חסר שם||חוי, לפעילות קווידיץ' בראי הדורות

[Kyoshi]

שם הפאנפיק: כרגע חסר שם
שם וכינוי:חוי, Bastian Balthazar Bux
דירוג:pg13
שיפ:ג'יימס\סיריוס(שיפ ראשי)
ז'אנר:רומאנס, הומור
בטא:אביטל - do good deeds

*הפיקצר מכיל סלאש, בערך*
====================
נכתב לפיעלות קווידיץ' בראי הדורות
# שלבו בסיפור שיפ לא צפוי
#שלבו את שמו של אחד המייסדים


"ביי, זנב תולע, ירחוני, רך כף," אמר ג'יימס והעמיס על כתפו את מטאטא חץ הכסף שלו.
"שוב אימון?" תהה פיטר.
הוא נענה בהנהון נמרץ ונלהב מצדו של ג'יימס: "אנחנו הולכים לקחת את הגביע השנה, יש לנו את הקבוצה הכי טובה בהווגורטס - גודריק גריפידור היה גאה, לו היה יודע!" הוא העביר יד בשיער בהתלהבות.
"תראו, תראו – פוטר שוב מתנשא..." נשמעה קריאה מכיוונה של לילי אוונס.
"הו. היי, אוונס," רץ אליה ג'יימס בחיוך, "מה שלומך היום? את צריכה משהו?" לילי רק גלגלה עיניים ועברה לצדו האחר של המועדון.
ג'יימס חזר לחבריו בגרירת רגליים. "למה היא אף פעם לא שמה עלי?" הוא התמרמר.
"אולי היא לא הבחורה בשבילך?" הציע סיריוס. "מה אתה חושב ירחוני?" הוא פנה אל רמוס שישב מצונף על הכורסא הקרובה לאח והתחמם מהאש הבוערת - "אני חושב שכדאי לקרניים להפסיק לרדוף אחרי לילי ולרוץ לאימון כי הוא מאחר בעשר דקות. אגב, איפה השוקולד שלי?" מבטו התמקד בפיטר שהעביר מבט לסיריוס שהעביר מבט לג'יימס שהעביר מבט ללילי. "רגע, מה?"
"אני חייב לרוץ לאימון," העיף ג'יימס מבט בשעונו ויצא מחדר המועדון. "אני צריך לעודד אותו," הצביע פיטר על ג'יימס והתרחק.
"אני אלך בלי להמציא תירוץ," קם סיריוס באיטיות מן הכורסא שלו והחל לצעוד בצעדים איטיים אחורה.
"עצור ואל תזוז!" פקד רמוס ונעמד בשילוב ידיים, "את השוקולד שלי! עכשיו!"
"ובמקרה שאכלתי אותו, אני יכול להציע לך משהו אחר בתמורה? מה דעתך על.." סיריוס חיטט בכיסיו: "פלפל חריף? כדור פינג פונג? אולי ציפורן של חתול?" הוא חייך חיוך משועשע למראה ההבעה הכועסת על פניו של רמוס. "בסדר, בסדר, קח את השוקולד שלך," סיריוס השליך אליו את מארז צפרדעי השוקולד, "בתאבון."

"אז איך אתה מרגיש? מתרגש מהמשחק הראשון שלך כקפטן קבוצת הקווידיץ'?" שאל רמוס את ג'יימס בארוחת הבוקר, תוך אכילה מהירה של דייסת סולת.
"אני בעיקר מקווה שלא ירד גשם במשחק - אדוארד קליין, החובט, לא ממש מתמודד טוב עם גשם," ענה לו ג'יימס שצבע פניו נטה לאפרפר מרוב מתח.
"נו, קדימה קפטן שלנו, תתחיל לאכול!" סיריוס העמיס את צלחתו של ג'יימס מכל טוב הווגורטס. "תוכל לזהות אותנו כרגיל, בשורה הראשונה. אני מבטיח שאצרח: 'ג'יימי המלך' עד שתתפסו את הסניץ'." הוא קרץ.
פיטר גיחך: "נו באמת, אתה עושה את זה גם ככה בכל משחק."
"הי, ג'יימס, אני בטוח שתהיה מדהים!" חייך רמוס בעידוד, "כולנו יודעים שאתה השחקן הכי מדהים שהווגורטס ראתה. אפילו אוונס, גם אם היא מכחישה."
"תודה, ירחוני."
"הי, חכו! לא יוצאים לשום משחק בלי קצת או הרבה צבעי מלחמה!" סיריוס פתח את תיקו והוציא צבעי פנים בצבעי אדום וזהב. "קרניים, בוא לאמא!" הוא מרח שכבת צבע נדיבה על פניו של ג'יימס: "זהו, מושלם."
"אני תמיד מושלם!" ציין ג'יימס בחיוך מתנשא.
"אוי, שתוק!"
"צר לי להפריע לרגע הרומנטי הזה" אמר פיטר, "אבל המשחק מתחיל ממש עוד כמה דקות."
ג'יימס גלגל עיניים, לקח את המטאטא ויצא למדשאות.
"אתם חושבים שהוא ינצח?" שאל פיטר
"אני בטוח!" אמר רמוס וסגר את הספר בטריקה "שנלך למדשאות?"
סיריוס ופיטר הנהנו ושלושתם יצאו למדשאות בחיוך.

"קדימה גריפינדור! גו קרניים, גו קרניים!" קרא סיריוס בהתלהבות ונופף בדגלים האדומים.
"תסתום, רך כף, לפני שאתלוש לך את הלשון," רטן רמוס, "אני מנסה להתרכז במשחק ואתה לא בדיוק עוזר."
"אבל תראה את ג'יימס, הוא משחק מדהים! אם הוא ימשיך ככה אני אלך לבקש ממנו חתימה."
"על מי אתה עובד? אתה בחיים לא תבקש חתימה ממישהו. אתה שחצן מדי." רמוס התקשה להסתיר חיוך כשסיריוס השתתק במבוכה.
"וג'יימס פוטר תפס את הסניץ'!" קרא מייקל אדאמס' הקריין הרייבנקלואי.
"אני לא חושב שאני מופתע," גירד פיטר את אפו, "אתה לא חושב, סיריו - איפה הוא עכשיו, הכלב הזה?"
"תרתי משמע," מלמל רמוס והצביע על סיריוס שחיבק את ג'יימס בהתלהבות.
"וואו, הייתי בטוח שנפסיד!" הודה ג'יימס כשחזרו לחדר המועדון. "יש מצב שניצחנו בגלל שלבשתי את זוג הגרביים של רך כף?"
"מי הרשה לך את גרבי המזל שלי?" שילב סיריוס ידיים והזעיף פנים.
"המזל היחיד יהיה של כולנו - אם תעיף אותן מכאן", אמר רמוס בחצי חיוך.
"הי! אמרתי לך שאם מכבסים אותן אז המזל שלהן נעלם לנצח ואי אפשר לשחזר אותו לעולמים!"
"רגע," התחלחל ג'יימס, "הן לא מכובסות?"
רמוס המהם: "תחשוב לבד."
"איכס!"
"אני מתקשה שלא להסכים אתך."


סיריוס נכנס לחדר המועדון, לאחר ריתוק שטני במיוחד. "אני - מת - מעייפות!" הוא קרס מפרפר על הכורסא, במשחק מושלם.
"לא מרשה לך למות! תחיה!" פקד ג'יימס, "אל תאלץ אותי להחיות אותך."
"יש לי תחושה קשה שזה מה שהוא רוצה," אמר רמוס, כאילו לעצמו.
"מה זאת אומרת?", הרים ג'יימס גבה.
"רמוס, שתוק!" סינן סיריוס בהבעה קפואה. "וזה לא מה ש - זה לא ש -"
"האם בפעם הראשונה בחייו סיריוס בלק איבד את הלשון?" חייך רמוס, חיוך מעצבן במיוחד.
סיריוס נעץ מבט ארוך בעיניו של רמוס - "בוא." הוא הצביע לכיוון המגורים והחל לעלות במעלה המדרגות.
רמוס נעמד על רגליו, ועלה במדרגות: "כן?"
"למה התכוונת במה שאמרת קודם?"
"אתה יודע, זה בכל זאת די נדיר שאתה מגמגם ממבוכה."
"לא, לא זה, מה שאמרת לפני כן."
"הו, מה שאמרתי על – סיריוס, אתה מודע לזה שכל הווגורטס שמה לב למבטים שאתה נועץ בג'יימס?!"
"אבל הוא החבר הכי טוב שלי, ברור שאסתכל עליו ב -"
"מבט מהופנט וחיוך מוקסם?" קטע אותו רמוס.
"אלוהים אדירים, זה באמת כל כך נראה לעין?" שאל סיריוס בחרדה.
"ג'יימס לא שם לב. הוא לגמרי עיוור לזה, כאילו. ג'יימס אף פעם לא שם לב לדברים האלה, הוא ג'יימס".
סיריוס הנהן בחיוך: "הוא ג'יימס."
"ואתה ממש נראה כמו, כמו, נו, אין לי תיאור מספיק טוב כדי לתאר את המבט שיש לך על הפרצוף. אז אתה מתכוון לספר לו?" שאל רמוס.
"השתגעת?" התכווץ סיריוס במקומו בבהלה, "הוא יתרחק ממני ויפסיק להיות חבר שלי וישנא אותי ו..."
"תנשום שנייה. אני אצא מהחדר ואתה תחשוב על זה, אוקיי?"
"לא שיש לי ברירה אחרת או משהו כזה," רטן סיריוס, "אני אנסה לחשוב."
רמוס הנהן ופתח את הדלת. "אמ, סיריוס - יש לנו אורחים, בעצם אורח." סיריוס הרים מבט אל הדלת. "בבקשה תגיד לי שלא שמעת הכל."
"שמעתי מספיק, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר." ג'יימס הושיט יד לסיריוס ומשך אותו לעמידה, "בוא."


השניים פסעו במדשאות בשתיקה, עד שג'יימס נעצר: "כמה זמן זה כבר ככה?"
"אני חושב שכמעט חצי שנה," ענה סיריוס בקול יבש והשפיל מבט. "כן, מתחילת השנה."
ג'יימס הנהן. "אבל - מה אתה מוצא בי? אתה החבר הכי טוב שלי. אתה מכיר את כל החסרונות שלי, את כל הכשלונות שלי, והפחדים."
"אתה לא מבין שזה בדיוק מה שמדהים בך? אתה לא מסתיר את כל הפגמים שלך, אתה פשוט אתה. אתה מדהים ומהמם ומושלם!" קרא סיריוס בנשימה אחת.
"וואו, אני ממש עומד להסמיק בכל רגע."
"אבל - מה אתה חושב על זה? בבקשה אל תחשוב שזה פתטי, זה יהיה פתטי מידי."
"לא, לא. אני לא חושב שזה פתטי בכלל. זה די מקסים, למען האמת."
"אם ככה, אז - אתה גם - אתה יודע, מרגיש כמוני?" שאל סיריוס בתקווה.
"אני מצטער, אבל לא ממש. כאילו, אתה באמת מדהים, אבל בתור החבר הכי טוב שלי. אני עדיין אוהב את לילי אוונס, ואתה יודע עד כמה."
סיריוס הנהן. "כן, אני מבין את זה," הוא מצמץ בניסיון לעצור דמעות סוררות שהחלו לדלוף במורד פניו.
"אתה בסדר, רך כף? אני מבטיח שאני אמצא לך מישהו. מישהו שיהיה הרבה יותר טוב ממני, רק בבקשה אל תבכה, אני לא שווה את זה." ג'יימס ביקש בשקט.
"זה בסדר." סיריוס התנשם קצת בכבדות ונרגע - "הכל טוב." הוא חייך חיוך קצת מאולץ. "אני חושב שאני צריך ללכת להחליף קצת אוויר," הוא החל להתרחק.
ג'יימס הניח במהירות יד על כתפו: "אתה באמת מדהים. אתה יכול להשיג את כל מי שתרצה - ואם להיות כנים, רמוס נראה נהדר."
"אתה בלתי יאמן, פוטר!" הבזיק חיוך על פניו של סיריוס והוא הניד בראשו באי אמון.
ג'יימס העביר יד בשערו: "אני יודע, אני יודע."

[Do good deeds]

וואו. פיקצר מדהים (: איך שאני אוהבת לקרוא את הסיפורים שלך לפני כולם...
קודם כל - הפיקצר כתוב מעולה. התיאורים מצויינים - תיארת בצורה טובה את האווירה, הרקע, החששות של ג'יימס ועם זאת את הרצון שלו להפגין קצת גאווה בקבוצה שלו - כמו שמתאים לו מאד לעשות...
הפיקצר קנוני - מחובר מאד לאפיון המקורי של הדמויות. למרות שיש כאן שיפ "מוזר" (תסלחי לי על הביטוי, את יודעת מה דעתי על שיפים מסוגים שונים, ועל סלאש בפרט...) הורגשה בכל זאת האמת שבזה. סיריוס לא נהיה "נשי" או רגשן יתר על המידה, כפי שקורה פעמים רבות בסלאש - הוא פשוט סיריוס. ג'יימס גם הוא נשאר ג'יימס, לחלוטין - למרות הוידוי של סיריוס. הרגשתי שהשיפ מתחבר נהדר לספרים, וזו המחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת על שיפים.
מלבד זאת, אהבתי את התוספת שעשית לרמוס. אני אוהבת מאד לראות איך את מאירה את הדמות של רמוס בפאנפיקים שלך - דמות שלא מקבלת במה גדולה כ"כ בספרים.
בקיצור, את משתפרת בצורה מטאורית מפאנפיק לפאנפיק ואני אוהבת מאד לקרוא כל אחד ואחד מהם (:
מחכה לפאנפיקים נוספים. תמשיכי לכתוב!

[לונגה]

פיקצר מקסים! הוא היה פלאפי ורומנטי ופשוט כיף לקרוא אותו. הפלרטוטים של סיריוס היו ממש חמודים, וממש גרמו לו להיראות כמו נער מאהוב שפשוט לא חושב. יותר מהכל אהבתי את זה שבסופו של דבר ג'יימס דבק באהבה שלו אל לילי, ואת הרמיזה לעתיד משותף עם רמוס (;