לא תגיד כלום, בהתחשב בזה שאני זו שסידרה לנו את הנסיעה הזאת.
"אוקיי," אושר אמרה לאחר כמה שניות. היא פתחה את דלת המכונית האחורית והתיישבה במושב האמצעי מאחורה, ראשה ביני ובין טסאו. "אז לאן נוסעים?"
"בואי נסכם משהו," הסתובבתי לאושר, "בלי שאלות."
"מקובל עליי."
בדיוק כשנשמע הצלצול לתחילת השיעור הראשון, יצאנו לדרך.

"את בטוחה שאת יודעת את הדרך?" טסאו שאלה.
הנהנתי. "עברתי על המסלול לפחות חמש פעמים אתמול. אל תדאגי."
"אני יודעת שהבטחתי בלי שאלות," אושר פתחה, "אבל אשמח לדעת כמה שעות נסיעה עומדות לפנינו."
"אם הכביש לא יהיה עמוס, אנחנו אמורות להגיע תוך שעתיים," עניתי.
"ואם הוא כן יהיה עמוס?"
"אני חושבת שאת חורגת מכמות השאלות המותרת."
"אני רק רוצה לציין שכמות השאלות המותרת הייתה אפס," טסאו גיחכה.
יכולתי לראות את אושר מגלגלת עיניים ממראת הנהג.
אני חייבת להודות שהתאכזבתי מעט שאושר הצטרפה אלינו בסופו של דבר. כן, זו הייתי אני שיזמה את הרעיון הזה, אבל זה היה רק כי הרגשתי מזמן שאני מזניחה את הקשר עם אושר. לא באמת חשבתי שהיא תצטרף. אני נהנית מחברתה של אושר, אבל קיוויתי שהנסיעה הזאת תהיה הזדמנות להוציא עוד קצת פרטים מטסאו.
"אכפת לך אם אשים מוזיקה?" טסאו ביקשה בהיסוס.
משכתי בכתפיי.
טסאו פתחה את תא הכפפות והתחילה לעבור על הדיסקים. ראיתי מזווית העין דיסק מוכר של נירוונה, ועוד ערימות של דיסקים שלא הכרתי ולא ראיתי מעולם. נזכרתי בשיחה ההיא שהייתה לי עם אמיר, שבה גיליתי שהוא אוהב נירוונה. הוא נחמד, בסך הכל. זה היה מאוד אדיב מצידו להלוות לי את המכונית.
"עם כל הכבוד לז'אנר הרוק האלטרנטיבי, לחבר ההוא של אמא שלך אין דיסקים עם עטיפות בצבעים?" טסאו רטנה.
צחקתי. היה מוזר ונחמד באותה המידה לראות את טסאו מרשה לעצמה להתלונן על משהו.
"תחפשי טוב, אני בטוחה שתמצאי שם גם משהו של יהורם גאון," אמרתי בלי להוריד את עיניי מהכביש.
"וואו, מי, את כל כך עושה חשק להקשיב למוזיקה," אושר גיחכה מאחור.
"לא הייתי ממליצה לך לעצבן את הנהגת," רטנתי.
"תזכירי לי איך באמת עברת טסט?" אושר צחקה.
"אני אזכיר לך כשייגמר לך המלווה," הוצאתי לשון. "ולהזכירך, עברתי טסט ראשון."
"טוב, לא מצאתי יהורם גאון, אבל מצאתי שלמה ארצי," טסאו התעלמה משתינו והכניסה את הדיסק.
"מי, אם אי פעם יצא לך לריב עם אמיר, תזכרי תמיד שלבן אדם יש דיסק של שלמה ארצי באוטו. כן, כן, גם הוא חוטא לפעמים בפגישות אינטימיות עם אדון שוקו," אושר צחקה.
"אויש, תסתמי," אמרתי וחיפשתי משהו לזרוק עליה. מצאתי קופסת מסטיקים אחת מבין אלו שהיו פזורות ברחבי המכונית וזרקתי אחורה. החטאתי כמובן.

חצי שעה אחרי תחילת הנסיעה, אושר נרדמה. שמתי לב לזה ברגע שהתחיל להיות שקט במכונית, וטסאו החלישה את המוזיקה כדי לא להפריע לה לישון.
חיכיתי הרבה זמן שאוכל לדבר עם טסאו ביחידות, אבל כשההזדמנות הזו הגיעה פתאום לא ידעתי מה אני רוצה לומר.
"את יודעת," אמרתי לבסוף, "יכול להיות מאוד שבזיט לא תהיה שם."
טסאו הביטה בי, ויכולתי לראות את החשש בעיניה. "אני יודעת," היא ענתה בשקט. "אני רק מקווה שמי שיהיה שם יוכל לכוון אותנו טיפה בדרך אליה."
"את יודעת," אמרתי פתאום, "אני לא זוכרת כמעט שום דבר מאבא שלי, אבל יש משפט אחד שהוא היה חוזר עליו כמעט בכל ערב."
"איזה משפט?" טסאו שאלה בהתעניינות.
"אף אחד לא יכול למצוא את מי שאינו רוצה להימצא,"ציטטתי את המשפט. יכולתי לראות בזיכרוני את אבי, אדם קירח שהזכיר לכל הילדים בגני את יובל המבולבל, יושב לידי בפנים רציניות ואומר את המשפט הזה. לא יכולתי להיזכר בשום אופן את הסיבה או ההקשר שבהם אמר את המשפט, אבל הוא נחרט היטב בזכרוני. "אני חושבת שהוא רצה לרמוז לי," אמרתי אחרי דקות ארוכות של שתיקה.
"שהוא הולך?"
"שהוא לא רוצה להימצא," עניתי, מעט במרירות.
"הוא לא שווה אותך, את יודעת את זה?" טסאו אמרה בחיוך קטן. היא הניחה את ידה על כתפי, אבל הרפתה כמעט מיד.
"כנראה שגם הוא חושב ככה," חייכתי בחזרה. "עזבי, בואי נפסיק לדבר על אבא שלי."
"רעיון מצויין. את מעדיפה שנדבר על האבא החורג שלך?" היא גיחכה.
"אמיר הוא לא האבא החורג שלי," מלמלתי, "עוד לא, בכל אופן."
"מתי באמת החתונה?"
"יומיים."
טסאו הביטה בי כמה שניות בשתיקה, ואז שאלה, "איך את עם זה?"
"האמת, לא כל כך אכפת לי," העזתי להודות במה שלא אמרתי לאף אחד, "שום דבר לא באמת ישתנה. זה לא שעד עכשיו אמיר מעולם לא נשאר לישון אצלנו, או שאמא שלי הקדישה את כל חייה בגידולי. הכל יישאר בדיוק אותו הדבר, רק שהפעם לאמא שלי יהיה טייטל של נשואה."
"אז מה כן מפריע לך?" טסאו הקשתה מעט.
התלבטתי קצת אם לענות. "החתונה," אמרתי אחרי מחשבה ארוכה, "האירוע הזה."
"למה זה מפריע לך?" היא שאלה בתמיהה. היא לא הפסיקה להביט בי בריכוז לרגע, אבל אני הייתי חייבת להתרכז בנהיגה.
"האישה הזאת היא אולי אמא שלי," עניתי בשקט, "אבל היא מעולם לא גידלה אותי. כל החיים שלי אני טיפלתי בעצמי, דאגתי לעצמי ורק בזכותי אני מי שאני. אני לא מבינה למה אני צריכה לחגוג במשך לילה שלם לכבוד זה שהיא מצאה את האחד שלה. שכל החברות המבוגרות שלה ינשקו אותי, כל הדודות שאני לא מכירה יצבטו אותי בלחיים, וכולם יגידו לי מזל טוב בחיוך ענקי ויצפו שאסתובב כל הערב עם חיוך מאוזן לאוזן. אני לא חייבת לה שום דבר."
"את לא," טסאו אמרה בהגינות, והטון שלה הזכיר לי למה מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון, "אבל את לא תעשי את זה לאמא שלך. וגם לא לאמיר."
הנהנתי באיטיות. להבריז מהחתונה לא עלה בדעתי אפילו לרגע אחד. אולי היה לי תכנון להסתגר עם אושר ורז במטבח האולם במשך כל הערב, אבל ידעתי שלאירוע אני אגיע בודאות. שבחופה אעמוד כמו ילדה טובה ואצפה באמיר שובר את הכוס, ובאמא שלי מזילה כמה דמעות סוררות.
"תבואי," אמרתי פתאום.
"מה?" טסאו שאלה בבלבול.
"תבואי לחתונה. בבקשה." הרשיתי לעצמי להסיט לרגע את מבטי מהכביש ולהסתכל על טסאו, כדי לבחון את תגובתה.
"אם את רוצה..." חיוך קטן התפשט על פניה של טסאו, "אני לא חושבת שאני יכולה לסרב אחרי מה שאת עושה בשבילי."
"זה?" הצבעתי על ההגה בבדיחות, "זה ממש לא בשבילך, יש לי פשוט תחביב כזה להבריז מבית הספר ולנסוע לבתים של אנשים שמצאתי במחשב. אל תיקחי אישית."
טסאו צחקה, ואני חזרתי להתרכז בכביש.

"טוב, נראה שאכן יש פקקים," הכרזתי לאחר שעה שלמה של נסיעה.
"נפלא," אמרה אושר, שכבר הספיקה להתעורר.
טסאו פיהקה. "אולי זה לא היה רעיון טוב להירדם בשלוש לפנות בוקר."
"אפשר לשאול למה עשית את זה?" שאלתי, מבודחת.
"אפשר לומר שלא ממש הצלחתי להירדם," טסאו ענתה במבוכה, "כל הזמן חשבתי על... לפגוש אותה, את יודעת."
אושר העבירה בינינו מבטים, אבל לא שאלה דבר. "את רוצה להחליף איתי מקום?" שאלה את טסאו לבסוף, "תוכלי לישון פה מאחורה, ובכל מקרה אני חייבת לעשות איזה שינוי. אני קצת על קוצים פה."
"את מדברת?" רטנתי.
"זה רעיון מצויין," טסאו ענתה בחיוך. "מי, תוכלי לעצור איפה שהוא?"
המשכנו לנסוע כמה קילומטרים, ועצרתי בהזדמנות הראשונה שהייתה. אושר וטסאו החליפו מקום והמשכתי מיד בנסיעה.
"טסאו, את רוצה שנשים לה שירי ערש?" אושר שאלה בגיחוך.
שמחתי לראות שהן מסתדרות. בהתחלה אושר לא הייתה נחמדה במיוחד לטסאו, והייתה די עוקצנית כלפיה. ידעתי שהסיבה הייתה שהסתובבתי עם טסאו הרבה בזמן האחרון וזה בא על חשבונה של אושר, אבל שמחתי לראות שבסופו של דבר הן די בסדר אחת עם השנייה. אחרי הכל, שתיהן חברות טובות שלי.
"לא תאמיני," אושר קטעה אותי ממחשבותיי, "טסאו נרדמה."
הסתכלתי במראה שעל יד כיסא הנהג וראיתי את טסאו משתרעת על המושב האחורי בעיניים עצומות. חייכתי.
"אז עכשיו את יכולה לספר לי בבקשה מה היה אתמול עם רז?" אושר הסתכלה עליי. ידעתי שהיא חיכתה לשאול את זה מתחילת הנסיעה.
"דיברנו," עניתי בפשטות, לא מורידה את עיניי מהכביש. השתדלתי לשמור על ריכוז למרות שהנסיעה הייתה ארוכה.
"גילוי מרעיש. מותר לשאול מה תוצאות השיחה?"
הצצתי לרגע לאחור. משום מה, היה לי חשוב לבדוק שטסאו אכן ישנה ולא שומעת. "השלמנו," עניתי. בלי שאושר תאמר דבר, ידעתי שהקול שלי נשמע עצוב להחריד.
"אוקיי, מי, את חייבת לדבר," אושר פקדה עליי. היא סגרה את חלון המכונית כדי לתת למשפט שלה סיום מוחץ.
"אוף, אושר," מלמלתי בייאוש, "אני באמת לא יודעת מה לעשות." השתדלתי להחזיק את הדמעות שלי בתוך העיניים. ממש לא התחשק לי לבכות באמצע הנסיעה. "אני חושבת ש... אולי... בזמן האחרון אני מתחילה לחשוב על מישהו אחר."
אושר נאלמה דום. "איזה סוג של מחשבות?" היא שאלה בזהירות.
הצצתי אליה רק לרגע, ומיד הסטתי את מבטי בחזרה. "כמו קראש כזה," עניתי בקול הכי שקט שיכולתי לגייס, "כאילו בכלל... אין לי חבר."
אושר שתקה במשך זמן ארוך שהרגיש כמו נצח.
"תגידי משהו," ביקשתי בתחינה.
"את חייבת לגמור איתו," היא אמרה בנוקשות.
"מה?"
"עם רז. את חייבת לגמור איתו. את לא יכולה להמשיך להיות איתו כשאת חושבת על מישהו אחר, את מבינה את זה?"
"אבל אמיר אמר ש-"
"את פשוט חייבת," היא חזרה שוב, קצת יותר בקול, "זה לא הוגן כלפיו. תחשבי מה היה קורה אם היית מגלה שבזמן שרז מחבק אותך הוא חושב על מישהי אחרת."
"לקחת את זה קצת רחוק מדי," מלמלתי.
"את בטוחה?" אושר שאלה. היא השתדלה להסתכל לי ישר בעיניים כשדיברה, מה שגרם לי להרגיש קצת כמו במבחן.
השאלה שלה נשארה תלויה באוויר, ולא ידעתי אם אני כבר מסוגלת לענות.

כשהגענו ליעד, גם אושר וגם טסאו היו ישנות. נענעתי מעט את ידה של אושר, אבל זו הייתה משימה מסובכת מדי להעיר אותה. בסופו של דבר פתחתי את תא הכפפות, הוצאתי דיסק של אחת מלהקות הרוק שכיכבה שם והפעלתי בווליום חזק.
טסאו התעוררה תוך רגע. "בוקר?" היא מלמלה.
"הי," חייכתי אליה. אני חייבת להודות שטיפה התגעגעתי לנוכחותה בזמן שישנה. "הגענו."
אושר התעוררה כמה שניות אחריה. "אחלה דרך להעיר אנשים, מי."
צבטתי לה את הלחי, כמו שהייתי עושה בכל אחת מהפעמים שנשארה לישון אצלי. "בוקר טוב, ישנונית."
"את בטוחה שזה כאן?" טסאו כבר קמה לגמרי והביטה מסביבה.
"זה צריך להיות הבית הזה," הצבעתי על אחד הבתים מולה.
הבית היה בית קרקע, נמוך יחסית וצבוע בצבעי קרם-לבן. היו לו מעט מאוד חלונות ושמתי לב מיד שכולם מוסתרים בתריסים עשויים תחרה. הוא נראה בית רגיל מאוד כלפי חוץ, וכמעט דמה לשאר הבתים ברחוב.
"אני אחכה לכן פה?" אושר הציעה. במהלך הנסיעה הארוכה הזו היא כבר הבינה את מקומה במסע הזה, והחליטה להתערב כמה שפחות.
"רעיון מצויין," חייכתי אליה. חשבתי לעצמי שזה היה דווקא רעיון טוב להביא את אושר לנסיעה הזאת, בהתחשב במה שעבר עליה בזמן האחרון. היא הייתה צריכה להתאוורר מעט.
טסאו יצאה מהמכונית, והבחנתי מיד שידיה רועדות. לקחתי את אחת מידיה ושילבתי את אצבעותיה באצבעותיי. "יהיה בסדר," אמרתי לה בשקט. לא יכולתי להבטיח דבר כזה, אבל הייתי חייבת לנסות לומר משהו שירגיע אותה.
היא לקחה שאיפה עמוקה. "בואי ניכנס כבר."
הנהנתי אליה. כשעמדנו ליד הדלת, טסאו כמעט לא הצליחה לנשום. "טסאו," הסתובבתי אליה, "אני יודעת ששום דבר שאגיד לא יוכל להרגיע אותך, אבל אני פה איתך. אוקיי? בואי ננסה לגמור עם זה מהר."
היא הנהנה וחיוך קלוש עלה על שפתיה. נרגעתי גם אני מעט.
דפקתי על הדלת בעדינות. שמתי לב שברגע שעשיתי את זה אחיזתה של טסאו בידי התהדקה. אחרי מספר שניות שבהן לא היה כל מענה, דפקתי שוב.
"רק רגע," שמענו קול גברי מתוך הבית. הצלחתי לשמוע את צעדיו וזיהיתי מיד שבתוך הבית יש מדרגות.
הדלת נפתחה שניות אחדות לאחר מכן, ומולנו עמד גבר בהיר-עור בעל זיפים ומראה מעט קשוח. "כן?" הוא סקר אותנו באותה המידה שסקרנו אותו.
עם כל ההכנות שעשיתי לעצמי, ברגע שעמדנו בפתח הבית המילים התבלבלו לי לגמרי. "אנחנו... אנחנו מחפשות מישהי בשם בזיט. היא גרה פה פעם, או... אולי עדיין." טסאו הביטה בי בהשתאות, אבל עדיין לא אמרה דבר.
"מי אתן?" הגבר שאל בחשדנות.
"אני אחותה," טסאו ענתה בקול בטוח. היא הייתה נחושה למצוא רמז לבזיט.
הגבר הביט בטסאו במשך כמה שניות, ואז בלי לומר דבר לקח צעד אחורה וטרק את הדלת.
הבטתי בטסאו בבלבול, ואז בדלת הסגורה. "הי, חכה רגע!" צעקתי לו, "איפה היא?"
במשך כמה שניות נשמעה דממה, ואז הדלת נפתחה בשנית. "בזיט לא מעוניינת לראות אותך," הוא פנה אל טסאו, וקולו היה תקיף במיוחד, "היא לא רוצה לראות אף אחד מהמשפחה שלך. אל תבואו לפה שוב."
"אבל -" טסאו מלמלה בחוסר אונים.
"יום טוב," האיש אמר מבלי להקשיב לה, וכבר עמד לסגור את הדלת שוב.
"שנייה!" החזקתי את הדלת בידי, למרות שידעתי שאני לא מספיק חזקה כדי לעצור אותו, "היא פה?"
האיש הביט בי במבט מאיים. משום מה, זה לא הפחיד אותי. הוא נראה שוקל מילים, ואז ענה, "שמעתן מה אמרתי. אל תבואו לפה שוב." והוא טרק את הדלת בשנית. שמעתי את צעדיו מתרחקים מהדלת, אבל נשארנו לעמוד שם עוד דקות ארוכות.
טסאו עמדה מול הדלת, דוממת לגמרי.
"בואי נלך מפה," אמרתי לה בשקט.
היא לא ענתה, רק הסיתה את עיניה מהדלת והסתובבה לכיוון המכונית.
אושר הביטה בשתינו כשנכנסנו למכונית, אני במושב הנהג וטסאו במושב הקרוב אליו, וידעתי לפי מבטה שהיא הבינה מיד שמשהו לא טוב קרה שם. כמו בכל שאר הנסיעה, היא שתקה ולא שאלה דבר.
התחלתי לנסוע. בהתחלה שתקתי, ואז החלטתי שאני חייבת לנסות לומר משהו.
"את מכירה את האיש הזה?" שאלתי את טסאו.
היא הנידה בראשה.
"את חושבת שהיא נמצאת בבית הזה?"
היא משכה בכתפיה.
"יכול להיות שהוא בכלל לא קשור אליה, וסתם לא היה לו כוח אלינו," העליתי הצעה.
טסאו שתקה.
ראיתי שאושר מקשיבה לשיחה שלנו בחצי אוזן וכנראה מנסה לחבר פרטים. בסופו של דבר התייאשתי, והמשכתי גם אני לשתוק.
טסאו שתקה לאורך כל הדרך חזרה. גם כשאני ואושר התחלנו בשיחה על המורה החדשה לתנ''ך, וגם כששמתי שוב את הדיסק של שלמה ארצי. היא לא הוציאה מילה.
רק כשהגענו סוף סוף, טסאו פתחה את דלת המכונית ואז הסתובבה אליי ואמרה, "כנראה שאבא שלך צדק." ועד שהבנתי למה התכוונה, היא כבר יצאה מהמכונית והתרחקה בדרכה הביתה.

וואו, לדעתי הפרק הכי מקסים שלך עד עכשיו. הצלחת לתאר את כל הרגשות בצורה נהדרת וממש אהבתי את התיאורים של מי בנהיגה. טסאו מקסימה כתמיד ומערכת היחסים בין כל אחת מהדמויות מושלמת.
תמשיכי בהקדם (:

מה הקטע של בזיט מה קרה איתה מה
+ מי בהחלט חושבת על מישהו...י אחרת ;;;;;;;;;)
פרק מעולה ואני ממש שמח שטסאו ואושר מסתדרות. עלילתית הוא מעולה ומבחינת תיאורים גם, לא היה חסר לי שום דבר. אולי סוף סוף דברים יתחילו להסתדר, רק צריך להבין מה הקטע של בזיט

ווהו עוד פרק!
שניה לפני שאגיב יש טעות קטנטונת בהתחלה: "המכונית האפורה של עמית עמדה בחנייה וחיכתה לי בסבלנות. תהיתי איזה תירוץ אמיר מכר לאמא שלי שיצדיק את השארת המכונית מתחת לבית שלנו"
כתבת עמית ואני מניח שהתכוונת לאמיר :)
אומייגאד זה פרק מהמםםם וכזה עצוב אבל עדיין מהמם! אין הערות, עוד פעם. תמשיכי לכתוב :)

הפרק הזה מוקדש לחברה הכי טובה של נועה - ספרות.
זה פרק די קצר, בעיקר ביחס לקודם, ואפשר לומר שהוא די פרק מעבר.
קריאה מהנה!

פרק 12/አስራ ሁለት

"אין איזה פטור מספרות למי שאמא שלה מתחתנת מחר?" נאנחתי בייאוש.
"לא יודעת איך לספר לך את זה - אבל את בכיתה י"א. גם אם תגססי לרוחמה מול הפרצוף היא תגיד לך להיבחן בבגרות," אושר ענתה.
ישבנו שתינו בבית שלה, על המיטה שלה, מכוסה במצעים עם ציור מיניון. היה קשה לי לא לפזול מדי פעם למקום בו עמד פעם אגרטל הזכוכית המפורסם.
"אבל הבגרות רק עוד שלושה ימים!" רטנתי.
"ואת חושבת שתלמדי מחר?" אושר גיחכה.
לקחתי מאושר את הדפים שהחזיקה והתחלתי לעבור עליהם. "מה הקטע של רוחמה עם ש"י עגנון הזה? הוא מופיע בערך על כל יצירה."
"תפסיקי להתלונן ותתחילי ללמוד. הנה, אני אבחן אותך על שיר של רחל המשוררת," היא שלפה דף אחד ורפרפה עליו בעיניה.
"הו, כנרת, ההיית או חלמתי חלום?" ציטטתי בדרמטיות.
"נפלא!" אושר מחאה כפיים בהתלהבות.
"באמת?" שאלתי בפליאה.
"בטח, אם רק היה צריך לזכור את השיר בעל-פה," אושר גיחכה וציננה את התלהבותי.
אושר הבחינה פתאום שמבטי נח על שולחן העץ עליו היה פעם האגרטל. היא הביטה בי במבט נוקב, מספיק כדי שאסיט את מבטי.
"אנחנו מתכוונות לדבר על זה?" שאלתי בלחש.
"אנחנו מתכוונות לדבר על מה שהיה אתמול?" אושר שאלה בחזרה.
חשבתי לרגע, ואז עניתי. "בואי נשחק משחק."
"מה משחק עכשיו?" אושר שאלה בחוסר סבלנות.
"אני שואלת אותך שלוש שאלות ואת חייבת לענות. אחר כך את שואלת אותי שלוש שאלות ואני חייבת לענות. דיל?" הושטתי את ידי ללחיצה.
אושר היססה לרגע. "דיל," היא אמרה לבסוף ולחצה את ידי המושטת.
"אז," פתחתי לפני שאושר תספיק לומר משהו, "למה עשית את זה?" הצבעתי על הצלקת שעל זרועה.
אושר שתקה במשך כמה שניות. "אני לא ניסיתי להתאבד, מי," היא ענתה כמעט בלי קול.
"אז מה ניסית לעשות?" שאלתי בזהירות.
היא לקחה נשימה עמוקה. "כאב לי בלב," היא אמרה, והרגשתי את הכאב בקולה, "רציתי להעביר את הכאב ליד."
"למה כאב לך בלב?" שאלתי. התקרבתי אליה מעט והשתדלתי לא להישמע לוחצת.
"זו השאלה האחרונה שלך," אושר מלמלה.
"זה בסדר," עניתי ברוך.
היא הרימה את מבטה לתקרה והביטה בנברשת שמעל מיטתה בתסכול. "אני לא יכולה," היא ענתה בקול חנוק ודמעות בצבצו בעיניה, "אני לא יכולה."
הנחתי בעדינות יד על זרועה. "את יכולה לספר לי, אושר." היה לי כל כך קשה לראות את האדם הכי יקר לי סובל כל כך. אצל אושר הכל היה מצחיק תמיד, הפעם האחרונה שראיתי אותה בוכה הייתה בכיתה ז' כשרוני סול שברה לה את הפלאפון. ובחודש האחרון... הכל השתנה. פתאום אושר הייתה שקטה יותר, כבויה יותר, והיא אפילו בכתה באחד הימים. לא היה לי ספק שמשהו עובר עליה, וכל מה שרציתי לעשות היה לעזור לה.
"זה אלי," היא ענתה בקול חלוש לאחר דקות ארוכות של שתיקה.
"אלי מהשמינית?" ניסיתי לדובב אותה.
היא הנהנה, והדמעות החלו מיד לזלוג על לחייה. ליטפתי מעט את זרועה, והיא נרתעה וניערה אותה ממנה.
פתאום נפל לי האסימון. "אושר, מה הוא עשה לך?" שאלתי בדאגה.
היא נענענה בראשה, הדמעות מציפות את כל פניה. ראיתי שהיא מנסה לענות, והדמעות לא אפשרו לה לדבר.
"אושר, מה הוא עשה לך?" שאלתי שוב, בקול רם יותר.
"הוא... הוא נישק אותי," קולה היה חלש כל-כך שכמעט לא הצלחתי לשמוע.
"בכוח?" שאלתי, לחוצה. קולי רעד, והצטמררתי מהמחשבה על אלי שמחזיק את אושר ומנשק אותה בחוזקה.
היא הנהנה בדממה.
היו לי כל כך הרבה דברים להגיד, אבל לא רציתי לומר דבר. פשוט חיבקתי אותה חזק והבטחתי לעצמי שלא אתן לאף אחד לפגוע בה שוב.

"תורי."
ישבנו חצי שעה על המיטה של אושר, מנסות להתאושש מהסיטואציה שקרתה, ופתאום אושר דיברה.
"תורך במה?" שאלתי בבלבול.
"תורי לשאול שלוש שאלות," היא ענתה, מרוצה מעצמי. לפני שהספקתי לענות, היא התחילה. "אז מי, את מי הלכנו לפגוש אתמול?"
התביישתי לספר בשם טסאו, אבל הסכם זה הסכם. אושר ענתה על שלושת השאלות שלי ועכשיו אני צריכה לענות על שלה. "את אחות של טסאו," עניתי.
"לא יכולתן פשוט להתקשר אליה?" אושר גיחכה, "חבל על כל הדלק."
"את בטוחה שאת רוצה לבזבז על זה שאלה?" הרמתי גבה.
"לא!" אושר זינקה מיד, "קבלי ביטול." היא שינתה את תנוחת הישיבה שלה ונשענה עליי, כך ששערה השחור דגדג את כתפי. "אז מה חיפשתן אצל אחות של טסאו?" היא שאלה לבסוף.
"את אחות של טסאו," עניתי בחיוך.
"זה לא הוגן! את עונה תשובות קצרות מדי," אושר רטנה.
"לא היה שום חוק במשחק שקובע את אורך התשובה," צחקתי, מה שגרם לאושר להתעצבן עוד יותר ולזרוק עליי את הכרית שלה.
"אוקיי, אז אני חייבת לדאוג שהשאלה האחרונה שלי תתן לי הרבה מידע," היא אמרה וחשבה בכובד ראש. "אממ... למה חיפשתן את אחות של טסאו?"
נאנחתי. זו תצטרך להיות תשובה מפורטת יותר. "טסאו לא הסבירה לי איך ולמה בדיוק," התחלתי, "אבל אחותה נעלמה. מזמן. היא פשוט עזבה את הבית וניתקה כל קשר עם ההורים או האחים שלה. ברגע שטסאו סיפרה לי את זה הצעתי לעזור לה למצוא את אחותה, אבל כנראה שזאת הייתה טעות."
"למה?" אושר שאלה בתמיהה.
"זו כבר שאלה רביעית," עניתי. אושר צבטה אותי ביד. "אוקיי, אוקיי," נכנעתי, "זה היה טעות כי כמו שבטח שמת לב, המפגש לא היה מוצלח כל כך. מישהו שאנחנו בכלל לא מכירות פתח לנו את הדלת ואמר שבזיט, אחותה, לא מעוניינת בשום קשר עם מישהו מהמשפחה."
"אוקיי, ומה את מתכוונת לעשות עכשיו?" אושר שאלה בעניין. שמחתי שהסיפור שלי הסיח את דעתה מהסיפור שלה.
"כלום," משכתי בכתפיי, "היא לא מעוניינת בקשר, מה אני כבר יכולה לעשות."
"איזו מן אחות מסוגלת להתנהג ככה?" אושר אמרה בכעס, "אם הייתה לי אחות, לא הייתי זזה ממנה לרגע. אני לא יודעת מה טסאו והמשפחה שלה עשו שגרם לבזיט הזאת לעזוב בכעס, אבל לא משנה כמה נורא זה היה - הם עדיין המשפחה שלה. והיא לא יכולה פשוט לנתק איתם קשר ככה! היא חייבת לפחות לשמוע מה יש לטסאו לומר."
"אושר, אני מסכימה איתך לגמרי," עניתי בתסכול, "אבל מה אנחנו כבר יכולות לעשות?"
"את צריכה ללכת לשם ולהגיד לה את זה," אושר ענתה בנחישות.
"מה?"
"תסעי לבזיט ותגידי לה כל מה שאת חושבת. אני בטוחה שזה יגרום לה לשנות את דעתה," אושר הסבירה.
"האמת," הרהרתי בקול, "זה לא רעיון כל כך רע."
אושר חייכה, מרוצה מהרעיון של עצמה.
"אני אסע מחר," אמרתי פתאום.
"מי, החתונה של אמא שלך מחר," אושר הזכירה לי.
"בסדר, אני יכולה להספיק לחזור עד אז," שכנעתי את עצמי, "אני אסע, אגיד לה מה שאני חושבת ואחזור בזמן לחתונה."
"איך בדיוק תסעי? לא נראה לי שאמיר יתן לך את רכב החתונה בשביל זה."
"לא, אסור שאמיר או אמא שלה ידעו מזה. הם בחיים לא יתנו לי לנסוע." חשבתי במשך כמה רגעים. "אני אסע באוטובוס," אמרתי לבסוף, "עכשיו כשאני יודעת איפה זה לא יהיה כל כך מסובך להגיע לשם."
"מי, זה מטורף," אושר נאנחה.
"בסדר, אני מטורפת."
"אני באה איתך," היא אמרה פתאום.
"לא, אושר," דחיתי את הצעתה מיד, "אני חייבת שתהיי בחתונה למקרה שאאחר. את צריכה לדאוג שאמא שלי ואמיר לא יחשדו בשום דבר, אוקיי?"
"את לא חושבת שאמא שלך תרצה לראות את הבת שלה ביום החתונה שלה?"
"היא תהיה מספיק עסוקה. בכל אופן, בכל פעם שאחד מהם ישאל עליי פשוט תגידי שבדיוק הלכתי לשירותים."
אושר הרימה גבה. "כמה פעמים בן אדם יכול להיות בשירותים?"
"אוף, נו, אושר, תהיי חברה."
"בסדר, אבל את לא נוסעת לבד," היא אמרה בטון נחרץ.
"נו, אושר, מה כבר יכול לקרות לי?" נאנחתי, "אני בסך הכל נוסעת, נמצאת שם חמש דקות ומיד עולה על אוטובוס בחזרה."
"מה את יודעת על בזיט הזאת חוץ מזה שהיא אחות של טסאו? ועל האיש ההוא שפתח לכן?" אושר לא חיכתה שאענה, והמשיכה, "יכול להיות שזה לא ימצא חן בעיניהם שבאת שוב. לכי תדעי, אולי בשנים האלו שבזיט נעלמה היא הספיקה לחבור למאפיה. אנחנו לא יודעות עליה שום דבר, ואני לא מוכנה שתסתכני."
"אוקיי, אבל אותך אני חייבת כדי לחפות עליי בחתונה, וטסאו זה לא אופציה - זה יפגע בה מדי אם בזיט תעיף אותנו שוב."
"דווקא יש לי רעיון למישהו שלא יתנגד לקצת זמן איכות איתך," אושר חייכה.
"רז?"
היא הנהנה. "נראה לי שלשניכם לא יזיקו שעתיים נסיעה כדי לפתור את כל העניינים בניכם."
נאנחתי אנחה ארוכה במיוחד. "כן, את צודקת. אני אדבר איתו."
"יופי, עכשיו את יכולה בבקשה לראות איתי את הפרק החדש של משחקי הכס?" אושר ביקשה.
"מה עם ספרות?" הזכרתי לה.
"ספרות תחכה."

אחחחח מי הולכת לעשות משהו שהוא תתחרט עליו או שיגרום לטסאו לכעוס עליה אבל אני חולה לה על הצורה אז מה אכפת לי
אני אוהב את זה שיש פרק שלם שמוקדש למי ואושר, בזמן האחרון לא ראינו הרבה מהן וזה ממש חשוב. כתוב נהדר ומעניין, מוסיף עוד קווי עלילה וגורם לי להמשיך לקרוא. את יודעת שאני מת על כל דבר שאת כותבת אז מה יש לי כבר לחדש לך. תמשיכי פליזוש

טוב, לא הכנתי אתכם מספיק לזה אז הכנה קצרה:
מה שאתם הולכים לקרוא זה כנראה הפרק הארוך והמתיש ביותר שהיה ויהיה לטסאו.
רק כדי שתבינו, רוב הפרקים פה נעים בין 1,000 ל1,500 מילים והפרק הזה מונה 3,300 ומשהו מילים. מה שאומר, פי שלוש.
אז, בהצלחה, מקווה שתאהבו, אל תהרגו אותי.

פרק 13/አስራ ሶስት

אף פעם לא הייתי מהאנשים שקמו מוקדם מדי, אבל ביום החשוב הזה הייתי חייבת. כיוונתי את השעון המעורר שלי לשש וחצי, אבל קמתי כבר בשש מהלחץ. אני לא בטוחה כמה שעות בכלל ישנתי באותו הלילה, אבל הייתי חייבת להתעורר.
בכל יום אמא שלי קמה בשעה שבע וחצי, מתארגנת תוך עשר דקות פחות או יותר ויוצאת מהבית עוד לפני שאני מתעוררת. בגלל שזה יום החתונה שלה, ידעתי שהיא תקום מוקדם יותר והייתי חייבת להקדים אותה. ביקשתי ממנה מראש בלילה קודם לכן שלא תעיר אותי בבוקר, כדי להקנות לעצמי זמן עד שהיא תשים לב שאני לא בבית.
התארגנתי הכי מהר שיכולתי - לבשתי חולצת טריקו פשוטה והספקתי לשתות קפה מהיר. בשעה רבע לשבע כבר עמדתי מתחת לבית של רז, ממתינה שירד למטה.
"מה זאת המעטפה הזאת?" גיחכתי כשראיתי אותו יורד במדרגות, אוחז בידו מעטפה לבנה.
"צ'ק," הוא נפנף במעטפה, "למקרה שלא נספיק לעבור בבית לפני החתונה."
גלגלתי עיניים. "אנחנו נספיק. תירגע, אנחנו בסך הכל נוסעים וחוזרים. יהיה לך אפילו זמן לעשות תסרוקת לפני החופה."
"מצחיק מאוד," הוא ענה בעצבנות.
התחלנו להתקדם לכיוון תחנת האוטובוס. "נו, מה אתה מבאס על הבוקר?" רטנתי.
"סתם, אני פשוט לא כל כך בטוח שזה רעיון טוב," הוא נאנח.
"לא הכרחתי אותך לבוא איתי," עניתי, מעט בעוקצנות. זה לא שלא שמחתי שרז מתלווה אליי, אבל לא רציתי להרגיש שהוא עושה לי טובה או משהו.
"את אולי לא, אושר כן," הוא גיחך בשקט.
"אתה יכול ללכת אם אתה רוצה, אני יכולה להסתדר לבד."
הוא נעצר. לא כי הוא כעס, פשוט כי הגענו לתחנת האוטובוס. "זה לא מה שהתכוונתי," הוא הסתכל עליי ברוך, "אני בסך הכל דואג לך."
"אני בסדר גמור."
הוא נאנח. "מי," הוא לקח את ידי, "אני יודע שהיום הזה לא פשוט לך, אבל בואי נשתדל לפחות היום לא לריב. אוקיי?" הוא הביט ישר בעיניי.
שתקתי.
"אוקיי?" הוא שאל שוב.
"בסדר," משכתי בכתפיי. היה ברור שהתשובה שלי לא ריצתה אף אחד מאיתנו.
ישבנו בתחנת האוטובוס בשתיקה למשך כמה דקות.
"בדקת בכלל מתי יש אוטובוס?" רז שאל פתאום.
הנדתי בראשי. "הייתי בטוחה שהוא יגיע מהר."
הוא הסתכל עליי במבט שפירשתי כמזלזל. לא רציתי לריב איתו על זה, אז פשוט הסתכלתי עליו בזמן שחיפש באינטרנט את שעות האוטובוסים שמגיעים למקום הרצוי. "יש אוטובוס רק עוד חצי שעה," הוא אמר לבסוף.
"אתה יכול לחזור הביתה אם אין לך כוח לחכות," אמרתי בעוקצנות.
"אולי די עם זה?" הוא אמר בכעס. נראה שגם הוא היה מתוסכל לגמרי מהמצב הזה.
"צודק," נאנחתי, "סליחה."
קיפלתי את ברכיי והרמתי את רגליי על ספסל התחנה, חובקת אותן בזרועותיי.

אחרי שלושת-רבעי שעה, רבע שעה יותר מהמצופה, האוטובוס הגיע.
"בשעה טובה," רז הפטיר בזמן שעלה לאוטובוס ושילם לנהג.
שילמתי גם אני והתקדמתי באוטובוס. התיישבנו באחד מהמושבים הזוגיים בחלקו האחורי של האוטובוס. למרות שזו הייתה שעה של עומס, בדרך כלל, האוטובוס היה כמעט ריק. מלבדנו היו עוד שלושה בני נוער שנראו בדרכם לבית הספר, ואיש מבוגר אחד שישב ליד הנהג ופתר תשחץ בעיתון. רז אמר שהסיבה היא שהיעד שאנחנו נוסעים אליו לא נפוץ במיוחד, וכנראה שאף אחד לא מחכה חצי שעה לאוטובוס הזה בשביל תחנות הביניים שלו.
"אתה עייף?" הבטתי ברז. הוא נשען על שמשת האוטובוס והעיגולים מתחת לעיניו הסגירו אותו.
"קצת," הוא מלמל. "האמת שישבתי על עבודת החקר בפיזיקה עד אמצע הלילה. הייתי אמור לעשות אותה עם אושר אבל היא החליטה פתאום שהיא לא עושה אותה."
"מה זאת אומרת לא עושה אותה?" שאלתי בתמיהה, "בכלל?"
הוא משך בכתפיו. "חשבתי שאת תדעי, את חברה שלה." הוא שתק במשך כמה שניות, ואז הוסיף, "בכל אופן, היא פשוט הודיעה לי שאעשה את העבודה לבד והיא כבר תסתדר. היא נשמעה די החלטית."
"שיט," פלטתי.
"הכל בסדר?" הוא שאל והביט בי. משום מה, הרגשתי שהוא יותר סקרן מאשר דואג לאושר.
"כן," מלמלתי. "אתה יכול לישון, אם אתה רוצה. אני אעיר אותך כשנגיע."
"אני לא חושב שאירדם באוטובוס."
"אתה רוצה שאעבור מקום?" הצעתי.
רז הסתכל לרגע מסביבו על פנים האוטובוס, כאילו בוחן את האפשרויות העומדות בפניו. "האמת שאני מעדיף להישען עלייך, אם זה בסדר מבחינתך."
"בטח," הנהנתי. הורדתי את התיק שלי והנחתי אותו בין רגליי, מאפשרת לרז להשעין את ראשו על כתפי. ליטפתי מעט את שערו, והוא נרדם תוך דקות קצרות. כנראה היה עייף במיוחד.
המשכתי להביט בו כשישן. תהיתי לעצמי למה כל כך הרבה השתנה מאז שהתחלנו לצאת. בהתחלה, רציתי רק להיות איתו. בסיום כל דייט שלנו רק חיכיתי לפעם הבאה שאראה אותו. מצחיק לחשוב על זה, אבל הסיבה שבגללה התחלתי להבריז הייתה כי הייתי רוצה לנצל את הזמן כדי להיות איתו בזמן שלו היו שיעורים חופשיים ואני הייתי צריכה ללמוד. הכל היה באמת טוב. כן, התווכחנו מדי פעם, אני אדם כזה שקשה לא להתווכח איתו, אבל היינו משלימים כמעט מיד. אף פעם לא באמת כעסתי עליו.
ועכשיו... לא יודעת, שום דבר לא מרגיש אותו הדבר. אולי אני מפחדת להודות בזה ביני ובין עצמי, אבל אין לזה שום קשר לרגשות שאני מרגישה או לא מרגישה למישהו אחר. זה פשוט כבר לא מה שזה היה. הבטן שלי לא מפרפרת מהתרגשות בכל פעם שהוא מתקרב לנשק אותי. אני לא מחייכת באופן אוטומטי כשהוא מתקשר או שולח הודעה.
והכי נורא... זה שאני כבר לא בטוחה עד כמה אני אוהבת אותו.
צלצול טלפון קטע את מחשבותיי. מיהרתי לבדוק בתיק שלי, אבל גיליתי שהצלצול לא מגיע ממנו. פתחתי את התיק של רז ומצאתי את הטלפון שלו מצלצל. הסתכלתי כדי לראות מי זה וראיתי על הצג מספר לא מזוהה. התלבטתי למשך כמה רגעים, ובסופו של דבר החלטתי לענות.
"הלו?" שמעתי קול מהצד השני, "רז?"
הקול היה נשמע לי מוכר, ולא הצלחתי להיזכר למי הוא שייך. זו לא אושר, בוודאות, את הקול שלה אני מזהה כבר מהנשימה הראשונה שלה. זו גם לא אמא שלי, אני מניחה שהיא עדיין לא שמה לב שאני לא בבית וגם אם כן - אני בכלל לא בטוחה שיש לה את המספר של רז.
"מי זה?" שאלתי בחשדנות.
"זאת מי?" שמעתי את הקול שואל, ומיד אחר כך ניתוק. רק אחרי שהשיחה התנתקה הבנתי עם מי דיברתי. זו הייתה טסאו. ללא ספק, זה היה הקול של טסאו והיא התקשרה לרז.
הוצאתי מהר את הפלאפון שלי מתיקי. הנחתי שהיא ניסתה לחפש אותי ולא עניתי לה, אז היא התקשרה לרז. לא הייתה לי שום שיחה שלא נענתה ממנה, או מאף אחד אחר.
התחלתי להריץ מחשבות בראשי. מה הקשר בין טסאו ורז? אף פעם לא ראיתי אותם מחליפים מילה. ובכלל, עד עכשיו הייתי בטוחה שרז בכלל לא סובל את טסאו. בכל פעם שהוא ראה אותנו יושבות ביחד היה לו מין מבט מאוכזב כזה, כאילו היא תופסת לו יותר מדי זמן איכות איתי.
גם את אושר הוא לא אהב במיוחד, כשחושבים על זה. הוא תמיד העדיף שאתרחק ממנה, ואם חושבים על כל הפעמים שבהן לכלך עליה או סיפר לי על דברים שעשתה, אפשר להבין שהוא לא ממש מחבב אותה. אולי אפילו מאוד.
נזכרתי פתאום שרז אמר לי שאושר החליטה לא לעשות איתו את עבודת החקר, והחלטתי להתקשר אליה כדי לבדוק מה קורה עם זה.
"מה הולך?" אושר ענתה מיד אחרי הצלצול הראשון.
"אצלי בסדר," השתדלתי לדבר בלחש כדי לא להעיר את רז.
"איפה אתם?" היא שאלה.
"בדרך," עניתי בקצרה, "רז ישן, תדברי בשקט."
"אוקיי, מה רצית?" היא שאלה בלחישה. לאושר הייתה נטייה להגזים עם כל בקשה שביקשתי ממנה.
"תגידי," תהיתי איך לנסח את השאלה, "רז אמר משהו על העבודת חקר בפיזיקה. אתם לא עושים אותה ביחד?"
היא שתקה במשך כמה שניות. בדיוק כשהתכוונתי להפציר בה לענות, היא ענתה. "בסוף לא," היא אמרה בשקט.
"למה?"
"מי, אני לא רוצה להיכנס בניכם," אושר מלמלה, "את יכולה לשאול את רז אם את רוצה."
"מה? מה זה קשור אליי ואל רז?" שאלתי בקול, שוכחת שרז ישן על כתפי, "רז בכלל אמר לי שזו את שלא רוצה לעשות איתו את העבודה."
שמעתי גיחוך מהקו השני. "זה מה שהוא אמר?" אושר שאלה, ובקולה נשמע מרמור קל.
"זה לא נכון?" שאלתי אותה.
"תשאלי אותו," היא ענתה לבסוף. רציתי להמשיך לשאול אותה, אבל היא ניתקה את השיחה.
הבטתי על רז וחשבתי איך להעיר אותו. בסופו של דבר הפלתי את התיק שלי מספר פעמים, עד שבסופו של דבר הוא התעורר.
הוא פקח את עיניו והזדקף לאט לישיבה. "מה זה הרעש הזה?" הוא מלמל.
"בטעות," עניתי בקרירות.
"ישנתי הרבה?" הוא שאל בחיוך קטן. הוא הסתכל מיד בשעונו.
לא יכולתי להתאפק. "למה אושר לא עושה איתך את העבודה בפיזיקה?" שאלתי. השתדלתי להישמע כמה שפחות כועסת, למרות שמשום מה הרגשתי עצבנית יותר מתמיד. לא הייתה לי סיבה, אבל כל הגוף שלי רתח מכעס.
"אמרתי לך, היא אמרה ש-" רז החל לומר, אבל קטעתי אותו מיד.
"דיברתי עם אושר," אמרתי מיד. הוא השתתק.
"מה היא אמרה לך?" הוא שאל. לא יכולתי להתעלם מזה שקולו נשמע די מפוחד.
"היא אמרה לי לשאול אותך," אמרתי והבטתי בו במבט נוקב. "יש משהו שאתה רוצה לספר לי?"
הוא נאנח. "אני מצטער, מי," הוא מלמל, "אני לא ידעתי מה לעשות." הוא נראה חסר אונים כל כך, מה שגרם לי לרחם עליו מעט.
"על מה אתה מדבר?"
"אני ראיתי אותם," הוא ענה מבלי להביט בי, "אותה ואת אלי. אני ראיתי אותו... את מה שהוא עשה לה."
הבטתי בו בדממה. "אתה היית שם?"
הוא הנהן. "היא... היא הסתכלה עליי, היא ראתה שהייתי שם, אבל היא לא אמרה לי כלום. היא רק בכתה כשהוא נישק אותה והמשיכה להסתכל עליי."
"אתה היית שם ולא עשית כלום?" שאלתי בקול רועד. כמעט לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
"מי, אני לא ידעתי מה לעשות," הוא מלמל בחוסר אונים, "אני... היא לא..."
הרגשתי דמעה קטנה זולגת על לחיי, וכמעט לא הבנתי שהיא שייכת לי. "אני לא מאמינה שעשית את זה."
"מי, תקשיבי לי רגע," הוא לקח את ידי.
"אל תיגע בי!" צעקתי. שלושת הנערים, האיש הזקן והנהג הפנו את מבטיהם להסתכל על הדמות הצועקת. הם הסיטו את מבטם מיד כשהבינו שמדובר בריב.
"מי, בבקשה," רז אמר בשקט, "אני לא סיפרתי לך כי לא רציתי שתגיבי ככה."
"מה חשבת שיקרה?" שאלתי, והתקשיתי להסתכל עליו, "שהכל פשוט ימשיך להיות כרגיל ואושר תשכח לך את זה? מה תכננת? שלא אגלה לעולם?"
הוא ניסה להגיד משהו, אבל לא אפשרתי לו. "די, רז," אמרתי מבלי להביט בו, "אני לא רוצה את זה יותר."
הוא הסתכל עליי במבט שכמעט גרם לי לרחם עליו. "את גומרת איתי בגלל זה?"
"אני לא גומרת איתך בגלל זה," ניסיתי להישמע בטוחה בעצמי ככל היותר, "אתה יודע שזה כבר מזמן לא זה. זה היה צריך להיגמר מזמן."
הוא הסתכל עליי כמה שניות, ואז קם ממקומו והלך במהירות לנהג. שמעתי אותו אומר לו "תעצור לי בתחנה הקרובה", ותוך דקות אחרות הוא ירד מהאוטובוס והותיר אותי לבד.

שעה אחרי שרז ירד מהאוטובוס, הגעתי לתחנה. כמעט פספסתי אותה, הראש שלי היה עסוק כולו במחשבות, אבל ברגע האחרון הבחנתי באותו הבית משלשום ומיהרתי לרדת. היו פקקים בדרך, כך שהבנתי שאין לי הרבה זמן להיות שם כדי שאספיק להגיע בזמן לחתונה.
לקחתי נשימה עמוקה, ודפקתי על דלת הבית. לא הייתה שום תשובה, אז דפקתי שוב. בדיוק כשכבר חשבתי שאף אחד לא יפתח לי, הדלת נפתחה. אישה שנראתה דתייה, עם חצאית ומטפחת לראשה, פתחה לי את הדלת וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "כן?" היא שאלה.
הבטתי בה בחשדנות. "את יכולה לתת לי להיכנס לדבר עם בזיט בבקשה?" שאלתי בקוצר רוח. הייתי נחושה להגיד לה את כל מה שאני חושבת ולצאת משם כבר.
"סליחה?" היא הביטה בי בבלבול, "מי את?"
"לא שוב זה," מלמלתי לעצמי. "תקשיבי," פניתי לאישה, "באתי לפה הפעם בלי אחותה. אני לבד. אני רק רוצה לדבר איתה כמה דקות ואני אלך, מבטיחה."
"מתוקה, אני מתנצלת, יש לך כנראה טעות," האישה הביטה בי ברחמים, "אני קיבלתי את הדירה הזאת מבחור נחמד בשם אורי. הוא החליט פתאום לעבור דירה מהיום להיום וידע שאני מחפשת, אז הוא הציע לי."
"אני לא מאמינה," מלמלתי.
"הכל בסדר?" האישה הביטה בי, "את חיוורת. בואי, תיכנסי, אני אמזוג לך כוס מים."
נכנסתי לדירה והתיישבתי באחד הכיסאות שהאישה הציעה לי.
"אני מרים," היא הציגה את עצמה בחיוך. היא מזגה כוס מים והגישה לי.
"תודה," עניתי, "אני מי." בלי לשים לב סקרתי מעט את הבית.
"קצת מבולגן פה," היא התנצלה, "עברנו לפה רק אתמול."
"זה בסדר," חייכתי.
"אז מה בעצם חיפשת פה?" מרים שאלה והתיישבה על כיסא לידי.
היססתי לרגע, ואז הבנתי שאין לי מה להפסיד. משהו באישה הזאת גרם לי לבטוח בה, והחלטתי לספר לה על טסאו ובזיט.
"אז בעצם נסעת לפה כדי למצוא את אחותה ולנזוף בה?" מרים גיחכה. הגיחוך שלה לא היה מזלזל. הרגשתי כאילו היא באמת מתעניינת ושואלת מדאגה.
הנהנתי. "זה לפחות מה שתכננתי," משכתי בכתפיי, "אבל כנראה שאי אפשר למצוא את מי שלא רוצה להימצא."
מרים צחקה. "מי אמר לך את המשפט הזה?" היא שאלה. "מה פתאום, מתוקה, אין אדם שאי אפשר למצוא. אולי לא תמיד בדרך חוקית... אבל אפשרי."
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
היא הרהרה לרגע, כאילו מתלבטת אם לענות לי. "תשמעי, נשמע במשפחה ההיא של חברה שלך יש עניין רציני, אם אחותה עזבה ככה. את יודעת אם אחותה הייתה מתחת לגיל 18 כשעזבה?"
"האמת שאני לא ממש יודעת הרבה," הודיתי, "אני רק יודעת שזה קרה לפני שש שנים, אז סביר להניח שהיא הייתה מתחת לגיל 18."
"אז הגיוני מאוד שאם ההורים שלה ניסו למצוא אותה, נפתח איזה תיק לגבי האפוטרופוס העדכני שלה," היא ענתה, חצי לעצמה, "אם תאמרי לי את השם המלא שלה נוכל אולי למצוא באיזה תיק מדובר ולגלות עוד פרטים עליה."
"זה בטח נמצא באתר של בית המשפט, אבל זה בטוח מסווג," אמרתי באכזבה.
"לא אם את עורכת דין," מרים חייכה במסתוריות.
"את עורכת דין?" שאלתי בפליאה.
"עורכת דין לוינשטיין בשבילך," היא חייכה. "תשמעי, את נראית לי רעבה. תאכלי משהו ואז נשב על המחשב, בסדר?"
"האמת שלא שום דבר היום," הודיתי, והבטן שלי התפתלה מעט לאות הסכמה.
"מצויין, בדיוק הכנתי קוסקוס," מרים אמרה. היא קמה, ניגשה לשיש והתחילה להעמיס קוסקוס על צלחת. חייכתי והבטתי באישה הזאת. חשבתי על אמא שלי, שאף פעם לא בישלה לי ארוחת צהריים. תהיתי איך זה מרגיש כשיש לך אמא כזאת.
"קחי, תאכלי," מרים הניחה את הצלחת על השולחן לפניי, "אל תתביישי."
התחלתי לאכול, ובדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת. נער גבוה עם כיפה על ראשו נכנס והביט מסביבו. "הספקתם כבר לפרוק את כל הארגזים?" הוא שאל בפליאה.
"ראית מה זה אבא שלך?" מרים חייכה. היא ניגשה אליו ונשקה לו על המצח. "טוב, בוא תאכל."
הנער התקרב למטבח ורק אז הבחין בי פתאום. "מי זאת?" הוא שאל את מרים.
"אני מי," השתדלתי לחייך בידידות, "אני רק באתי לבדוק משהו כאן."
"גם את קליינטית של אמא שלי?" הוא שאל בשעמום.
מרים צחקה. "זה הבן שלי, שימי, והוא לא ממש מנומס."
"היי שימי," אמרתי לו.
שימי העביר את מבטו ביני לבין אימו. "היי מי, ביי מי," הוא אמר ופנה לכיוון מסדרון הבית.
"לאן את חושב שאתה הולך?" מרים קראה לו, "בוא לפה, תאכל משהו."
"אני לא רעב," הוא מלמל.
"אין דבר כזה לא רעב," מרים לקחה מיד צלחת נוספת ומילאה אותה. "הנה, בוא קח."
הוא נכנע לבסוף והתיישב בצידו השני של השולחן, מולי. הרגשתי שהוא נבוך מעט והנחתי שאין לו יותר מדי אינטרקציה עם בנות בחייו.
"סיימתי," אמרתי למרים, "זה היה נהדר, תודה." קמתי וניגשתי לכיור כדי לשטוף את הצלחת והמזלג.
"את אורחת!" מרים הזדעקה, "אני לא מוכנה שתשטפי. נו, בואי, אמרת שיש לך איזה אירוע להגיע אליו היום, לא?"
"החתונה של אמא שלי," אמרתי בגיחוך קל.
ראיתי את מבטו המופתע של שימי, אך הוא לא אמר דבר.
מרים הובילה אותי לחדר העבודה שלה. "עוד נורא מבולגן פה," היא הסבירה, "אבל הספקתי כבר להוציא את המחשב מהארגז." היא לקחה את המחשב הנייד והתיישבה על הכיסא המסתובב בחדר. הפכתי את אחד הארגזים והתיישבתי עליו, לצידה.
לפני שהספקתי לקלוט מה מרים עושה, היא כבר נכנסה לאתר והגיעה למקום הרצוי. "אז מה שם המשפחה של חברה שלך?"
ניסיתי להיזכר לרגע. "גושיי," אמרתי פתאום, "טסאו גושיי."
"אוקיי," היא הנהנה. היא הקלידה כמה דברים ונראתה מרוכזת מאוד. "אני צריכה קצת יותר פרטים. יש פה כמה משפחות כאלו. את יודעת אולי כמה אחים הם במשפחה?"
"אין לי מושג," משכתי בכתפיי.
"מה כתובת המגורים הקודמת שלהם?"
הנדתי בראשי.
"אולי מה שם ההורים?" היא המשיכה לשאול.
הנדתי בראשי שנית. פתאום הבנתי שאני כמעט ולא יודעת על טסאו דבר. או לפחות על המשפחה שלה.
"טוב, נצטרך לנסות לסנן אופציות לא רלוונטיות," היא אמרה מבלי להסיט את עיניה מהמחשב. היא המשיכה ללחוץ על תיקיות מסויימות והתחילה להוריד מהפרק את ההגדרות שלא התאימו כלל למשפחתה של טסאו. "אוקיי," היא אמרה לבסוף, "נשאר רק תיק אחד, אבל אין לו שום קשר לאחות ההיא שאת מדברת עליה."
"אז על מה זה?"
היא הביטה בי, מהססת מעט אם לומר או לא. "אלימות במשפחה."

יצאתי מבית משפחת לוינשטיין חצי שעה לאחר מכן. "תודה ממש, מרים," אמרתי לה, "עזרת לי מאוד."
"אני מצטערת שלא הצלחת למצוא אותה," היא אמרה בצער, "אבל לפחות יצא לי לפגוש בחורה מקסימה.
חייכתי. "את בטוחה שאת לא יודעת לאן הם עברו?"
היא הנידה בראשה. "לצערי, אין לי מושג."
הנהנתי בהבנה. "תודה על הכל," אמרתי שוב, "גם על הקוסקוס, הוא היה נפלא."
"אני מבטיחה להכין כזה אם תבטיחי לבוא לבקר כשיצא לך להיות באזור," היא אמרה.
"מבטיחה," אמרתי מיד. הבטתי בה כמה שניות, ואז חיבקתי אותה. "ביי, שימי," נופפתי לו לפני שיצאתי מהבית.
מרים המשיכה לעמוד ליד הדלת והביטה בי בזמן שהלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. רק כשיצאתי מהבית שמתי לב שהחלה השקיעה, והחתונה אמורה להתחיל ממש עוד זמן קצר.
הפעם האוטובוס הגיע תוך רבע שעה, ומיהרתי לעלות ולשלם את כל הסכום שנותר לי. התיישבתי במושב האחרון באוטובוס, שהיה יותר מלא מהפעם הקודמת אך עדיין ריק יחסית לאוטובוסים אחרים.
נאנחתי במחשבה על מה שעברתי היום. לא תיארתי לעצמי שיום החתונה של אמא שלי יראה ככה. הייתי בטוחה שאהיה עסוקה כל היום בחתונה ובהכנות, ופתאום מצאתי את עצמי עסוקה בהכל חוץ מזה. הפרידה מרז, החיפוש אחרי בזיט, המפגש המעניין עם מרים. ניסיתי לסדר את המחשבות שלי, וכבר התחיל לכאוב לי הראש.
לא ידעתי אם עשיתי את הדבר הנכון כשנפרדתי מרז. התחלתי לחשוב שהוא צודק, ואולי זה באמת קשור לכל היום הזה והבלאגן בראש שלי.
לא ידעתי מה לחשוב על מה שגיליתי על המשפחה של טסאו. מרביצים לה בבית? בגלל זה אחותה עזבה? ואם זה העניין, למה בזיט לא מוכנה לדבר גם עם טסאו?
במשך כל הדרך העסקתי את עצמי במחשבות האלו, עד שהפלאפון שלי צלצל וקטע אותן. הוצאתי את הפלאפון מהתיק וגיליתי שהשיחה מאושר. על הדרך שמתי לב לעשר שיחות קודמות שלא נענו ממנה, ועוד שתים עשרה מאמא שלי. היו גם שתיים מאמיר.
"הלו?" עניתי לאושר.
"חתיכת משוגעת, למה את לא עונה לי?" היא שאלה בהיסטריה.
"אני מצטערת, הפלאפון שלי היה בתיק," מלמלתי בהתנצלות. "הכל בסדר?"
"איפה את?" היא צעקה. הנחתי מיד שהיא נמצאת כנראה באולם, והרעש הוא מכל האורחים.
"אני בדרך," עניתי.
"את עוד לא כאן?" היא שאלה, למרות שהתשובה הייתה ברורה, "כמה פעמים עוד את חושבת שאוכל להגיד לאמא שלך שאת בשירותים? היא כבר חושבת ששתית משהו!"
"אני לגמרי מעדיפה שהיא תחשוב ששתיתי מאשר שתדע שנסעתי ביום של החתונה שלה. אני עוד מעט מגיעה, אוקיי? תחזיקי מעמד."
"את לא מבינה כמה את חייבת לי," היא סיננה.
"אני יודעת, אני יודעת, את מדהימה," אמרתי בהכרת תודה, "אני מצטערת שאת צריכה לשקר בשבילי."
"טוב, לפחות יצא משהו מהטיול הזה?" היא שאלה בסקרנות.
שתקתי כמה שניות. "נדבר על זה כשאחזור," עניתי בשקט.
"מה יש? את לא רוצה שרז ישמע?"
"רז... לא איתי," מלמלתי.
"מה? איפה הוא?" היא שאלה בדאגה. כעסתי עליו כשראיתי כמה היא דואגת לו. בניגוד לו, שלא דאג לה.
"נדבר כשאגיע, אוקיי?" אמרתי שוב.
"בסדר," היא ענתה, "תבואי מהר!"
צחקתי. "טוב, אני אאיץ את הנהג ככל האפשר."
ניתקנו את השיחה ונאנחתי. הבנתי שאצטרך לספק לאושר ולאמא שלי הרבה הסברים כשאגיע.

הגעתי לחתונה חמש דקות לפני החופה. אושר חיכתה לי בכניסה ועזרה לי להתלבש מהר ככל האפשר, ומיהרנו לרוץ לאולם ולהספיק לפני שיתחילו.
ראיתי את אמא שלי בשמלת כלה, ופתאום נשימתי נעתקה. הייתי כל כך עסוקה כל היום הזה, שאפילו לא חשבתי על זה. לידה עמד אמיר, בחליפה, בלי עניבה. שניהם נראו נרגשים במיוחד. מימיניהם עמד הרב ועמד להתחיל. מיהרתי לעלות לחופה ולעמוד מאחוריהם, במקום שמיועד למשפחה. הכרחתי את אושר לעלות איתי גם, כך שלא הייתה לה ברירה.
הרב התחיל לברך, ותוך כמה דקות אמיר כבר שבר את הכוס וכולם מחאו כפיים בהתלהבות. חייכתי כשאמיר נישק את אמא שלי. הרבה זמן לא ראיתי אותה מאושרת ככה. הם הסתובבו וראו אותי. אמא שלי חיבקה אותי מיד. "איפה היית?" היא שאלה.
"זה לא חשוב," עניתי בחיוך, "מזל טוב."
אמיר חייך אליי. "מזל טוב, מי," הוא אמר בגיחוך, "עכשיו אפשר לומר באופן רשמי שאני האבא החורג שלך."
"היית מת," צחקתי.
שניהם מיהרו ללכת לרחבת הריקודים ואני נשארתי שם עוד מספר שניות. פתאום ראיתי דמות מוכרת ממש ליד החופה.
"טסאו!" קראתי בהתלהבות, "מה את עושה כאן?"
היא חייכה "רציתי לעשות לך הפתעה," היא אמרה במבוכה, "אז התקשרתי לרז כדי לשאול באיזו שעה החתונה אבל פתאום את ענית, אז שיערתי לבד. הגעתי בדיוק לסוף החופה."
"העיקר שהגעת," אמרתי באושר. אחרי שכל היום הזה התעסקתי בטסאו, היה מוזר לראות אותה פתאום. חיבקתי אותה.
"טוב, אמא שלך מתחתנת, לכי לרקוד," היא צחקה.
"את באה איתי," פקדתי עליה ומשכתי אותה אחריי.
"אוקיי, אוקיי," היא נכנעה והלכה בעקבותיי.
התחלנו לרקוד לפי המוזיקה שהתנגנה ברקע. זו אומנם לא הייתה המוזיקה האהובה עליי, אבל היה קשה לא להיסחף אחרי הריקודים של אושר.
המוזיקה עצרה פתאום, והדי-ג'יי דיבר ברמקול. "השיר הבא מוקדם לחתן," הוא הכריז בחגיגיות, "אמיר, אוהבים אותך למרות שיש לך טעם גרוע בשירים."
ואז החל להתנגן שיר של נירוונה. חייכתי לעצמי וחשבתי שאולי יש כמה יתרונות בזה שאמא שלך מתחתנת.

וואו וואו מושלם!!!
פרק מסקרן ומרגש, ממש כיף לקרוא את המחשבות של מי, את כותבת אותן בצורה ממש מעניינת. אני ממש במתח לדעת מה קורה שם במשפחה של טסאו. פרק מושלם כמו כל הפרקים! תמשיכי!!!

זה המשפט שהופך להיות המוטו שלי, זה קסום.
אוקיי, אז קראתי עכשיו את הכל מהתחלה (אז שאש ותפסיקי להתלונן עלי) והזרימה מצויינת והסיפורים נסגרים והחוטים מתחברים ונפתחות עלילות חדשות, ממש אין רגע משעמם אבל את גם לא מלהטטת יותר מדי כדורים באוויר אז דברים ברורים וקל כקורא לעקוב אחרי מה שקורה שזה לדעתי, אחד הדברים הכי חשובים, את רוצה קורא סקרן לא קורא מבולבל ואת בדיוק מצליחה לעשות את זה במנות המתאימות.
אני מאוד אוהבת את הדמויות החדשות שהצגת, את מרים ואת אמיר (כן, אני יודעת, הוא לא בדיוק חדש אבל האופי שלו זה דבר די חדש, עד עכשיו הוא היה החבר של האמא, לא דמות בפני עצמו והוא מאוד מוצלח כדמות בפני עצמו).
דבר אחד, את שוכחת לתאר רגשות קצת... בעיקר בעיקר בכל מה שקשור לרז. כמי שנמצאת במערכת יחסים ארוכה פרידה היא דבר נקי בערך כמו קיטוע איברים עם מסור חשמלי ומלכלך באותה מידה. אני יכולה לקבל את זה שהיא לא חושבת על זה ועסוקה בדברים אחרים אבל אם זה המצב, תני משפט של נימול ריגשי או של התרחקות מחשבתית, זה מרגיש לי קצת חסר.
הו, ורצית להחמיא לך על הקטע עם אלי ואושר. זאת אחת הסיבות הכי מוצלחות שיצא לי לקרוא לאחרונה וזה סיבוך שהוא גם מאוד אמיתי וגם מאוד רגיש ולא פתיר, לדעתי זה מתאים מאוד וזה הוצג גם מאוד יפה.
קיצר, אני מחכה לפרקים הבאים.

שני הפרקים האחרונים מקסימים. לא הספקתי לקרוא את הראשון וכבר יש עוד אחד - תודה! (:
הפרק האחרון באמת ארוך, מצד שני הוא ממש יפה בגלל זה. הקריאה זורמת ואיכותית, כל הכבוד!
תמשיכי מהר (:

קודם כל תודה ממש ממש על כל התגובות! בעיקר על התגובה המהממת של דפנה, את לא מבינה כמה את עוזרת לי.
תמשיכו להגיב, זה נותן לי מוטיבציה לכתוב ואני ממש שמחה לקרוא כל תגובה, גם אם תכתבו רק "קראתי את הפרק, אני מחכה להמשך!"
אני כותבת לכם מראש שהפרק הבא הוא לגמרי פרק מעבר כזה. אני כן מקווה שהוא יעניין אתכם, אבל אין בו התפתחות משמעותית בעלילה אז אל תצפו לאקשן שאתם רגילים אליו. במיוחד אחרי הפרק הקודם.
ועכשיו אחרי שהורדתי את הציפיות לגמרי, קריאה מהנה.

פרק 14/አስራ አራት

שכבנו שתינו על המיטה הממוצעת בחדרה הקטן של אושר. כפות רגליה נחות ליד ראשי, וכפות רגליי לצד ראשה. מבטה של אושר היה תקוע בריכוז על הנברשת הארוכה במרכז חדרה, זו שנמצאת שם מאז שאני זוכרת את עצמי.
כשהיינו קטנות, הייתי ישנה אצל אושר פעמים רבות. בכל פעם שאמא שלי הייתה חוזרת מאוחר מהעבודה, היא ביקשה מאמא של אושר לתת לי לישון אצלם כדי שלא אחכה לה עד שתחזור. כולם היו מרוצים מהסידור הזה, אולי מלבד אמא של אושר. מאז ומתמיד היא לא אהבה שהגיעו לאושר חברות הביתה, או שהיא עשתה כל דבר שהסיח את דעתה מהלימודים. היא הייתה נכנסת אלינו לחדר בשעה שמונה וחצי, מכבה את האור ומורה עלינו לישון. בהתחלה היינו נכנסות מתחת לשמיכה ומדברות זו עם זו בלחישות, עד שהיא הייתה מגלה אותנו ומענישה את אושר. אחר כך כבר היינו הולכות לישון מיד בלי בעיות.
כשגדלתי יותר, המשכתי ללכת לאושר הרבה אבל לא באותה התדירות. למען האמת, זו הייתה היא שבאה אליי הרבה יותר. בכל פעם שהיה לי ריב עם אחד מההורים שלה היא הייתה מרימה אליי טלפון, ומיד הייתי פותחת את המיטה המתקפלת ומחכה עשר דקות בדיוק עד שהייתה נכנסת בדלת.
בשנה האחרונה אושר כבר לא באה אליי כל כך הרבה. את הימים המשותפים שלנו החליפו שעות עם רז. את הביקורים אצלה החליפו הדייטים בקולנוע, בבאולינג או בחוף הים הקרוב. עדיין היינו מבלות הרבה ביחד, אבל את רוב הזמן הפנוי שלי השקעתי בקשר עם רז.
רז. בכלל לא הספקתי לחשוב עליו עם כל מה שהיה מאז. בבת אחת החלו לרוץ לי בראש כל החוויות שעברנו ביחד, וכל כך קיוויתי שלא אבכה. למרבה הצער, הדבר העיקרי שחשבתי עליו היה שזרקתי את האדם היחיד שהיה מוכן לצאת איתי. לפני רז, אפילו לא האמנתי שיהיה לי חבר. היה לי ברור שאושר תמצא מישהו שירדוף אחריה וכל הבנות בשכבה ימצאו להן בן זוג מושלם, ורק אני אשאר רווקה. אבל אז הוא הגיע. והוא היה הכי מקסים בעולם, והוא היה כל מה שרציתי.
והוא אהב אותי. אני יודעת שהוא אהב אותי.
ואני פשוט ויתרתי עליו.
"על מה את חושבת?" אושר שאלה פתאום. מבטה עדיין היה שקוע בנקודה מסויימת בתקרה.
מחיתי דמעה סוררת, בתקווה שאושר לא תשים לב. "על רז," עניתי בשקט.
"האמת," אושר אמרה, וסוף סוף התיקה את מבטה מהתקרה, "לא כל כך הבנתי למה נפרדתם."
זזתי מעט במיטה באי נוחות. היה לי לא נעים לשקר לאושר, אבל לא רציתי לגרום לה להרגיש שהפרידה קרתה באשמתה. "זה מתבשל כבר הרבה זמן," עניתי, מנסה להסיח את דעתי בהתבוננות באחד ממדפי הבשמים של אושר. "בסופו של דבר... זה כבר לא זה."
"לא מה?"
"אל תביני אותי לא נכון," התהפכתי על הצד כדי שאוכל לראות את פניה של אושר, "אני באמת חושבת שרז בן אדם טוב. מי שתהיה איתו... היא תהיה שמחה." הרגשתי מחנק יושב לי בגרון, והבלעתי שיעול קטן. "אבל הוא פשוט לא בשבילי."
"איך פתאום הבנת את זה?" היא המשיכה לשאול. ראיתי בעיניה דאגה ולא סקרנות חטטנית. רציתי לספר לה את האמת, אבל שכנעתי את עצמי שאני לא באמת משקרת. אני רק מחסירה פרטים מסויימים, ובסך הכל זה לטובתה.
לקחתי נשימה עמוקה לפני שעניתי. הצלחתי לשמוע באוזני את הקול של רז, שמבקש ממני פעם אחר פעם לחשוב על זה שוב. שאומר לי שהוא יודע שהוא היה לא בסדר, אבל הוא מבטיח לנסות לתקן. שמחייך אליי את החיוך הכי גדול שיש לו ואומר לי שהוא אוהב אותי, ושאני רק צריכה לתת לו הזדמנות. "אני חושבת שעמוק בפנים תמיד ידעתי את זה."
אושר שתקה. ידעתי שאין לה מה לומר, ולא ציפיתי שתגיד דבר. הפתעתי אותה. הפתעתי גם את עצמי.
אבל זה היה נכון. לא יכולתי לשקר לעצמי יותר.
"אז מה בעצם היה שם?" אושר שאלה, "בבית של בזיט."
נאנחתי בהקלה. להעביר נושא היה הדבר הכי חברי שאושר יכלה לעשות. "היא עברה דירה, מסתבר."
"עד כדי כך היא מנסה להתחמק מטסאו?" היא אמרה בהפתעה.
"כנראה שכן," עניתי בקול עצוב, "היא עזבה הכי מהר שהיא יכלה והביאה את הדירה שלה לאישה מקסימה בשם מרים."
"והמרים הזאת," אושר המשיכה, "היא לא יודעת משהו על בזיט או על הבחור ההוא שפתח לכם?"
"לא, היא רק יודעת שקוראים לו אורי. היא אפילו לא ידעה על קיומה של בזיט."
"אז לא גילית כלום?" אושר שאלה באכזבה. נזכרתי כמה הנושא הזה הסיח את דעתה, ולא יכולתי להתעלם מהמחשבה שהיא קיוותה שאתן לה משהו נוסף להתעסק בו. משהו שלא קשור אליה.
"האמת שיש משהו," אמרתי ונשכתי את השפה התחתונה. התלבטתי אם לספר לאושר, ובסוף החלטתי שכן. "מרים הזאת היא עורכת דין, אז יש לה גישה למאגר המשפטי. היא עשתה חיפוש קצר על המשפחה של טסאו, ו..." עצרתי לרגע. לא הייתי בטוחה אם זה הדבר הנכון לעשות. זה דבר כל כך אישי, ולא הוגן מצידי לספר את זה לאושר. "היה תיק על אלימות במשפחה," עניתי לבסוף.
אושר שתקה במשך כמה שניות וניסתה לעכל את המידע. "זה אומר ש... ההורים של טסאו...?"
"אני לא יודעת," מיהרתי לענות לפני שאושר תשלים את השאלה, "אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות."
"אני לא חושבת שיש עוד הסבר הגיוני לזה," אושר אמרה בשקט. ידעתי שהיא צודקת, אבל העדפתי להתעלם מהמציאות. העדפתי להדחיק לחלוטין את האפשרות שמרביצים לטסאו בבית. את האופציה של סימנים כחולים על עורה העדין של טסאו. זה פשוט לא עלה על דעתי.
"מי," אושר מלמלה בשקט, "אני חושבת שכדאי שנלך לישון."
הנהנתי. "כן, את צודקת. יכול להיות שאנחנו קצת שתויות מהחתונה. אני ממש לא בטוחה מה שתינו שם." שתקנו לכמה רגעים. "לילה טוב, אושר."
"לילה טוב, מי," היא ענתה. שמעתי אותה מתהפכת מעט בצד השני של המיטה עד שמצאה את התנוחה הנכונה.
כשהחדר השתתק לגמרי, ידעתי שאושר נרדמה. היא הייתה עייפה במשך כל החתונה, וידעתי שהיא רק מחכה לעצום את העיניים ולנוח קצת. חשבתי שזו הייתה הצעה טובה מצידה שאבוא לישון אצלה ונשאיר לאמא שלי ולאמיר את הבית לעצמם.
ניסיתי לעצום עיניים ולהירדם, אבל המחשבות לא הניחו לי.
חשבתי על רז בלי הפסקה. הוא בטח שונא אותי עכשיו. זה כל כך לא הגיע לו. אני יודעת, זה לא היה מגיע לו גם אם הייתי נשארת איתו כשאני כבר לא מרגישה אליו את מה שהוא מרגיש, אבל עדיין כאב לי לעשות את זה.
הוא עשה בשבילי הכל. באמת הכל. אם הייתי מבקשת, הוא גם היה מוריד את הירח. אני לא אמצא עוד אחד כזה, אני יודעת בוודאות. גם עם כל החסרונות שלו, רז אהב אותי.
פתאום שמתי לב שאני מתחילה לבכות. ניסיתי לגשש באפלה אחר נייר, והצלחתי לדוג חבילת טישו מהשולחן. השתדלתי לעשות הכל בשקט כדי לא להעיר את אושר.
הבכי הבהיר לי שהדחקתי. הדחקתי יותר מדי זמן. אני מחזיקה את כל זה חודשים שלמים, ולא שיתפתי בזה אף אחד. אפילו ביני לבין עצמי לא העזתי להודות שאני כבר לא אוהבת את רז. ופתאום אמרתי לו את בזה בפנים, והכל קרה כל כך מהר, ואפילו לא קלטתי מה עשיתי. לא קלטתי שהמשמעות של הצעד שלי היא שאין יותר רז. אין יותר דייטים, אין יותר נשיקות, אין יותר ביקורים אחד אצל השני, אפילו ריבים אין יותר.
ניסיתי להסיח את דעתי במחשבות על המשפחה של טסאו. היא לא דיברה עליהם מעולם, מה שגרם לי לשקול שוב את האפשרות שהתיק המדובר באמת קשור אליהם.
ובכל זאת... זאת טסאו. היא אף פעם לא נראתה עצובה, או מאוימת, או אחת שבוכה בכל יום. לא יכולתי לדמיין אותה בתור אחת שמכים אותה בבית. זה פשוט שינה לי את כל התמונה שבניתי עליה.
צעקה שנפלטה פתאום הבהילה אותי וגרמה לי לקפוץ במקום. זה היה משהו בין "אהההה!" ל"לאאאאאא" שבקע מקולה של אושר. מיהרתי לזנק לכיוונה.
"אני..." אושר מלמלה. היא לא ידעה בדיוק מה לומר. ראיתי שהיא מזיעה וברגע שנגעתי בה הרגשתי את חום גופה. הוא היה לוהט.
"הי, הכל בסדר," ליטפתי בעדינות את ידה, "זה היה רק חלום."
היא הנידה בראשה. "זה לא היה חלום," היא אמרה בקול חלש וחנוק. "זה קרה באמת."
התקרבתי אליה עוד קצת. "אושר, את פה בחדר שלך," אמרתי לה בעדינות, "את פה איתי, ומה שחלמת עכשיו לא קרה באמת. את בסדר."
היא המשיכה להניד בראשה בצורה נחרצת. "אני ראיתי את זה," היא אמרה. היא נראתה כאילו היא עדיין נמצאת בתוך הסיוט, לא מסוגלת להשתחרר מהאימה. "הוא החזיק אותי - הוא החזיק אותי חזק - והוא נישק אותי -" היא דיברה במשפטים קטועים.
"מי?" שאלתי בשקט. לאחר רגע הבנתי לבד. "אלי," אמרתי בקול.
היא אפילו לא הנהנה בתגובה. "אני ביקשתי ממנו שיעזוב," היא שיחזרה את הסיטואציה בתסכול, "אני צעקתי - והוא - הוא המשיך -"
פרשתי את זרועותיי ועטפתי אותה בחיבוק. "הכל בסדר עכשיו, אושר," אמרתי לה וליטפתי את גבה, "את פה איתי, הכל בסדר." נתתי לדמעותיה להרטיב את כתפיי עד שהיא נרגעה לבסוף, ושתינו נרדמנו סוף סוף.

לא ממש אכפת לי מרז אני יותר משפפ טסמי או מיאו (XD) אז...
כרגיל, זה פרק מעולה, משלים את העלילה ויפהפה. אני קראתי את כל הפרקים עד כה ואני ממש מחכה להמשך!
תמשיכי לכתוב :)

טוב אז זה פרק מצויין ואני לא חושבת שזה פרק מעבר. בכללי ההגדרה פרק מעבר בעייתי, למה הפרק הזה פחות חשוב? הוא חשוב מאוד, הוא חושף את הרגשות של הדמות שלך ומעמיק את הקשר שלה ושל אושר שזה קשר שהרגשתי שטיפה הזנחת (מה שהגיוני, כן? לא אומרת שלא רק כזה שאני רוצה לראות עוד ממנו אז זה טוב). גם התיאורים בו היו טובים מאוד, נתת לנו זמן בין משפט למשפט, נתת לנו להרגיש את הדמויות ואת הקשר שלהם וכמה הוא עמוק ועתיק שזה חשוב מאוד. גם נתת לנו סוף סוף הצצה לרגשות של מי בקשר לבלבול הרגש שלה עם טסאו שזה ממש מוצלח, בכללי, תיאורי הרגשות שלה היו פה טובים וכתבת את מה שרציתי לראות עם רז ואת ההבנה שזה נגמר וקשר של שנים פשוט לא יהיה יותר.
רק דבר אחד, שימי לב שהרבה פעמים את לא מתארת את הרגש, את כותבת מה הוא, זה חשוב מאוד לעשות את זה בשביל לא למרוח את הסיפור ולעצבן את הקורא חסר הסבלנות שלך שרוצה לדעת מה יקרה אבל לפעמים, בעיקר בפרק שהמטרה שלו היא היכרות עם הדמות כדאי לעצור ולתאר איך הוא מרגיש דברים לא מה הוא מרגיש. אנשים מרגישים דברים שונה, ולפעמים אלו הרגשות פיזיות, לחץ בחזה וכדומה, אני אשמח לראות גם תיאורי שהם יותר תיאוריים ופחות סיפוריים.
ואם כבר מדברים על קוראים חסרי סבלנות, יאללה, פרק נוסף! אני רוצה לדעת מה קורה בהמשך!!!