"איפה אנחנו?" "כאן. זה לא ברור?", עם שיר

[חתול הצ'שר]

משהו קרה. פתאום כולנו עמדנו בפנימיה של מלודי, אם אפשר היה לקרוא לזה בכלל פנימיה. המקום היה שרוף, מבולגן, רטוב וסלעים ביצבצו פה ושם. כל הילדים, וחלק מהם זיהיתי מאלה שישבנו לאכול איתם, היו או מתים, גוססים ומנסים לברוח, אבל לא הייתה אפשרות. זה היה מחזה נורא.

[פרח נתתי לנורית]

הרגשתי רע. הכרתי את כל האנשים שם. גדלתי איתם.

[חתול הצ'שר]

פחדתי שזה יעשה למלודי רע מידי. "מספיק!!" צעקתי וחזרנו אל היער.

[פרח נתתי לנורית]

לא ידעתי איך להגיב. התחלתי לבכות.

[חתול הצ'שר]

"את.. רוצה שנלך לנסות להציל את מי שנשאר?" שאלתי בעדינות

[פרח נתתי לנורית]

לא ידעתי מה לענות. "בסדר." אמרתי בחשש. "תשגרי אותנו?" הוספתי שאלה.

[חתול הצ'שר]

"מי יעשה את זה במקומי?" שאלתי, ויחד נעלמנו.

[פרח נתתי לנורית]

השתגרנו לפנימייה שלי. הלסת שלי נשמטה. כל הפנימייה עלתה בלהבות והשתגרנו למקום שהלהבות עוד רגע יגיעו אליו. "תגעי בי, אני חסינה לאש ואז גם את תיהיי." לחשתי-אמרתי לשריף. היא הבינה שזה דחוף והחזיקה לי את היד. התקרבנו אל הלהבות.

[חתול הצ'שר]

האש הייתה שם, אבל לא הרגשתי אותה. זה היה מוזר.

[פרח נתתי לנורית]

ראיתי את כל האנשים שהכרתי ואהבתי נשרפים. את מי שעוד לא נשרף לגמרי נגעתי בו והסרתי את האש סביבו. ואז ראיתי את הדבר הנורא מכל. אימא שלי.

[חתול הצ'שר]

עמדנו גב אל גב. כמה ילדים שלא זיהיתי הצטרפו אלינו, אם כי חשדתי שאני מכירה את חלקם ושאני לא מזהה אותם בגלל הכוויות על פניהם.

[פרח נתתי לנורית]

כבר אי אפשר להציל אותה. ראיתי אותה מתפוררת לנגד עיני.

[חתול הצ'שר]

זה הספיק לי, וניראה לי שמלודי לא תעמוד בזה. נגעתי במלודי, שבה נגעו כל שאר הילדים ויחד חזרנו ליער

[פרח נתתי לנורית]

פשוט בכיתי. בכיתי ובכיתי.

[חתול הצ'שר]

נזכרתי איך אני הגבתי כשחזרתי הביתה וגיליתי שההורים שלי נעלמו ואת מקומם תפסו הנחשים השחורים הרעים. התיישבתי ליד מלודי, וחיבקתי אותה