התושב/ת||יומן, ספיישל הוגסמיד

[סנופקין]

התושב\ת
יומן

"פלין, בוא רגע," אמר תם.
"מה?" שאל פלין והתקרב לספה עליה הוא ישב. תם החזיק בידו ספרון קטן ומרופט.
"אתה כתבת את זה?" שאל תם.
פלין הסתכל על הדפים הכתובים והבין שזה סוג של... יומן, אולי? "לא," הוא ענה, "איפה מצאת את זה?"
"פה."
"של מי זה?"
"כנראה של מישהו מהוגסמיד."

אז הנה לכם עוד יומן סופר מגניב לכתוב בו, משתמשים יקרים. היומן הבא הוא יומן של אחד מתושבי הוגסמיד. מי הוא, מה הוא, בן כמה הוא, אם זה הוא בכלל, אנחנו נחליט. אני אכתוב פה את ההתחלה ההתחלתית ביותר שתהיה די קצרה שהיא ההתחלה של היומן, אני לא אכתוב תאריך או שום דבר, רק את ההתחלה, ומי שיכתוב אחרי יחליט איך להמשיך, מאיזה זמן זה, אני לא אתייחס לתושב\ת בשם או בגוף מסוים אז מי שיכתוב אחרי יחליט גם אם זה בן או בת ואולי גם את השם. אפשר גם לא להחליט, להשאיר את זה פתוח כמה זמן, אולי להפוך את התושב\ת לג'נדרפלויד מה שאומר שפעם הוא בן ופעם היא בת, להחלטת מי שיכתוב... בקיצור, זהו. על כל קטע מהיומן שתכתבו פה שיהיה יותר משמונה שורות, ההתחלה שלי לא נחשבת כי היא רק התחלה, אל תקחו אותה כדוגמא, (תזכרו שהקטעים חייבים להיות מקושרים! אפשר להמשיך את היומן מהנקודה שמי שלפני הפסיק ואפשר לעבור ליום או שבוע אחר כך אבל שהדברים יהיו מקושרים) תקבלו 100 חרמשים ו-5 נקודות בית, בהצלחה (:


ההתחלה של היומן:
אין לי מושג איך לחשוב על זה. אין לי מושג מה בדיוק זה היה. אין לי מושג אם לצאת מהבית היום. אין לי מושג אם להישאר. שמישהו יבוא לפה ויעזור לי. בבקשה.




יאללה, להמשיך!

[Supergirl]

האמת שזו כבר תקופה די ארוכה שזה ככה אבל היום זה עבר כל גבול.
וזו גם לא רק אני, אני לא חושבת שיש כאן מישהו שחושש פחות ממני, אולי חוץ מאדון ביסלרגראנד הזקן וזה כנראה כי לא ממש אכפת לו מתי הוא ימות כבר או איפה...
כל יום כמה פעמים הם צועדים להם כאן בעיירה כאילו הם בעלי הבית ומחלקים פקודות.
אני לא מבינה, אי אפשר להתמרד נגדם?
כשעוד למדתי בהוגוורטס אני זוכרת שלמדנו על מרד הגובלינים, אני חושבת שלגובלינים היה פחות סיכויים מאיתנו במצב ההוא, אז למה אף אחד לא עושה כלום?
אני בינתיים אשב ואחכה לי כאן, זה המעט שאני יכולה לעשות (בעצם לא לעשות...) בכל זאת זה יעיל, יש לי כאן תעפית טובה על כל האיסור ואני יכולה לדעת אם משהו רע מתקרב...

[קטנטונת]

והיום הייתה לתלמידי הוגוורטס טיול בהוגסמיד. הפעם הם יתנהגו יפה, כי הם לא רצו שמשהו ישתבש. אבל אני כבר מכירה אותם מקרוב.
אני יודעת שמשהו ישתבש.
אני יודעת שהם לא ימשיכו כך.
אני יודעת שהם מתכננים משהו סודי ומסוגר...
גיליתי זאת שסתם הלכתי ברחובות הוגוורטס, ועצרתי לפני ביתם הגדול. הוא היה בית ממש גדול, הכי גדול בהוגסמיד.
החצר הייתה מקושטת בשיחים גזומים בצורות, וראו שלחש מגן יש על החומות מסביב.
פשוט מבצר. חשבתי.
ואז ראיתי אותם מהחלון.
יושבים סביב שולחן שיש עגול, ועליו מפה...

[יוקו צ'אן]

סגולה.
הסתכלתי וראיתי שהם סימנו דבר מה על מפת שולחן, הם תכננו דבר מה. למה לא יכולנו להתנגד?
פחדתי, כמו כולם.
ידעתי שלבד אין לי סיכוי, אבל מה יכולתי לעשות? אחרי הכול אם הייתי אומרת להם הם היו עלולים להלשין עלי, ומה אז?

[קטנטונת]

לא ידעתי מה לעשות.
פתאום שמעתי קולות של ילדים צוחקים מכיווני השני. 'ילדי הוגוורטס'. כל פעם שראיתי אותם הרגשתי מדקר בליבי. 'אני סקיבית, ואין לי מקום שם'. הזכרתי לעצמי כל הזמן. אבל שראיתי אותם שנה אחרי שנה, אחרי שנה, צוחקים, מדברים, לא יכולתי להתנגד להרגשה. קינאה גדולה, אבל אז שאני עומדת בין הילדים לבין שני האנשים, לא ידעתי מה לעשות. פעם ראשונה שזה קורא לי.