מילה אחת//סאני

[סאני]

כתבתי כל כך הרבה מילים. שורות על גבי שורות. דפים על גבי דפים. מטאפורות, דימויים. אמיתות מוסוות. כתבתי הכל בלי לכתוב כלום. כתבתי במחברות, בפתקים, ועל כל דף פנוי שהצלחתי למצוא. אפילו כתבתי לעצמי על הזרועות כשלא היה דף קרוב והמילים התחילו לעלות.
אבל למרות כל המילים שכתבתי יש רק מילה אחת שרציתי להגיד. לא להגיד, לצעוק. לצרוח. היא ממלאת את כולי וחוץ ממנה אין בי כלום. אבל דווקא את המילה הזו כבר אין לי סיבה להגיד. אז אני ממציאה לי תירוצים. מספרת בדיחות כדי שתהיה הצדקה לומר את המילה הזו. מילה אחת קטנה. רק לוודא שהיא עוד לא נעלמה לי, בניגוד אליו. אני עונה "כמו אבא שלי" למי שאומר שהאוטובוס ברח לו, או שמתלונן כמה גרועים החיים. רק אני צוחקת, כמובן. לפעמים הם לא שומעים את הבדיחה. לפעמים הם לא מבינים. וגם מי שיודעים כבר לא צוחקים מזה. הם לא הבינו שאני לא מנסה להצחיק, רק נאחזת באפשרות לומר אבא. כי אם לא אני אתפוצץ. אני ריקה מבפנים וכל כולי רק מחשבות עליו. ועל עצמי- מי הייתי אם הוא לא היה עוזב. כמה רחוק הייתי מגיעה אם לא הייתי עסוקה חצי מהזמן להעמיד פנים שאני מאושרת ובחצי השני להסתיר שאני לא. וכל הזמן לשמור בפנים את המילה היחידה שכבר אין לי למי לומר. אבא. אבא. אבא. איך יכלת לעזוב כל כך בקלות? הסתכלת לאחור? למה לא יכלתי להיות מספיק בשבילך? כדי שתישאר או כדי שתיקח גם אותי או אפילו כדי שפשוט תגיד שלום? אתה יודע כמה דמעות בכיתי עליך? וכמה שקרים לבנים? אני ילדה של אבא. תמיד הייתי. וכשהלכת ניסיתי להפסיק, כי קשה להיות ילדה של אבא כשאין לי אבא שאוכל להיות שלו. אז אני מחפשת דמות אב בכל בחור שאני מכירה. בכל חבר בכל ידיד בכל מנהל בכל מרצה בכל אחד. וזה אף פעם לא הדדי. וזה אף פעם לא שובר לי את הלב, כי הוא שבור ממילא.
אבא אבא אבא אבא אבא אבא. גם אם תחזור זה לא יהיה אותו דבר. כלום לא יכול לתקן את איך שאני מרגישה. אני רק יכולה לנסות להוציא אותך מהמערכת פעם בכמה זמן ולחכות.

[Farseer]

זה קטע מצויין, דבר ראשון. באמת, העברת את הרגש מצויין והעברת את הצורה של ההתמודדות מצויין. הרגש מאוד ברור אבל לא נכפה בצורה לא הגיונית, הומור זה מנגנון הגנה מאוד מוכר ולכן מאוד הגיוני שהוא יופיע אז זה הרגיש שאני מסוגלת להתחבר לדמות כי היא מרגישה דברים בצורה שאני יכולה לראות את עצמי מרגישה (אבא שלי לא עזב לשום מקום אז...). בקיצור, התמודדת עם תיאור של סטואציה לא טריוויאלית בלי ליפול למלכודת של רגש מלודרמטי מוגזם שזה מהמם. לא להיות קיצ'י בדברים כאלו זה חשוב ממש.
אהבתי גם את החזרה על ה-אבא, אבא, אבא לקראת סוף הקטע אבל המיקום לא הכי ברור לי, זה מרגיש כאילו פה אמור להסתיים הקטע, הינה היא שופכת את כל האבא האלו אבל המשכת לכתוב עוד שורה. זאת שורה חשובה, ברור אבל היא לא מתחזקת מההכפלה של האבא במשפט לפני אז נראה לי שאולי כדאי להזיז את האבא אבא אבא משם לסוף הקטע, שהוא יהיה הסיום. החלטה שלך כמובן.
מלבד זה, טוב, אני יודעת שבזה הקטע מתעסק אבל לא יודעת, הייתי מצפה שיהיו עוד כמה דברים שמטרידים אותה, משהו על הקשר עם האמא אולי? התגובה של הסביבה? הדברים האלו משפיעים ולדעתי זה גם יאזן את זרם המחשבות שלה כי כרגע טוב, העיסוק שלה עם האבא מרגיש לי עוצמתי בצורה טיפה חריגה...
בכל מקרה, זה באמת קטע רגש יוצא מהכלל, עם תפיסה מאוד מוצלחת ומעודנת של התמודדות עם עזיבה של הורה, אני אשמח לקרוא קטעים נוספים שלך!