"ביתי הוא מבצרי"- דיון

[Masha Rostova]

"ביתי הוא מבצרי"- דיון

[align=Center]האם מותר להרוג פולש שנכנס אליך הביתה? או שהדבר הנכון לעשות הוא לברוח או להמתין לעזרה, תקח כמה שתיקח?

[/align]

"כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ - חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים"---- שמות כא, לז

טוב, אז על זה בחרתי לפתוח דיון. מי שיודע ומי שלא, בארצות הברית, קיים חוק מדיני (בנמצא בחלק מהמדינות. זאת אומרת לא חוק שמכסה את כל ארצות הברית, הקרוי חוק פדרלי, אלא חוק שכל מדינה בוחרת לעצמה אם לאמץ או לא) שידוע בשם- "My home is my castle". ביתי הוא מבצרי. ברגע שאדם זר פולש לביתי מתוך כוונה לבצע עבירה פלילית כלשהי, מותר לי להשתמש בנשק חם או קר כדי להגין עלי, על ביתי ועל בני ביתי.

במקורות, יש דבר הקרוי "בא במחתרת". פולש שנכנס אלי הביתה עת חשיכה, תוך כדי שהוא יודע שהגנותי במינימום ושאני חלש, חזקה עליו שהוא בא לפגוע בי ולכן "דמו מותר", זאת אומרת- מותר לי לפגוע בו.

כאן כמובן באה השאלה, האם לי בתור אדם פרטי יש הזכות לקחת חיים של אדם אחר, כשהוא ברוב המקרים רק ירצה לקחת רכוש? האם אני רשאי או רשאית, בשביל להגן על הרכוש או על הבית, לקחת חיים של אדם אחר, גם אם הוא "רשע"?

אחת הסברות אומרת, שעדיף לי לברוח, מאשר להיפגע כאשר אני מנסה להגן על הבית או לפגוע בפורץ. ההגנה לא תמיד תצליח, ובמאבק אני עלול להיפגע, ואין לי זכות לקחת חיים, לא בעבור רכוש. דעה אחרת אומרת שמי שבא במחתרת מתיר את דמו שלו, הוא מסכן את חיו בכך שאגלה אותו ולכן אני לא אשם במה שיקרה לו.

בישראל הייתה דוגמה לכך. חקלאי בשם "שי דרומי", בעל חווה, הבחין בשני פולשים שבאו לאדמותיו לגזול את הצאן שלו. לדעתי זה היה בשנת 2007. דרומי, שהיה כבר קורבן סדרתי לגנבים, חשש לחייו ומאס במקרים האלה, וירה באחד הפולשים ברובה ציד שהיה לו. הגנב נפל ויותר מאוחר נפטר.

הארץ געשה מאותו מקרה, והיו כאלה חלוקים. חלק אמרו ששי דרומי עשה מעשה נכון, ואף הירואי, וחלק אמרו שלא היה צריך לקחת בידיו את החוק. לאחר סערה גדולה שהייתה, שי דרומי יצא בעונש קל מאד, מכוון שהשופטים אמצו את ההלכה בארצות הברית, שלפיה הוא נהג נכון בכך שהגן על ביתו.

בארצות הברית לפני כמה שנים קרה מקרה יותר קיצוני. אמא צעירה בשם שרה מקינלי, אבדה את בעלה הטרי לא מזמן למחלת הסרטן, ונותרה לגדל את בנה התינוק בצריף ישן באמצע שומקום במדינת אוקלהומה. בליל כל הקדושים, הבינה שרה שפולש, אדם מעורער בנפשו שעקב אחריה במשך ימים ארוכים, עומד לפרוץ לביתה. בתושיה הגובלת בטיפשות, היא דחפה לבנה התינוק בקבוק לפה שלא ירעיש, ביד אחת אחזה בטלפון ובשניה ברובה הציד שברשותה. בעודה אוחזת ברובה, היא כוונה אותו אל הדלת, ובאותו זמן צלצלה למוקד החירום. למוקדנית היא אמרה- "יש אדם שיפלוש לביתי בעוד דקה. אני עם התינוק שלי לבד. אני מחזיקה את הטלפון ויש לי רובה ביד. האם מותר לי לירות בו?" המוקדנית ענתה לה- "אני לא יכולה לאשר לך להרוג אותו, אבל את אמא ותעשי הכל כדי להגן על התינוק שלך."

ברגע שהפולש הפיל את הדלת, שרה לחצה על ההדק והרגה אותו.

במקרה הזה איש לא היה אומר לשרה מקינלי שעשתה דבר שאסור לעשות, מכוון שברור כאן שהיה עליה להגן על בנה ולא הייתה אפשרות אמיתית לברוח.

השאלה שאני מעלה לדיון, האם לדעתכם יש גבול אפור, מתי מותר לי לפגוע בפולש ומתי לא, או שלפי דעתכם אנחנו צריכים ללכת ישר לגישת "ביתי הוא מבצרי", כי אין לרחם על גנבים?

אשמח לדעתכם.

[Jataro Kemuri]

אוקיי, אז לפי מה שאני יודע, יש גם חוק כזה בארץ - רק שהחוק הזה הוא שונה לגמרי.
בארץ, מה שאומרים הוא שמותר להרוג אדם שפרץ לבית שלך אך ורק אם אתה סמוך ובטוח, ויש לך גם הוכחות לכך, שהוא פרץ לביתך בכוונה לפגוע בך. זאת אומרת, שאם מישהו פרץ לבית שלך ואין לך שום הוכחה קבילה בבית משפט שהוא בא לשם כדי לפגוע בך, אסור לך לפגוע בו, גם אם מדובר רק בנטרול. יתר על כן, אם, נניח, שטפת את הרצפה בזמן שאותו אדם פרץ לבית שלך, ואותו אדם החליק על הרצפה ונפגע בצורה כלשהי, יש לו זכות מלאה לתבוע אותך על כך (נראה לי שלמרבה האירוניה, מדובר בתביעה על אבדן כושר עבודה).
בכל אופן, אני חושב שהחוק האמריקני הרבה יותר הגיוני - אם כי אין לקחת אותו למקומות קיצון. לדעתי, שרה הייתה צריכה רק לפגוע באיש בצורה שתנטרל אותו בלבד, ולא בצורה שתהרוג אותו (כמו ירייה). מה שהתכוונתי להגיד במשפט שאמרתי קודם (שהחוק האמריקני הגיוני, אבל אין לקחת אותו למקומות קיצון), הוא שאמור להיות מותר לפגוע בפורץ לביתך בשביל לנטרל אותו ולמנוע ממנו מלפגוע בך או לגנוב ממך דבר כלשהו - אבל לא להרוג אותו, או לפצוע אותו פציעה אנושה. כפי שהאמריקנים אומרים, גם לחופש יש גבולות.
בנוגע למקרה שי דרומי, לדעתי הוא עשה את המעשה הנכון - כי כפי שאמרתי, החוק האמריקני נשמע לי הרבה יותר הגיוני מהחוק הישראלי (כלומר, הוא באמת מסוגל לתבוע אותי?).
לסיכום, אני חושב שיש לאמץ את ההלכה האמריקנית גם בישראל, אבל להציב לה גבולות מסוימים.

[ג'ני סנייפ]

אוקיי דבר ראשון הדיון מאוד עניין אותי אז בדקתי בוויקיפדה ושם הוא מביא את המקורות של חז"ל וראשונים ואחרונים וכו' לגבי כל נושא
אז לגבי שיטת הראב"ד הלהרוג את הגנב זה צריך להיות רק עם הוא פרץ ביום כי כתוב "וזרחה עליו השמש" הוא חשב שלא יהיה אף אחד בבית כי יום וכולם בעבודה או בבתי הספר וכו' .ובחז"ל (בתלמוד הבבלי (סנהדרין עב) ובתלמוד הירושלמי פרק ח' ובעקבותיהם חלק מן הפרשנים) פירשו את הביטוי "זרחה השמש עליו" כמשל; כדברי רש"י במקום:
אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות - 'דמים לו' - כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית.

בתלמוד מובאים דברי רב, שאמר שכל אדם שהיה פורץ לביתו במחתרת הוא היה הורגו מלבד רב חנינא בר שילא, משום שהוא אדם רחמן, שברור לו שירחם עליו כמו שאב מרחם על בנו. בירושלמי רבי שמעון בר יוחאי חולק על רבי חייא, ואומר שאף במקרה שהפורץ נטל את הרכוש ויצא מחוץ לבית, עדיין מותר להורגו, דבר שלא התקבל להלכה.
הרמב"ם פוסק (הלכות גניבה פרק ט' הלכה ט') שבא במחתרת הוא כרודף אחר חבירו להורגו ולכן דמו מותר. הוא גם מרחיב את הדין, בין אם בא ביום או בלילה, ובין אם פרץ לביתו של האדם או לחצרו. אמנם במקרה שהוא פרץ לשדהו או לגינתו של אדם, חזקתו שבא רק לגנוב, ולכן דמו איננו מותר.
מכיוון שבא במחתרת מסכן את נפשו, במקרה שהוא שבר או גנב ונתפס לאחר מכן והובא לדין, דינו איננו כגנב רגיל שחייב בתשלומי כפל לפי החוק העברי, והוא פטור מהם.
מדין זה של "הבא במחתרת" למד רבי ישמעאל שפיקוח נפש דוחה שבת בקל וחומר (בבלי, יומא פ"ה).
(דין רודף:בהלכה, רודף הוא אדם המסכן את חיי חברו, בכוונה ושלא בכוונה. המונח שאול מהמקרה הקלאסי, שבו אדם רודף אחרי רעהו במטרה לרצוח אותו. על פי ההלכה מותר לכל מי שנוכח בסיטואציה זו להציל את הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף, בהיעדר ברירה אחרת להצלת הנרדף. מטרת ההריגה איננה ענישה אלא מניעה, ולכן רשאי כל אדם לפעול במסגרת דין רודף גם ללא הוראה מבית דין מוסמך, כשהנסיבות מחייבות זאת. דיני רודף נדונו בתלמוד במסכת סנהדרין וברמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק א') והעיקרון עליו הו מבוססות מקובל גם מחוץ למסגרת ההלכה.)