האחרונים \\ הרשמה, 16+ (מכיל אלימות, שפה קשה)

מכיל אלימות ותיאורים גרפיים
הנושא עודכן לאחרונה בתאריך 21 לדצמבר, השינויים נצבעו בצבע מיוחד על מנת להקל על הנרשמים!
יש אישור מLittle Munchkin

הקדמה
לפני כעשר שנים התפרץ נגיף פטרייתי קטלני תחת השם קורדיספס, ומחק אחוזים בלתי נתפסים מאוכלוסיית העולם. תחילה התפשט הנגיף במדינות עניות וצפופות, אך עד מהרה סבלו מהתופעה כל מדינות העולם. אלה שקיבלו אזהרה נכנסו מיד למשטר צבאי, אלה שלא - ראו את סוף הציווילזציה בהן, פחות או יותר.
בסופו של דבר הגיע הנגיף גם לארצות הברית. תחילה ספגו את הנזק הערים הגדולות, אליהם הגיעו תיירים ואנשי עסקים נגועים. אחר כך נגועים מהעיר היו מגיעים לעיירות, לפרוורים ולכפרים - ועד מהרה לא נותרו מקומות בטוחים. מקומות שלא הושמדו על ידי הנגועים, הושמדו על ידי הצבא בנסיון להרוג כמה שיותר נגועים. פצצות אדירות הוטלו על ההרים הגדולות והותירו אותן עיי חורבות.
המשטר הצבאי שהשליטו רוב מדינות ארצות הברית דאג לאזורים מוגנים, בהם ישנה אספקת חשמל וניתן להתגורר בהם. המחיר הוא חופש - מי שגר בתוך החומות המוגנות של אותם אזורים מוגנים, חייב להישמע להוראות הצבא ולהתגייס במידת הצורך. ילדים אשר איבדו את הוריהם גדלים בפנימיות צבאיות והופכים בגיל 16 לחיילים לכל עניין.
עקב המשטר האבסולוטי של הצבא, קמה מיליצית מורדים קטנה אשר מבקשת להפיל את המשטר הצבאי ולהחזיר שלטון דמוקרטי, וחופש בחירה. אותה מיליציה קוראת לעצמה הפיירפלייס (גחליליות).

מי אתם?
אתם אנשים (מגיל 14 ומעלה), שחיים בארצות הברית בבבוסטון (בלבד).
אתם חיים באחד מהאזורים המאובטחים על ידי הצבא, ונידונים לחיים די משעממים בתוך האזור המוגן. השאלה היא האם אתם מעוניינים בחיים בטוחים? אולי אתם רוצים לקבל כסף דרך עבודה לא חוקית, שאמנם מסוכנת יותר אבל מציעה יותר תלושי מזון ונשקים מגוונים יותר? אולי אתם רוצים להצטרף לפיירפלייס? למרוד כנגד המשטר הצבאי ובכך לסכן את החיים שלכם גם מחוץ לאזורים המוגנים וגם בפנים?
ההחלטה בידיים שלכם.

טיפים מ"המדריך למטייל המתחיל באפוקליפסת הזומבים"
אני לא כאן כדי להגיד לכם מה לעשות, כמובן, אבל מה תזיק קריאה מרפרפת במשהו שעשוי להציל את החיים שלכם ביום מן הימים? הינה מקבץ מסודר בצורת רשימה של דברים שלמדתי מנסיוני עם משחקי מחשב וסרטים העוסקים באפוקליפסות זומבים:
1. אקדחים זה דבר יפה, אם אתם אוהבים רעש. אתם יודעים מי עוד אוהב רעש? זומבים.
2. מדורות הן גם דבר יפה, אם אתם אוהבים דברים בולטים ממרחק. אני מניחה שאתם מסוגלים לנחש מה המשך המשפט.
3. אנשים, זומבים, כל מה שביניהם - תכוונו תמיד לראש.
4. אי אפשר לסמוך על זומבים, אבל את זה כולם יודעים. תזכורת חשובה! זומבים הם צפויים ולא חכמים במיוחד. אנשים לעומת זאת? סיפור קצת אחר.
5. רק רציתי להזכיר שבעולם שבחוץ יש שמש, ורוח, וגשם, ויובש! (הו, היובש!) אולי כדאי להצטייד לדברים האלה. קדימה, להעמיס קרם לחות.
6. הייתם אוכלים צמח רעיל בידיעה שהוא רעיל? אני מנחשת שאלא אם כן התייאשתם, התשובה לזה תהיה לא. בואו נסכם שלאכול צמחים גם בלי לדעת בוודאות שהם רעילים, זה לא רעיון טוב.
7. עם הזמן הראיה של נגועים מדרדרת, אבל הראיה שלכם לא! או, לא בצורה כל כך דרמטית. השתמשו בה! סרקו את הסביבה שלכם.
8. נקודה למחשבה; זומבים הם מתים מהלכים. כואב להם, רע להם, הדבר היחיד שדוחף את מה שנשאר מהם קדימה זה הרעב שלהם. אל תמעיטו בערכם.

סוגי נגועים
ניתן לחלק את הנגועים לכמה קטגוריות, אשר להן יחס ישיר לכמות הזמן שעובר מאז ה'מגע' (כלומר, מאז שנדבקים). ישנן ארבע קטגוריות, והן מסודרות לפי מידת הסכנה שמהווים אותם נגועים.
1. רצים: הם נקראים כך מכיוון שזהו השלב הכי 'אתלטי' של הנגועים. תחילה, כשמשתלטת פטריית הקורדיספס על קורבנותיה, היא גורמת לעוויתויות בשרירים ולתזוזה מהירה ולא מחושבת. הם יכולים לרוץ, עד מידה מסויימת הם גם יכולים לטפס, אבל הם לא חזקים במיוחד. ניתן לשרוד מפגש עם רצים במידה והכושר הגופני שלכם גבוה, או האתלטיות שלכם. הרצים יכולים לראות אתכם, לכן השתדלו להישאר מחוץ לשדה הראיה שלהם!
2. סטוקרים: השלב הבא בהשתלטות הקורדיספס על הקורבן מותירה אותו אטי יותר ותזזיתי פחות, אבל הסטוקרים הם יצורים שקטים שברגע שהם חשים בנוכחות של אדם חי, הם עורבים לו ולבסוף מסתערים. צריך לשים לב לסביבה ולוודא שאין סטוקר בקרבת מקום.
3. קליקרים: קליקרים לא יכולים לראות. הם נגועים כבר כל כך הרבה זמן, שהראיה שלהם נפגעה קשות. הפטריה (שמכה שורשים קודם כל במוח) מצאה את דרכה החוצה דרך ארובות העיניים שלהם. הם עוורים לחלוטין, כלומר לא משנה כמה קרוב תעמדו, הם לא יראו אתכם, אבל כדי לפצות על החוסר בראיה - קליקרים מתאפיינים בשמיעה מצויינת. צריך לשמור על דממת אלחוט בקרבתם, כי הם משתמשים בקולות דמויי 'קליק' שהם מפיצים כמו סונאר כדי להתמצא בסביבה שלהם, ואם תפיקו רעש - הם ימצאו אתכם. הקליקרים חזקים הרבה יותר מהרצים ומהסטוקרים, ולא ניתן לברוח מהם ברגע שהם אוחזים בך.
4. ?: יתגלה בהמשך המשחק.


קבוצות במשחק
שימו לב כי אינכם מורשים להתחיל בתוך אחת הקבוצות!
הצבא: הצבא הוא זה שיצר את האזורים הבטוחים, ובמובן מסוים הבטיח את הישרדות המין האנשוי על פני האדמה.
קבוצה זו דוגלת במבנה היררכי מאוד ברור, וחובה לציית להוראות הבכירים בצבא. חיילים מאובזרים בכלי נשק חמים וקרים במצב טוב, במדים נוחים, בווסטים שמספקים מידה מסויימת של הגנה, ובמאגר בטוח של כדורים. לצבא יש גם רופאים שיכולים לטפל בפצעים ובמחלות כגון צינון, שפעת וכו'.
הצבא הוא הכוח המאורגן הגדול ביותר, אך הוא דובק לאזורים הבטוחים בעיקר, למעט הפטרולים המאורגנים בכלי הרכב המשורינים, שנעשים כדי לוודא שאין הצטברות גדולה של נגועים באזור מסוים, ושאין פורעי חוק שמנסים להתגנב לתוך האזור הבטוח.
כשגדלים באזור בטוח ללא הורים, מצטרפים אוטומטית לצבא בגיל 16.

פיירפלייס: קבוצה זו קמה במרי לקיומו של הצבא. היות ולאט לאט המשאבים של הצבא מדלדלים ולא מסתמן שום שינוי במצב של העולם, שואפת קבוצה זו להחזיר את הממשלה והמבנה הדמוקרטי.
קבוצה זו לוחמת למען החופש של אנשים ולמען עתיד שבו ילדים יוכלו לבחור מה הם רוצים לעשות עם העתיד שלהם.
היא מנוהלת כקבוצת מחתרת, וה'בסיסים' או ה'מקלטים' שלה נמצאים מחוץ לאזורים הבטוחים, אך לא רחוק מדי.
הפיירפלייס מצוידים גם הם בכלי נשק חמים וקרים, והם מנהלים מסחר עם קבוצות קטנות יותר מחוץ לאזורים הבטוחים.
הפיירפלייס מגייסים אנשים מגיל 16 לשורותיהם.

מבריחים: המבריחים פועלים בקבוצות קטנות יותר בדרך כלל, אך מרכיבים יחדיו עיר קטנה מחוץ לאזור הבטוח.
בעיר זו מתנהל סחר, וניתן לשרוד בביטחון יחסי לעומת העולם שבחוץ, אם כי אין הרבה אוכל וההישרדות נבנית על סחר חליפין ורפוטציה.
המבריחים מוצאים כלי נשק ותחמושת במהלך השיטוט שלהם בעולם, אך אלה לא כלי נשק מתקדמים.
הם מתאפיינים באופי מורלי אפור מאוד ונאמנים רק לאנשים באותה הקבוצה הקטנה שבה הם נמצאים, או למי שמשלם הכי הרבה.

שודדים: השודדים מנצלים אנשים חלשים יותר, בונים מלכודות, ולוכדים אותם. הם הורגים אותם (או מנטרלים אותם, לכל הפחות), ולוקחים את כל הציוד שלהם לעצמם.
הם קבוצות גדולות של אנשים, החל מעשר, והם נמצאים בעיקר במרכזי הערים הגדולות, רחוק מספיק מהאזורים הבטוחים.
עקב היתרון המספרי שלהם, עדיף להתרחק מהם, או למצוא דרך להימנע מקונפליקט אתם.
הם מסוכנים, יש להם כלי נשק שהם גונבים מקורבנותיהם (לא מתקדמים כמו של הצבא), והם לא מתאפיינים באופי רגיש.


חוקים
1. כל החוקים הגלובאליים תקפים גם כאן. אותו דבר לגבי חוקי פורום משחקי תפקידים.
2. במידה ואתם מרגישים שאתם צריכים עזרה - יותר ממוזמנים לפנות אלי בה"פ.
3. במידה ושלחתם טופס, הגבתי לכם עליו ואז ערכתם אותו, או במידה ואתם מעוניינים בלבקש להאריך תקופת הרשמה, תפנו אלי בה"פ.
4. שמרו נא על חוקי השליטה - אתם שולטים רק על הדמות שלכם, וכשאתם מבצעים משהו שתלוי במשהו או מישהו אחר, אתם בעצם מנסים לעשות משהו. אחוזי ההצלחה תלויים בכישוריכם ובמזל שלכם.
5. שימו לב לחוק הידע - לעיתים תדעו דברים שהדמות עצמה לא יודעת. הקפידו שלא להפוך את דמותכם לכל-יודעת.
6. קראו את הטופס כולו בעיון, שימו לב לפרטים ולהערות.
7.במידה ואתם יודעים שאתם הולכים להיעדר ליותר משבועיים, נא להודיע מראש. שחקן שידר למשך תקופת זמן גדולה מזו מבלי להודיע יאבד את מקומו במשחק.
8. תהנו, ואל תתביישו לדבר איתי בפרטי או להעיר לי לגבי דברים, אני תמיד שמחה ללמוד ולהתפתח כבת אדם וכשה"מית.

מערכת הכישורים
מערכת הכישורים קובעת (בנוסף להטלת קוביות משחק - כן כן, שמעתם נכון,) מה הסיכוי של הדמות שלכם לבצע פעולות מסויימות שמערבות כישורים או משפיעות על דמויות אחרות במשחק.
העיקרון הוא כזה: יש לכם 20 נקודות לחלק בין הכישורים הבאים:
עוצמה
עד כמה הדמות שלכם חזקה פיזית. האם היא יכולה לפוצץ נגועים מכות, עד כמה גדול הסיכוי שלה למנוע מנגוע לנשוך אותה אם הוא גוהר מעליה.
עוצמה פיזית גבוהה בעצם תתאים לשחקנים שנוהגים לרוץ לתוך סכנות מבלי לחשוב יותר מדי - אבל היא אינה מבטיחה את סיכויי ההישרדות שלהם.
ככל שהעוצמה גבוהה יותר, ככה המכות הפיזיות של הדמות יהיו קטלניות יותר, ואם היא נמוכה על השחקן למצוא דרך לשרוד שאינה מערבת מגע ישיר.
שחקנים עם עוצמה גבוהה יכולים לסחוב יותר פריטים בתיק.
זריזות
זריזות היא היכולת של הדמות לחמוק מאויבים. עד כמה היא תוכל לברוח מאיומים שונים.
במידה ואחד הנגועים החלשים יותר מנסה לתפוס אותה - האם היא תצליח לברוח מהישג היד שלו?
זו היא מיומנות חשובה לשחקנים שמעדיפים להימנע ממגע ישיר ומקונפליקטים, אך, שוב, היא לא מבטיחה הישרדות או הצלחה בתחום הזריזות.
שחקנים עם זריזות גבוהה נעים מהר יותר מאלה עם זריזות נמוכה יותר, ובעלי יכולת אתלטית (גמישות, קפיצה, כריעה) מרשימות יותר.
כריזמה
הכריזמה היא מידת כושר השכנוע של הדמות שלכם.
האם אנשים סומכים עליה ומקשיבים לה? האם היא יכולה לפתור קונפליקטים דרך שיחה ולא דרך עימות?
הכריזמה היא כלי חשוב באינטראקציה מול אנשים אחרים. עם זאת, כריזמה גבוהה לא מסמנת הצלחה בטוחה בשכנוע דמויות ללא שחקן (דל"ש).
דמות כריזמטית תנטה להוביל אנשים אחריה ותעורר פחות חשש אצל דל"ש.
הישרדות
ההישרדות קובעת את מידת הידע של הדמות שלכם בכל הנוגע להתמודדות עם העולם שבחוץ.
האם הדמות שלכם יודעת להבדיל בין מני צמחים רעילים לכאלה שיכולים להציל אותה מרעב?
האם הדמות שלכם יודעת לטפל בפצעים כך שלא יזדהמו (עד כמה שניתן)?
האם היא יודעת לבנות מחנה בזריזות, ולהדליק אש גם אם קר ורטוב בחוץ?
כפי שנאמר מקודם, כמות נקודות גבוהה או אפילו מקסימלית לא תבטיח הצלחה של הפעולות.
מספר הנקודות המקסימלי הוא 10 עבור כל אחד מהכישורים (המינימלי הוא 0). דוגמה:
עוצמה 2
זריזות 7
כריזמה 8
הישרדות 3
דמות חלשה פיזית שלא תוכל להתמודד עם רוב הנגועים בקונפליקט, אבל זריזה ומשכנעת. היא תוכל לחמוק מאחיזתם של נגועים בקלות גדולה יותר, ולשכנע דמויות אחרות ללא שחקן לעשות מה שהיא רוצה. כישורי ההישרדות שלה לא מרשימים במיוחד, ומכאן שאם היא תנסה לאכול צמחים שהיא לא בטוחה אם הם רעילים או לא - ככל הנראה תחטוף הרעלה.
לכל שאלה - פנו אלי בהודעה פרטית!

הסבר טופס הרשמה:
*טופס ההרשמה עצמו יופיע בסוף ההודעה.
שימו לב שכל הסעיפים תואמים למערכת הכישורים שבניתם לדמות!
כינוי: הכינוי שלכם בפורום.
שמכם הפרטי: השם הפרטי שלכם, או איך שאתם רוצים שאני אקרא לכם מחוץ לדמות.
שמה של הדמות: אתם צריכים לזכור שאתם חיים בארצות הברית. (במידה והמשפחה של הדמות עלתה מארץ אחרת, לשים לב שהשם יתאים). שם ושם משפחה\כינוי בו משמשת הדמות כזהות.
מגדר: פניה מועדפת לדמות שלכם מבחינת מגדר. (היא\הוא\הם וכו')
גיל: מעל גיל 14 בלבד! (תקשיבו, גם בני שישים ומעלה לא ירגישו הכי שבעולם באפוקליפסה)
[b]מקום מגורים: עקב חוסר בביקוש וחוסר בצורך בעבור מטרות המשחק, אין את האופציה להתחיל בלוס אנג'לס. כולם מתחילים בבוסטון.[/b]
מראה: אני רוצה שתהיה לי תמונה ברורה, עד כמה שאפשר, של הדמות שלכם, במילים! בלי תמונות. האם הדמות שלכם מתלבשת בהתאם לסטנדרטים מגדריים וחברתיים? האם היא מתאפרת? האם היא מרימה משקולות? האם יש לה משקל עודף?
בקיצור, אני רוצה תיאור מעמיק. אני רוצה שאתם בעצמכם תהיו בטוחים מי הדמות שלכם.
אופי: אני רוצה תיאור מעמיק כמו המראה לגבי האופי. האם היא אחת מהדמויות שלא מסוגלות לשקר? או שאולי הדמות שלכם סרקסטית מכאן ועד להודעה חדשה? אולי יש לה מבטא מיוחד משלה? אולי יש לה צורת מחשבה מאוד מסוגננת? האם היא בטוחה בעצמה, או אולי מרגישה תמיד שיכלה להיות טובה יותר? הדמות שלכם היא לא בול עץ.
רקע: יש סיבה לזה שהדמות נראית איך שהיא נראית, ומתנהגת איך שהיא מתנהגת, ואני רוצה לדעת אותה. אני רוצה שאתם תדעו בדיוק מי הדמות שלכם ומאיפה היא באה. האם יש לה משפחה? אולי ילדים? אחים ואחיות? האם ההורים שלה היו חיילים בדרגות גבוהות? או אוליי פיירפלייס? האם היא טיילה נהגה להתגנב מחוץ לשטח האזור המוגן בצעירותה? האם הדמות שלכם חוותה סיטואציות מלחיצות, או לא? תתחשבו בגיל שלה. אולי הדמות שלכם מתעסקת ברפואה? הדמות שלכם דינאמית בדיוק כמוכם. שימו לב: ילדים יתומים אוטומטית נשלחים לפנימיה צבאית ואוטומטית הופכים לחיילים בגיל 16. במידה והדמות שלכם לא יתומה ואתם\ן צריכים\ות מידע לגבי העבודות האפשריות באזורים הבטוחים כדי להחליט על רקע לדמות שלכם או להחליט במה עוסקים הוריה במידה והם בחיים, יש מידע מסודר שאוכל לשלוח לכם בפרטי (מפאת חוסר הרצון שלי להעמיס על נושא ההרשמה. בקצרה, העבודות האפשריות הן במטבח, באספקה, בנקיון הרחובות, תחנת הכוח של האזור הבטוח, או הוראה כאזרח בפנימיה הצבאית. התפקיד\הדרגה של הדמות שלכם בעבודתה תלויה בכם (כלומר, מפקח חשוב באספקה או שף במטבח - או אולי עובד מטבח זוטר ועובד משני בתחנת הכוח) אבל יש לשים לב שהיא מתאימה לגיל הדמות ולרקע והאופי שלה באופן כללי.
כישורים: הסבר על מערכת הכישורים למעלה, לפני ההסבר על הטופס.
הערות\הארות\בקשות נוספות: תחלקו אתי את מה שעולה בדעתכם. אולי לדמות שלכם יש העדפות מסוימות? אולי הייתם רוצים שיקרה משהו? אולי יש לכם רעיון לחלוק איתי? אולי אתם סתם רוצים לדבר? זה המקום. אין הגבלה. יכול להיות גם צבע מועדף במידה וההמשכים יסומנו בצבע בכדי להבדיל בין שחקנים.

דברי השה"מית
זה הוא משחק תפקידים תחת הז'אנרה של הישרדות ואימה, שנשען על העקרונות של מבוכים ודרקונים. הוא נערך באפוקליפסת זומבים ומבוסס על משחק הוידאו The Last of Us. אני חייבת להזהיר אתכם לגבי תוכנו של המשחק לפני שאני ממשיכה. זה יהיה אלים, ואני לא אחשוש לתאר דברים בצורה הכי ברורה שאני מסוגלת לה, זאת אומרת ראשים מרוצצים ונוטפי דם, ריחות של דברים מרקיבים, נהמות מקפיאות דם - וכל זה נועד לעזור לכם, כמובן, כי ככל שתשימו לב לדברים הקטנים, ככה הסיכוי שלכם לשרוד יגדל.
בנימה אישית, השקעתי מחשבה רבה בתפקוד המשחק כמשחק תפקידים בפורום ומה ניתן לעשות כדי להפוך אותו לייחודי ומעניין כמה שיותר. אני אשמח אם תביאו גם אתם רעיונות שעולים במוחכם ושמעבר לתפקידי השחקן-שה"מ, יהיה שיח פתוח גם ביני לבין השחקנים\ות וגם בין השחקנים\ות עצמם.
בגלל שזו פעם ראשונה שאני אפתח משחק תפקידים בקהילה זו, אני לא יודעת למה לצפות מבחינת היענות ועניין. אני אלך על 4 שחקנים בתור התחלה, אם אראה שיש בכך צורך אוריד\אעלה את המספר בהתאם. אני מעדיפה שלא לשריין מקומות, אבל אם אתם מרגישים שאתם צריכים קצת זמן, אני מוכנה לתת עד 72 שעות נוספות למי שיבקש בפרטי.
אני רוצה לציין שיתכן ואני לא אוכל להגיב כל יום, אבל אשתדל לשמור על גרף יציב של לפחות תגובה אחת כמו שצריך בשבוע.
אל תהססו אם לא הבנתם לגמרי איך דברים עובדים. אני כאן כדי לענות על השאלות. גם אם מעולם לא שיחקתם במשחק שמערב נקודות ויכולות וכישורים (וקוביות משחק) - אל תחששו. אני אסביר כל דבר גם חמש פעמים אם אצטרך, ומבטיחה שזה לא מסובך.
אני מקווה שקראתם את הכל עד עכשיו, שהפנמתם הכל, ואני מקווה שהבנתם שאתם יכולים לפנות אלי בהקשר לכל נושא.
שוב, אני כאן בשבילכם, אל תהססו לפנות אלי. תהנו, ובהצלחה!

הידעת? קורדיספס זה דבר אמתי מאוד! זו היא פטריה אשר מתנהגת כמו טפיל, משתלטת על המוח של חרק זה או אחר (לכל חרק זן מיוחד של הפטריה שמותאם רק לו), וגורמת לו לעלות למקום ממנו תוכל להשתלט על כמה שיותר חרקים מאותו הזן. ניתן לראות סרטון הסבר באנגלית כאן.


ניתן להירשם עד ה24.12.17

טופס הרשמה

CODE

[B]כינוי[/B]: [B]שמכם הפרטי[/B]: [B]שמה של הדמות[/B]: [B]מגדר[/B]: [B]גיל[/B]: [B]מראה[/B]: [B]אופ[/B]י: [B]רקע[/B]: [B]כישורים[/B]: עוצמה זריזות כריזמה הישרדות [B]הערות\הארות\בקשות נוספות[/B]:

כינוי: לאורנה
שמכם הפרטי: עמית (כאילו שאת צריכה את זה)~
שמה של הדמות: אלסי בל פירסון (Elsie Bell Pearson).
מגדר: אישה.
גיל: 19.
מקום מגורים: בוסטון.

מראה: אלסי הבינה כבר מזמן את המשמעות של יופי. היא גילתה שוב ושוב שאיך שאת נראית לא כל כך משנה; את יכולה להיות יפה מלידה, את יכולה להיות מכוערת מלידה. אבל מה שחשוב באמת זה איך שאת מרגישה. קצת עצבן אותה לגלות את זה, אכזב אותה שאנחנו תופשים יופי בעיקר אם האדם שמולנו מרגיש יפה. אבל ככה החברה עובדת, ואלסי חייבת להיות חלק מהחברה. לכן היא התמודדה, ואז צייתה. וזאת הסיבה שאלסי, גם בתנאים הקשים הנוכחיים של כולם, נראית מצוין. היא מהאנשים שיש סביבם הילה של טיפוח עצמי אפילו במצב הקיצון הנוכחי והמשוגע שבו לאף אחד לא אמור להיות אכפת. אבל זו אחת הסיבות שבגללן היא מושכת אנשים - אנשים רוצים לטפח את עצמם, או להרגיש מטופחים, וזה בדיוק מה שאלסי מצליחה לעשות. הגובה שלה ממוצע - מאה שישים ושבעה סנטימטרים. יש לה עור בהיר, וגזרתה יחסית דקיקה - לאלסי יש מבנה גוף שעבור מי ש'התברך' בו, כל דבר שנכנס לפה משפיע על המשקל; היא לא זכתה להיות אחת מהילדות שפשוט נולדו רזות. עכשיו היא נמצאת במשטר תזונה קפדני, גם אם הוא רק תירוץ למצבה כיום בו אין לה יותר מדי מה לאכול. אבל היא מקפידה, כי מבחינתה, הגוף שלה הוא הכלי הכי גדול שלה. הוא כלי מרכזי שמסייע לה להשיג את מה שהיא צריכה כדי לשרוד. היא משתדלת לשמור על גופה בכל דרך אפשרית - היא שונאת כל שריטה שמשאירה צלקת, מתעבת סימני כוויות ישנים על גופה מהשנים של עבודה במטבח. היא משתדלת, כשהיא יכולה (ההזדמנויות שיש לה לעשות זאת נעות בין 'לרוב לא' ל'לעתים רחוקות כן'), לגלח את הרגליים ובתי השחי; יש לה סכין שהיא שומרת בקפידה, מצחצחת ומבריקה שמא תחליד. ממילא לרוב מספיק קר כדי שלא תצטרך לעשות זאת, ותסתפק בלבישת בגדים ארוכים, שמהווים את המרבית המוחלטת של פריטי הלבוש שלה. היא מכריחה את עצמה לעשות ספורט, לשמור על מידה מסוימת של כושר, משכנעת את עצמה שזה יסייע לה, שכך היא יכולה להשיג יותר. מה שזה משיג לה בינתיים זה עור חלק מפצעונים, ושרירים קלילים בשוקיה, זרועותיה ובטנה. ומלבדם - היא כולה קימורים, קו מותניים צר ביחס לישבן גדול (כל כך גדול! היא שונאת אותו, את הדבר הזה שגדל בבת אחת בגיל שלוש-עשרה והיה מספיק חצוף לשנות את כל גזרתה וגם להשאיר סימני מתיחה דוחים על עורה). גם השדיים שלה גדולים יחסית, אבל למזלה (לצערה??) זה עובר בגנים והיא חולקת את הלבוש עם אמה. כתפיה חזקות - אולי זה בגלל השדיים? - רחבות יחסית לשאר גופה, נותנות לפלג גופה העליון מראה קל של משולש. צווארה ארוך יחסית, ופניה עגולים, כמו שאר גופה. יש לה סנטר רך, שכשהיא מכווצת אותו לכיוון הצוואר יוצר אלפי סנטרים. מעליו - פה גדול והבעתי, השפה העליונה דמוית לב, שנע בצורה מתמדת בין הבעות - צוחק ומייבב ומתריס ונדהם - ואף ישר ורחב, שנחיריו מתרחבים עוד יותר כשהיא מחייכת. אך בכל פניה מרובות ההבעה, עיניה הן אלו שחושפות הכי הרבה - רוב הזמן הן ריקות מהבעה באופן מוזר, מה שמראה בדיוק עד כמה אמיתית אלסי בכל רגע נתון, עד כמה רגשותיה אצורים בתוכה. הרגעים הנדירים בהם היא מרשה לעיניה להביע משהו אמיתי הם רק כשמדובר באמא שלה, ובשאר הזמן, מבט עמוק ובוחן בהן יספיק כדי לגרום לחשד סביר. הקשתיות שלה חומות דבשיות, כמעט כתומות, עם מניפת ריסים ראויה לציון. מעליהן יש לה גבות מעוצבות בקפידה (היא למדה להוריד שיער בשימוש בלולאת חוט; לכן גם השפם לא מהווה בעיה), שביחד עם הריסים מהוות את הצוות ששומר על אלסי השחקנית הטובה שהיא. הן, בשונה מעיניה, מתמחות בזיוף רגשות. כך אלסי יכולה להישאר מסתורית, מצחיקה, זוהרת, והכל בתנאי שלא תסתכל באמת לאיש בעיניים, לפחות לא לזמן ממושך. החבר האחרון בצוות ההסוואה הוא שיערה - שהוא זוכה התואר השיער המבאס בעולם. הוא דקיק ובעל נטייה לנשור, לא משנה מה היא עושה איתו או כמה היא משתדלת לסרק אותו, וקרקפתה - כנראה, שוב, צירוף מצער של גנים - זרועה פצעים. השיער, שמהווה לה אמצעי הסחה כל כך הרבה פעמים, הוא חלק ונטול אופי (לא שאלסי מזלזלת בשיער חלק. הוא יכול להיות נוח מאוד, אבל היא אישה עם אופי), אבל מהסוג חסר הברק והמשמים שנוצרים בו קשרים בלי סוף. אז היא נענית לצורך ומסרקת אותו, שוב ושוב ושוב, לפחות שלוש פעמים ביום. היו לו הרבה גלגולים - ארוך עד הישבן, פוני בובה, גזור באלכסון - אבל עכשיו היא פשוט גוזרת אותו בקו ישר ומקביל לכתפיים, ומנסה כמה פעמים ביום להטיל חלק ממנו הצדה, שייתן לו קצת יותר נפח (כמובן שללא הועיל).
אלסי משתדלת להתלבש כראוי, מה שמבחינתה פירושו לנבור בבגדיה של אמה - היא ממילא לא שמה לב - ולבחור את הסוודרים, החולצות הצמודות, הג'ינסים הישנים והמשופשפים. מזלה שאמה אגרנית סדרתית. היא משתדלת להתאים צבעים ולהטליא בצורה חיננית. היא בכלל משתדלת להיות נערה מלאת חן - מהבעות הפנים המשויפות היטב שלה לתנועותיה המדויקות שמשוות לה מראה מרחף ותמים, או מסתורי וסקסי, או חד ומרתיע - אלסי היא מי שהיא רוצה להיות. היא מרכיבה במו ידיה את דמותה. והכי חשוב - היא שלמה עם מה שהיא. היא בסדר עם הפגמים שלה, היא אוהבת את היתרונות שלה. אין בה שום טיפה של חוסר ביטחון או חוסר ודאות. העיקר שהיא בשליטה מלאה.

אופי: אלסי, במקום וזמן אחרים, הייתה יכולה להיות מלכת הכתה. יושבת ראש מועצת התלמידים. כל תפקיד ראשי, מוביל, בעצם, היה מתאים לאלסי בדיוק. כי אלסי קורצה מהחומר שמגדיר את אותם תפקידי מפתח חברתיים. היא סוחפת, בעלת מספיק ביטחון לצעוד קדימה ולקחת את הפיקוד באופן כמעט טבעי, וצנועה מספיק בכדי שעצם עשיית המעשה בכל פעם שיש לה הזדמנות לא תיראה אובססיבית או צבועה. אבל… בעצם, זה מה שאלסי בדיוק. צבועה. בכל דבר שהיא אומרת ועושה, מאחורי כל תנועה, מסתתרת כוונה חבויה. אינטרס. רווח. אלסי, בדיוק כמו מלכות הכתה לדורותיהן, שולטת במרחב החברתי ביד רמה, מחשבת תנועות ומעשים של אנשים כמו מהלכים על לוח שח, ומזיזה את כליה שלה - האנשים שלה - בהתאם. והכל כדי להגיע למט - או, במקרה שלה, לשרוד. לחיות הכי טוב שהיא יכולה. והיא מקדישה את כל כולה למטרה זו - את גופה, ואת נשמתה. כי הרי מה הטעם להקיף את עצמך בחברי אמת אם ממילא כולכם נמצאים בסיטואציה שבה כל אחד שיקר לך הופך לחולשה, לנטל? מה הטעם להיקשר לאנשים ולהקריב מעצמך עבורם אם לא סביר שכולכם תחיו יחדיו באושר ועושר? אז אלסי מכנסת את עצמה בעצמה, ולא מרשה לשום דבר אמיתי ממנה לזלוג החוצה (היא כבר שכחה איך, או מה זה בכלל אומר). היא מכירה בתועלת של קשרים חברתיים למען הישרדות, ולכן היא עושה מה שהיא עושה הכי טוב - מתאימה את עצמה למציאות שהיא נתקלת בה. וכך, כשם שאלסי הבינה שהיא חייבת להיראות מטופחת, היא הבינה שהיא חייבת להיות חברתית אם היא רוצה לשפר את חייה. וכך, כמו עם המראה החיצוני שלה, היא הבינה שהיא די טובה בזה. היא בונה את דמותה באופן יום-יומי, בתגובה לאנשים שעומדים מולה - היא פשוט יודעת לפרש את המצבים שהיא נתקלת בהם, כך שמה שנשאר לה לעשות הוא להגיב בהתאם - כמו במשחק לוח. היא אסטרטגית ומכוונת ניצחון כמו קספרוב באליפות העולם, ויש לה חוכמה שגורמת לה להיות בטוחה בצדק שתנצח. מול אנשים, היא נוטה להתנהג כמו חוקר בעיצומה של משימה חשאית - לשחק את הדמות שלה (שיכולה להיות כל דבר - מתמימה ומתוקה ועד מסתורית ובוגרת), ובו זמנית לנסות ללמוד כמה שיותר על האדם עצמו, את חולשותיו, את אהבותיו הגדולות, לשימוש מאוחר יותר. היא, כמובן, לא מתקשה לנתק את עצמה מהפן הרגשי של האינטרקציות היום-יומיות שלה - להפך; היא לא מסוגלת להזדהות עם מישהו, לא מצליחה למצוא סיבות לנסות אפילו. כשהיא נמצאת ליד אנשים קשה לה להרגיש, באופן כללי, דבר מלבד ציניות קרירה וכלומית. על רוב ההתנהגויות שהיא נתקלת בהן היא מוצאת משהו שנון וסרקסטי להעיר - לא שזה משעשע אותה באמת, זאת פשוט דרך להעביר את הזמן - והיא מאה אחוז מהזמן תזלזל באדם העומד מולה ותמעיט בערכו. או, לפחות, תתעלם בתוקף מערכו, כי הוא לא רלוונטי לה - רק אם זה יכול, באיזו שהיא סיטואציה, להועיל לה. היא די רכושנית, ולא אוהבת במיוחד כשאנשים אחרים לוקחים את כלי המשחק שלה. במקרים קיצוניים שכאלה, היא גם נוטה להיות נקמנית. באופן כללי, כשדברים לא קורים כמו שהיא רוצה, כשהיא לא מקבלת את התגובות המתאימות למה שציפתה או כשהשגרה שלה מופרת באופן לא מבוקר, היא מתעצבנת. באפיקים האלה סף הסבלנות שלה הוא נמוך ביותר, והתגובות שלה נוטות להיות ילדותיות, קטנוניות ובכייניות באופן די מוגזם. למרות שתכחיש זאת אם מישהו ינסה לשים על כך את האצבע. אבל... אין בדיוק מישהו שיעשה זאת. כי אלסי יודעת יותר טוב מכולם כמה היא לבד. הבדידות הזאת מלווה אותה כמו הילת הזוהר שהיא כביכול מקרינה, כמו יצור שיושב על כתפה כל היום ותוקף כשהיא פיזית, ולא רק נפשית, לבד. היא יכולה לחוש אותה כשהיא לא בקרבת אנשים, את הבדידות היוצרת גוש בגרונה וחונקת אותה עד שנשימתה נעתקת. היא מזהה את כל החלקים שבה שהייתה רוצה להיות באמת - להראות את הצד שבה שצוחק מכל בדיחה, את הסקרנות המתפרצת, את האופטימיות התמימה. את כל הפנים בנפש שלה שידעה שיגרמו לה להיות פגיעה, שיגרמו לחברה הקשה לאכול אותה חיה, לנצל אותה. והיא יודעת שהיא לא יכולה להרשות לזה לקרות, ולכן כשהיא לבד היא מכריחה את עצמה לזכור למה היא עושה את כל זה. היא מכריחה את עצמה להישאר בשליטה - את עצמה המצויה, לא את האידאל הזה שהיא משתוקקת לרדוף אחריו. היא יודעת שהכרחית ההשלמה שלה עם עצמה, הקבלה שלה את כל עצמה, כל החתיכות שתפורות זו לזו בחוט שטוו ידיה שלה. היא יודעת שברגע שהיא תאבד את השליטה הזאת, היא תאבד גם את כל היכולות שלה, כל היתרונות שהיא עוד מוצאת בעצמה. אז היא מקבלת את הצביעות ואת הריקנות, את המרירות ואת הקנאות. היא מכריחה את עצמה לא להרגיש. ואז היא יכולה להיות בטוחה שדבר לא יחדור את המסכה הזאת. שום דבר מלבד אחד. אמא שלה. כשאלסי בסביבת אמה, אין לה ברירה אלא לפשוט את כל השליטה העצמית שלה באופן כמעט לא רצוני ולהיות האדם שהיא באמת - אדם קטן וילדותי, רכה ונעימה כמו חמנייה בבוקר אביבי. היא עדינה-עדינה-עדינה בהתייחסות לאמה, כמו הולכת על קליפות ביצים לידה, מפחדת שהיא תתפרץ. היא שוקלת כל מילה לפחות חמש פעמים לפני שהיא אומרת אותה ליד אמה, ולה היא לחלוטין לא מצליחה לשקר. אמה שונאת שקרים - אם היא תשמע אותם, היא תתפוצץ. וזה הדבר ממנו אלסי מפחדת יותר מכל, יותר מכמה שהיא מפחדת למות, יותר מכמה שהיא מפחדת להישאר חסרת כל.

רקע: את חייה של אלסי ניתן לחלק לשניים - החיים שלפני ההתפרצות והחיים שאחרי.
לפני, הכל היה מושלם. הוריה לג'ואן ואוון פירסון, קיבלו אותה לעולם בהשלמה עם מעבר השלב מצעירים וחופשיים להורים מחויבים. אמה ויתרה על לימודי הביולוגיה שחלמה להירשם אליהם והמשיכה בעבודתה כמעצבת פנים; אביה, במקום לפתוח גן ילדים, התקבל לעבודה במשרד רואי חשבון - הוריה קיבלו עליהם את העובדה שחייהם לא ימשיכו להתקיים כמקודם עכשיו כשיש להם ילדה קטנה, ובהתאם הפנו את תשומת לבם להגשמת חלומותיה שלה ולא את חלומותיהם. וכך היה - אלסי גדלה כבת יחידה במעטפת רכה ומחבקת, בקוטג' עם גינה בהייד פארק. הוריה היו הקשובים ביותר, העדינים ביותר, המצחיקים החכמים המתוקים ביותר. היא גדלה בפינוק יתר, הייתה יכולה לגרום להוריה לעשות כמעט כל שרצתה. סדר היום החופשי של אמה, שעבדה מהבית, גרם לכך שאמה הייתה הדמות המשמעותית ביותר בחייה. היא הייתה זאת שבילתה איתה זמן בבית אחר הצהריים, היא זאת שקראה לה סיפורים לפני השינה, היא זאת ששיחקה איתה בגינה. היא ידעה כל מה שעובר על אלסי, באותו רגע שמשהו קרה. אבא היה הכיפי - הוא פרח בשבתות וימי ראשון, תמיד מצא את כל העיסוקים המיוחדים שאלסי אהבה כל כך - היום בונים נדנדה, בשבוע הבא נלך לגן החיות. אלסי, סקרנית מהיום בו היא זוכרת את עצמה, תמיד ניסתה ללמוד עוד על משפחתה - ראתה ילדים שסבתא שלהם באה לקחת אותם הביתה מהגן, בילתה עם חבר בבית של דודו וכן הלאה. איכשהו, הוריה תמיד הצליחו להחליק על הנושא במעין ערפול לא-מחייב. את אלסי זה רק תסכל יותר ויותר - היא לא הייתה רגילה לא לקבל כל מה שרצתה בהרף עין. זה גרם לה לימים של הזעפת פנים ושתיקות, שהסתיימו ברגע שהוריה הצליחו להשקיט את תהיותיה בנושא עד לפעם הבאה. מעבר לכך, הוריה היו שקופים איתה לחלוטין. או, לפחות כך הם נראו לה בזמנו, כיוון שבדיעבד אלסי יודעת שזה בוודאי לא מה שקרה. הם היו הזוג הכי מאושר שקיים - אמה, מתוקה ומלאת טוב לב, אינה צועקת לעולם; כשהיא עצבנית את מתמלאת בתחושה המוחלטת הזאת של בושה כי אכזבת אותה. אביה, מצחיק וכריזמטי, מסוגל להוביל אותה להאמין בכל בדיה שהוא טווה ממוחו וסבלני בתשובותיו הכנות והמפורטות לצרורות שאלותיה בכל נושא שקיים.
אלסי תמיד הייתה "מסודרת" חברתית. המבנה החברתי של כיתתה התחיל במעין אופטימיות תמימה בה כולם חברים של כולם. הם שיחקו יחדיו בהפסקות, לוו זה מזה קטעים שלא הספיקו להעתיק מהלוח, פתרו בקבוצה את שיעורי הבית. לאט לאט, במשך השנים, החלו להיווצר חבורות של הילדים שבאמת נהפכו לחברים. אלסי עצמה נותרה די באמצע - היו לה חברים בכל מקום, לא קבוצה מגובשת אחת, לא מספיק חשובים בשביל שיהפכו לקבועים בחייה. כולם אהבו להיות בסביבתה, אבל היא לא חשה צורך בוער להיות בסביבתם; היא לא הרגישה חוסר חברתי כלשהו - עדיין היו לה ההורים שלה, שניאותו לבלות איתה בכל זמן שביקשה. בבית הספר היו לה מגוון אנשים להסתובב איתם, שההרכב שלהם השתנה כשעבר הזמן, לפי בחירתה.
הבעיה היחידה הייתה חבורת השובבים - שלושה בנים ששמותיהם מייקל, ג'רמי ואדם, שהדבר שעשו בזמנם הפנוי הוא לתכנן ולבצע מתיחות כאלה ואחרות. אלסי הייתה הקורבן המועדף עליהם למשך זמן רב - הם ניצלו את התמימות שלה כדי להכניס אותה לכל מיני מצבים מביכים (היא עקבה אחר המורה לחשבון בחשאי במשך שלושה חודשים, במחשבה שהוא מתחזה, שנמצא בבית הספר כדי לנהל מתוכו משפחת מאפיה; היא התגנבה לתוך חדר מדעים לאחר שעות הלימודים כדי לבדוק אם באמת יש שם מתכון לשיקוי אהבה). לקח לה המון זמן ללמוד להתעלם מהם, וכל תעלול שגילתה עליו היה מותיר אותה זועפת, בוכה, מסמיקה ממבוכה. כל פעם מחדש היא סירבה לדבר איתם, כל פעם מחדש הם ניסו לפייס אותה, ניסו שתפסיק לכעוס עליהם - ואז בשנייה שהסכימה לשכוח ממה שקרה, הם התחילו לחשוב על הטריק החדש.
עם חלוף השנים, הוריה ניסו לגרום לה לפתח עוד תחומי עניין - רשמו אותה לשיעורי פסנתר, לחוג בלט, לקבוצת רובוטיקה. היא לא הצליחה להתמקד באף אחד מהנושאים. היא תמיד הרגישה שהיא חייבת לראות את התמונה הכוללת, לא מסוגלת להתקבע על משהו אחד.
היא הייתה בת תשע וחצי כשזה קרה. תחילת החיים שאחרי. כבר הופצה הידיעה על הפטרייה הקטלנית שגורמת לאנשים להפוך למטורפים תוקפניים. הערים המשיכו לתפקד, בערנות גבוהה לכך שבכל רגע, עלול להגיע אדם שנושא את הנגיף. הוריה של אלסי השתדלו להתנהג כאילו דבר לא קרה - בדיעבד, היא יודעת שהם היו בטוחים שיוכלו להסתגר בביתם ולהגן עליה במידה ויקרה משהו, אגרו מזון קצת יותר מהרגיל, תכננו ביניהם כיצד יפעלו. אז היא הלכה לבית הספר כמו תמיד; זה היה סוף שנת הלימודים, ולא התקבלו דיווחים מיוחדים על פגיעה כזאת או אחרת של נגועים. כשחזרה ממנו, אמה הייתה חייכנית ושמחה כרגיל. הן צפו יחדיו בטלוויזיה אחרי שאכלו צהריים, וחיכו לאביה שיחזור הביתה.
הוא נכנס בבעיטה שהעיפה את הדלת אל הקיר והותירה בו שקע, במקום בו הידית חפרה בקיר. אביה טרק את הדלת בחזרה ונעל אותה, ואז עבר והגיף את כל התריסים בכל הבית. אמה מיד זינקה ממקומה והלכה לעזור לאביה - הם כיבו את מרבית האורות בבית, רוקנו את המטבח מסכינים. אלסי נשארה לשבת קפואה על הספה, עד שהם חזרו, אקדח בידה של אמה וסכין בכל אחת מידיו של אביה. אמה השתדלה לחייך חיוך מרגיע כשהיא לקחה את ידה של אלסי - ביד שלא החזיקה אקדח - ואמרה, "מתוקה, זה התחיל. אנחנו חייבים להתחבא."
הם עלו לקומה השנייה. אמה שלפה כמו משום מקום תיק ענקי, ודחסה לתוכו המוני בגדים, של אלסי ושלה. אמא שלה תמיד הייתה סנטימנטלית לחפציה. היא דחסה הרבה יותר מדי בגדים, ולא נשאר מקום לחצי מפחיות השימורים. "זה בסדר," היא אמרה לאבא, דחיפות בקולה, "הצבא ישתלט על המצב תוך זמן קצר ממילא. זה רק ליתר ביטחון. עדיף שנתחבא מאשר שנברח, אנחנו גרים ממילא בשכונה הכי דרומית בעיר."
הם ירדו למרתף, איתם שני תיקי טיולים ארוזים לבריחה מהירה ועוד שקית פלסטיק מלאה בשימורים. אלסי התעקשה שיארזו גם את תיק הגב שנהגה לקחה לבית הספר, אותו נשאה על גבה שלה. השילוב של אורות עמומים ועודף חפצים (שאמה סירבה לזרוק, תמיד סירבה) על רצפת וקירות המרתף יצרו צללים מפלצתיים, שהפחידו את אלסי. הוריה הסבירו לה בנעימות את המצב בעודם מתחילים לפתוח אריזות ופחיות. השכונה שלהם נשארה יחסית ללא פגע - הנגיף התגלה במזרח העיר, אביה הרגיע, קרוב יותר לים. והם הרי גרים בשכונה הדרומית ביותר. הם ישארו שם עד שהמצב יהיה גרוע, ואז יברח דרך המוסך שהיה מחובר למרתף. הכל יהיה בסדר, אמה אמרה. ואלסי האמינה.
אלסי התעוררה כמה שעות מאוחר יותר כשאמה הניפה אותה בידה, לאחר שהיא טענה את האקדח שהיה אחוז בידה האחרת. התיק שלה עדיין היה על גבה, ועכשיו היא היטלטלה באחיזתו של אביה, כשהם עלו במדרגות ופתחו את הדלת למוסך. היא לא הצליחה לשמוע את חילופי הדברים של הוריה; היא הרגישה שהיא בתוך חלום מעורפל, שהיא רואה את האש והעשן המיתמרים לשמים מרחוק, ממקום בו הם לא יוכלו לפגוע בה. הם רצו והיא ראתה עוד אנשים רצים, שמעה צעקות מעומעמות. כשהיא הסתכלה לאחור על הבית, היא הבחינה באנשים רצים לתוכו, בריצה שלא נראתה לגמרי בריאה.
הם התקדמו צפונה ומערבה, כיוון שהנגיף ככל הנראה התפשט דרך החופים ודרומה אל הייד פארק. לאחר יום בו ישנו והלכו לסירוגין, הוריה מצטופפים לפניה ולוחצים אותה כנגד פינות וכוכים חשוכים כדי להסתיר אותה, הם נתקלו בחבורת אנשים שהסתתרו במקלט ציבורי ישן באזור מערב ברייטון, והצטרפו אליהם. אביה, שתמיד היה חברותי, שיתף את סיפורם עם שאר שוכני המקלט, התעניין ושאל אחרים לשלומם, בעוד אלסי ואמה הצטופפו בפינה, אמה מציירת דוגמאות בלתי נראות, מרגיעות, על עורה. הם חשבו שהם בטוחים, ארגנו שמירות בחוץ, אספו את כלי הנשק שלהם יחד, חלקו מזון. המקלט הצליח לשרוד יום, ועוד יום ועוד אחד. אלסי ניסתה ולהתחבר לילדים האחרים במקלט, רובם קטנים יותר ששיחקו בקבוצות. הם הסיחו את דעתה מהמצב המדאיג והחדש שנקלעה לתוכו.
היא לא יודעת כמה זמן המקלט הצליח לשרוד. בוודאות יותר משבוע, היא לא יודעת כמה יותר. היא זוכרת רק קטעים ממה שקרה. היא שיחקה עם הילדים. הם שמעו צעקות עמומות מבחוץ, יריות אקדח, ועוד צעקות. שלושה אנשים זינקו החוצה עם אלות וסכינים ומקלות ברזל כדי לסייע לשומרים מבחוץ - אביה ביניהם. אמה קמה ממקומה, צעקה אחריו, שלא ילך, שיישאר בפנים ובטוח, שעדיף שהאחרים ימותו מאשר שיפתחו את דלת המקלט. שוכני המקלט האחרים הביטו בה במבטים שנעו בין הסכמה לזעזוע נחרד, אך לאמה לא היה אכפת. אלסי פשוט ישבה קפואה במקומה והקשיבה. היא שמעה את אביה צועק לאמה שתסתום. שהכל יהיה בסדר. שתפסיק להיות אנוכית כל כך. היא זוכרת את אמה מניפה אותה, שולפת את הסכין שהביאו מהבית. את אמה לוקחת את אחד התיקים שהביאו איתם (את זה עם הבגדים, למען השם, לא את זה עם האוכל, ההחלטה הכי גרועה בעולם). צעקות ודחיפות, אמה נלחמת להישאר במקומה. את הרעש שוכך, ודמות יחידה נכנסת פנימה אל המקלט, רועדת קלות.
אביה.
היא זוכרת את החולצה הקרועה, האדמומיות החולנית של פניו, הנשימות השטוחות. הדם, וסימן הנשיכה המאוד ברור בחיבור בין הצוואר לכתף.
היא לא ראתה את המבט שהחליפו הוריה באותו הרגע, אבל היא זוכרת שהיא הייתה פתאום על הרצפה, יושבת סמוך לרגליים של אנשים. היא ראתה את אמה מתקדמת, מניפה סכין. ותוקעת בחזהו של אביה.
היא התעוררה בפעם הבאה מחוץ למקלט. היא לא יודעת איך הן יצאו משם, אבל הן היו על גג של בניין דירות גבוה. היא שמעה את הנשימות השטוחות של אמה, את המלמולים,, ולפתע שתיהן היו ערות, אמה בצעקה ואלסי ברתיעה גופנית, מתרחקת עד שהייתה מול אמה. היא לא הסתכלה עליה, דמעות על פניה, אבל את המילים שנאמרו בצעקה, אלסי לעולם לא תשכח.
"להיות אנוכית זה כל מה שחשוב בעולם הזה! אף פעם, אף פעם אל תעזרי לאף אחד חוץ מעצמך!"
הן שרדו על ראש הבניין עד שהצבא התארגן ותפס שליטה על המצב. אמה הפכה מרוחקת, קרה, לא צחקה יותר או חייכה. היו לה התפרצויות, צרחות שגרמו לאלסי להיאלם דום ולעיניה להתמלא דמעות. אלסי ידעה שהיא עדיין חולמת על הרגע הזה, חלמה עליו בעצמה. כשהן נכנסו לאזור הבטוח של בוטסון, אמה התחילה לעבוד כמנקת רחובות, בעוד אלסי חוזרת לבית הספר. היא הייתה הגרסה המוקטנת של אמה - התרחקה מכולם, לא דיברה, לא צחקה, לא חייכה. אמה לא הרוויחה יותר מדי תלושי מזון - הן שתיהן היו במין מצב רעב. וכל אותו הזמן אלסי תהתה על משמעות המשפט הזה - איך היא יכולה להיות אנוכית? איך היא יכולה לעזור לעצמה?
לאחר שנה, התשובה הגיעה. אלסי הלכה לבית הספר בלי לאכול, בפעם השלישית השבוע. היא הייתה כל כך רעבה, שדמעות התחילו לזלוג מעיניה. היא ישבה, כהרגלה, מרוחקת מכולם, ופשוט בכתה. היא לא שמה לב שמישהו ניגש אליה, עד שחתיכת לחם נחתה לצדה על הספסל. כשהיא הסתכלה מעלה בתדהמה, התשובה היחידה שהגיעה הייתה, "את רעבה, נכון?"
אנשים. מאז היא התחילה ללמוד אותם באדיקות שלא יכלה לסגל לעצמה בלימוד שאר המקצועות בבית הספר. זה היה גם המקום המושלם להתנסות בו - כל הילדים האלה, כל כך צריכים את הכרית החברתית שתרכך להם את המציאות. ואלסי, היחידה שגילתה שבשביל להסתדר במציאות הזאת צריך רק לקבל אותה. היא ניסתה תגובות שונות, אישיויות שונות. ניסתה להיות בכיינית ומסכנה עם אנשים רחמנים, מתוכחמת עם אנשים מתנשאים. ככל שהיא זייפה יותר, כך היא שכחה איך התגובות האלה אמורות להתחבר לרגשות שלה. ובכלל, היא שכחה את הרגשות שלה, עד שחזרה לדירה שהן חלקו כעת וראתה את אמה מוטלת על הרצפה, חופרת בציפורניה ברצפה וצורחת. אז היא שאלה את עצמה איך תוכל לעזור לעצמה יותר, ובפועל איך תוכל לעזור לאמה יותר. היא שאלה את עצמה מה אנשים אוהבים לראות, מי הכי מקובלת בבית הספר, ואז היא הבינה. היא התחילה לשפר את בגדיה, להטליא אותם, שלא יראו כל כך מסמורטטים. לסרק את שיערה, לשטוף אותו לעתים קרובות ככל שיכלה. הן אספו מי גשם כבר שנתיים, תלו קופסאות ישנות שמצאו ברחוב וגרוטאות שיכלו להכיל מים מהחלונות, דרך חורים בתקרה, על גג החדר שגרו בו. זה חסך בתלושים, והן היו צריכות את העודף. כשהתחילה להיראות מסודרת יותר, אנשים הבחינו בה יותר. היא הייתה אסירת תודה בפעם הראשונה על כך שאמה לקחה כל כך הרבה בגדים, שכעת התאימו גם למידותיה.
הכי מוקדם שיכלה, היא הלכה לעבוד. הציעה את עצמה כעובדת מטבח. היא הייתה בת שש עשרה, סיימה ללמוד מבחינת הצבא. היא עבדה יותר ויותר, כיוון שאמה עבדה פחות ופחות. היא השקיעה את עצמה באנשים הסובבים אותה - חייכה לעובד הזבל ההוא כדי שישלם לה על ארוחת הצהריים, התחנפה לאחראית עליה במטבח כדי שלא תבחין שהיא גונבת מהאוכל. היא למדה עליהם, לכן ידעה לסכל את הניסיון של עובדת הניקיון ההיא להתחיל עם הבחור שאסף את דליי הצרכים, כדי שתתעצבן ותנטוש את העמדה שלה, ואלסי תוכל לגנוב כמה סבונים.
יכולותיה שימשו אותה בנאמנות - היא אכלה כמו שצריך, התעמלה, ודאגה לאמה, שכעת לא עבדה בכלל. ואם היא התעוררה באמצע הלילה לקול בכייה השקט של אמה, היא תמיד הייתה יכולה להעמיד פנים שלא שמעה דבר.


כישורים:
עוצמה - 3
זריזות - 5
כריזמה - 9
הישרדות - 3
הערות\הארות\בקשות נוספות: ניקי אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד
את כבר יודעת שזה יערך בהדרגה כי פשוט אין לי חיים~
עדכון: את רואה את זה? כאילו זה מה זה
עדכון 2.0: טוב בעיקרון סיימתי

כינוי: ש.א.ב123
שמכם הפרטי: שחר
שמה של הדמות: לורן הל
מגדר: אישה
גיל: 18
מקום מגורים: בוסטון
מראה: עניים חומות זועפות, שיער בלונדיני מעט בוהק מתולתל בקצותיו הוא אינו שווה קווצת השיער הארוכה ביותר שלה היא באורך 8 ס״מ אותו היא אוספת לרוב בקוקו נמוך על עורפה וכשייש לה חשק קוקו גבוה, נראה כי גבתה השמאלית קצרה יותר מגבלה השניה זה משום שגבתה השמאלית קשתית וגבתה הימנית ישרה, עצמות לחיים גבוהות, אף קטן ושפתיים רגילות אך שתי עם הולך לכיוון ורוד קהה. שרירית מעט, גובה הוא מטר 63, גוון עורה בהיר ולרוב היא לובשת גופיה וג'ינס
אופי: חכמה, נקמנית, שובבה, מתעצבנת מהר, מדברת עם כל דבר שזז לא זז (בעלי חיים, חפצים, צמחים) שקטה אבל כשהיא משתחררת פטפטנית בנושאים מסוימים (זה לבני אדם), אוהבת לקרוא, קשה מאוד לדבר איתה, מתעלמת מהרבה אנשים, לא חייכנית או צחקנית במיוחד(קשה מאוד לגרום לה לעשות את אחד מאלה), שונאת להצטלם, אוהבת ללמוד כל שפה, דקדקנית, אומרת כל מה שעובר לה בראש מי פעם, תוקפנית, מוזרה, נודניקית, מעצבנת קצת, אמיצה, לא יורדת מדעתה בקלות, אוהבת להלחם, לבנות דברים, לא בדיוק אכפת לה מהמראה שלה, מפחידה, מאוד אוהבת טבע וטיולים, תחרותית מאוד, אין לה אלוהים בכמה מיקרים, יש לה רגשות לחיות וצמחים, מוזרה ומודה בזה, ציינתי כבר שבנים בפחדים מימנה?, אוהבת לשבת מול המראה ולעשות פרצופים, שעות השינה שלה מוזרות מאוד, יש לה רגעי חוצפה, היא נוטה להיכנס לדכאונות כשקוראים דברים בספרים, אם היא שונאת מישהו אז עד הסוף, שונאת שאנשים מנסים לגרום לה לחייך או לצחוק, נחמדה לפעמים, שונאת שאנשים קוראים לה ילדה או חמודה ובדרך ככל עוטה פרצוף רגוע
רקע: ההורים שלה לא ממש אהבו אותה ולכן הם התעללו בה היא דיי השתחררה מהם כשהם נהפכו לנגועים אבל ההתעללות שלה הפכו אותה לכזו... כזו נוקשה לא צוחקת או מחייכת, מפחידה
כישורים:
עוצמה 10
זריזות 3
כריזמה 1
הישרדות 6
הערות\הארות\בקשות נוספות: היא מדבר לכל שבר שזז או לא זז זה פונה לצמחים חיות ורהיטים

כינוי: Farseer
שמכם הפרטי: דפנה
שמה של הדמות: טום "ת'ס" ת'סקייל
מגדר:בחור
גיל: עשרים ושלוש
מקום מגורים: בוסטון
מראה:
נתחיל מקצה הראש ונסיים בכפות הרגליים כי סדר הוא אחד הדברים הכי חשובים לת'ס, אם כך, נתחיל מהשיער: לת'ס יש שיער עבה, בגוון מוזהב שהשהות הממושכת בחוץ נוטה להצהיב בקצוות, הוא מתולתל ולרוב שמור קצר בתסרוקת צמודה לראש אבל בגלל שלא תמיד קל למצוא זמן להסתפר לפעמים הוא מתארך ומסתלסל מסביב לאוזניו. במצבים היותר ארוכים שלו, התלתלים המוזהבים מונחים על מצחו בחיקוי מרושל לפוני ונוטים להכנס לעיניו וזה פחות או יותר השלב שבו ימאס לו סופית והוא יקח איזה חפץ חד שהוא מוצא בסביבה ויקצר אותו (זה עובד מחתיכת זכוכית ועד מספריים כך שלרוב זה לא בדיוק התסרוקת הכי אחידה).
כששיערו בתסרוקת הקצרה החביבה עליו אוזניו נוטות לבלוט בצורה לא מאוד אלגנטית משום שהן גדולות מהממוצע והאפרכסת לא מחוברת לגולגולת כך שאולי זה טוב שלרוב הוא לא מוצא ספר אז התלתלים שלו קצת מסתירים אותן, רק חבל שהתלתלים שלו גם מסתירים את המצח שלו ומצללים על עיניו. בעיקר כי העיניים והגבות שלו הם מהחלקים הכי יפים של פניו.
לת'ס יש עיניים דמויות שקד, מחופות ריסים ארוכים בהירים למדי ובעלות צבע חום חיוני, מהגוונים שבאור מסויים אפשר לראות בהם ירוק. הן כלי ההבעה החזק ביותר שלו וביחד עם הגבות המצלילות אותן משמשות את רוב הבעות הפנים שלו. עכשיו, רגע לגבי הגבות שלו, הן כהות בכמה טונים מהשיער אבל לא במידה שתהפוך אותן ללא מתאימות לסקאלת הצבעים של פניו רק במידה שגוררת תשומת לב לעיניו. הן יחסית ארוכות ומלאות אבל היה לו מזל טוב והצורה שלהן נשמרת בלי שהוא צריך להתעסק בזה ואין לו את השיערות המעצבנות על גשר האף כך שהוא לא מתקרב להראות כמו חד גבה.
ואם כבר דיברנו על האף שלו נתאר גם אותו. האף של ת'ס קצת ארוך מדי והכוונה שאני אומרת את זה היא שהוא קצת הרבה ארוך מדי, הוא ארוך וצר מהסוג השפיצי הזה לא המקומר כמו מקור. הנחירים שלו בהתאם ארוכים כמו חריצי נשימה של נחש או משהו אבל במזל לא רואים אותם יותר מדי וזה יחסית מתאים לפניו שגם הן צרות וארוכות, בעיקר בגלל שרוב הזמן הוא בתת תזונה.
כה, הוא רזה מדי וזה בולט להחריד עם תווי הפנים שלו. גם ככה הוא מסוג האנשים שעצמות הלחיים שלהם בולטות כמו סכינים והשקע מתחתם עמוק ומוצלל בצורה דמויית גולגולת אז העובדה שחסרים לו חמישה עשר קילו רק החמירה את המצב ורוב הזמן הוא נראה קצת כמו ערפד מורעב ובלונדיני. בניגוד לתווי הערפד שלו צבע העור שלו יחסית אגוזי ומפוזרים על פניו נמשים רבים בצבע יחסית דומה כך שלרוב אי אפשר לראות אותם אלא אם מאוד מתקרבים לפניו.
קו הלסת שלו, בדומה לעצמות לחייו ושאר תווי, חד ולא מאוד הולם את הרזון שלו, בעיקר לא בגלל ששפתיו יחסית עבות והניגוד לפעמים טיפה מגוחך, מזל רק שהגוון שלהן בהיר מספיק בשביל שזה לא יהיה הדבר הראשון ששמים לב אליו.

אופי:

רקע:
כישורים:
עוצמה
זריזות
כריזמה
הישרדות
הערות\הארות\בקשות נוספות: אני משלימה בשלבים, אני פשוט לא רוצה לאבד את מה שאני כותבת

כינוי: הלורד וולדמורט השני
שמכם הפרטי: אעדיף להשאיר חסוי. תסתפקו ברון וויזלי
שמה של הדמות: אהרון אהרונסון
מגדר: טרנסג'נדר
גיל: 35
מראה: גבר חסון עם מבט נשי, שערו צבוע בוורוד והוא נושא חנית עם שני חודים וחץ וקשת גם אם אפשר
אופי: נחוש, אמיץ, גיבור, נחמד, אכזר לפעמים
רקע: אהרון גדל במאה שערים למשפחה שמרנית ואדוקה, אך בליבו תמיד הזדהה כאישה. אבל אביו בון ש. לא נתן לו את חופש הביטוי. אהרון ברח ממאה שערים ויצא מהארון פעמיים. אהרון התגייס לצבא המכשפים כי שם קיבלו אותו כמו שהוא, והוא הפך ללוחם חזק ועשה תואר שני בקוסמות וכשפות.
כישורים: רב עוצמה, נלחם בחנית, ויכול לירות ממנה חזיזי ברק מהירים
עוצמה: נחמד, טוב לב, אך לפעמים קשה הבנה אבל עם רצון
זריזות: זריז בעזרה לשבת
כריזמה: שקט ולא כריזמטי
הישרדות: שרד את מאה שערים כטרנסג'נדר, אז הוא טוב בהישרדות (אפילו בלי לשתות בקבוקי חלב)
הערות\הארות\בקשות נוספות: אל תפלו אדם על הנטייה המינית שלו, בסך הכל ניסיתי ליצור דמות מקורית שתתאים למי שאני.

לפחות אם ספאם אז שיהיה מצחיק פרופר וקצת יותר יצירתי. תיצור את אל הדת הטרנסג'נדרי האולטימטיבי, תגזים לגמרי עם הכוחות ותן לו רקע הזוי ומפורט בקטע מוגזם כי למה לא אם כבר אז כבר, אחרת זה פשוט מוציא את כל הטררם הזה עלוב. אפילו לא מצחיק, סתם עלוב. מאוכזבת שבזבזתי זמן מהחיים על משהו שאפילו לא הזוי מספיק כדי להיות פרודיה טובה.

אלא אם יהיה עוד פוסט אחרי זה, אני אערוך את הפוסט הזה בתאריך המתאים עם התגובות שלי לטפסים שיושלמו, ואכריז על הרשומים פה.

נכון לעכשיו אני דוחה את סוף ההרשמה ל20 בדצמבר, שזה הוא התאריך בו אכריז על הרשומים (חוסר בזמן באדיבות הפסיכומטרי).

לכל שאלה מוזמנים (ובנתיים זה בעיקר מוזמנות לפי התגובות בנושא) לפנות בפרטי, במיוחד לאור השינויים בטופס והמידע שהוספתי. ובבקשה, אם ספאם אז שיהיה באמת מצחיק.

כינוי: אופיר קרקרוף
שמכם הפרטי: אופיר
שמה של הדמות: פיטר ג'קסון
מגדר: זכר (מה לעשות, אני בונה דמות חזקה, וממש רציתי לעשות דמות פמיניסטית, אך נראה שבמציאות אני גם זכר, אז זה מה שבחרתי)
גיל: פיטר בן 19, יום הולדת ב29 לדצמבר.
מראה: פיטר הוא נער רזה (ברמה שרואים לו את העצמות, כי לו ולאימו אין די תלושי מזון בכדי לקבל מספיק אוכל), גבוהה יחסית לגילו וזרועתיו ארוכות. פניו עגלגלות ולסתו רפויה. אוזניו גדולות ואפו ארוך (מה לעשות, הוא יהודי). יש לו עיניים צרות ועיגולים שחורים מחוסר שינה. ליד אפו יש כתם לידה בצורת עלה תלתן, וחמש נקודות חן על פרקי אצבעותיו. ציפורניו מלוכלכות (כמו כולם) ועורו שחום במקצת (משפחתו הרחוקה עלתה מקונגו).
כתפיו רחבות ואצבעות רגליים וידיים קצרות, אך דקות ומדויקות. השפתיים שלו דקות ומעט מעוקלות כלפי מטה כך שנראה שהוא כל הזמן זועף. גבותיו עבות ומחוברות. יש לו זיפים סביב הפה. הדבר הראשון ששמים לב אליו אצלו זה צווארו הארוך והדק, שלא תואם את שאר גופו. יש לו שיער חלק ושומני, שמסורק בצורה שבה השיער נופל לו משני הצדדים ומאחורה, ומגיע עד לשעות שלו.
הוא לובש בדרך כלל חולצות בלויות חומות שאיימי(ראו אופי) מביאה לו, עם סמל הפיירפלייס, אך הוא דואג לכסות את הסמל בגרפיטי של סמל הצבא. הוא לובש מכנסיי ג'ינס שחורים קרועים ונעלי ספורט כחולות ישנות. יש לו משקפיים, אך המספר שלו לא גבוהה ולכם הוא מוריד את משקפיו כדי שיספקו וחלילה הם לא יישברו (מה שאומר שהוא לא רואה טוב לרחוק בלי המשקפיים). הוא מרבה לצייר לעצמו קו דקיק של מסקרה ירוקה מאוסף האיפור שאיימי מבריחה לו ממבריחים, בכדי שיהיה בולט בשעות הלילה, מכיוון שתאונות דרכים של חיילים שיכורים הן נפוצות מאוד. הוא לעולם לא לובש כובעים.
אופי : פיטר הוא נער אגרסיבי ומסוגר אך פגיע. הוא אוהב הרפתקאות ומפחד מהלא נודע. יש לו אישיות די כוחנית, והוא מתקשה להתחבר, אך רק בגלל שאין לו את הזמן לנסות קשה בכך. הוא מאוהב באיימי, נערה בת 18 שגרה באותו אזור מוגן כמוהו, והצטרפה לפיירפלייס. הוא מאוד אוהב לצפות בדממה באנשים, ולא אוהב לדבר מאוד, אך הוא לא כל כך נורא בלשכנע. יש לו ארכנופוביה. הוא מאוד טוב עם סכינים, קשתות ורובים צבאיים, שבהם למד להשתמש ממושא אהבתו איימי. יש לו דיסלקציה.
רקע: פיטר נולד בבוסטון לאם יחידה לאחר שהאב עזב כאשר גילה שאישתו בהריון. האב ננגע מהטפיל והיום מפיץ את הנגיף בבוסטון. בגיל 14 שמע לראשונה על הפיירפלייס ומאז רצה להצטרף אליהם, ולהפיל את המשטר שלא נותן לו ולאימו מספיק אוכל. פיטר בגיל שמונה היה לו את אוסף הבולים הכי גדול בעיר שלו, (הוא אהב בולים כי ראה שם את העולם לפני התפשטות המגפה) אך האוסף שלו נלקח ע"י הצבא מחשש שהבולחם נושאים עליהם שאריות של המגפה. מאז הצבא פוקח עין עליו ועל אימו.
כישורים:
עוצמה 5
זריזות 5
כריזמה 4
הישרדות 6
הערות\הארות\בקשות נוספות: הוא אתיאיסטי, יהודי, פמיניסטי, צבע אהוב ירוק בהיר ועמוק (דשא). אוהב לדוג. חכם למדי.

הודעה זו נערכה ע"י אופיר קרקרוף ב Nov 24 2017, 19:44 PM

כינוי: shely12
שמכם הפרטי: שלי
שמה של הדמות: ליאה ווטרס
מגדר:בת
גיל: כמעט שש עשרה
מראה:המראה של ליאה מלא באישיות, מהשיער ועד לרגליים. השיער שלה שחור מתולתל ארוך ונפוח. הוא לא מסכים להידחס לקוקו אף פעם ותמיד מסבך אותה בגדרות. היא אף פעם לא מסרקת אותו (כאילו שיש לך בכלל זמן לזה) ובאופן כללי היא משתדלת להתעלם ממנו סתקווה שינשור. הפנים שלה עגלגלות אבל הסנטר והאף שלה מחודדים, הגבות שלה עבות ולא מסודרות (כי בשביל מה להשקיע בפרט כזה שולי בגוף?!) בגבה השמאלית שלה יש צלקת שחוצה אותה באלכסון והיא קיבלה אותה בפעם הראשונה שהעזה לחמוק דרך גדרות ביתה באמצע הלילה. היא די נמוכה, 1.56, ולרוב לובשת טי שירטים וג'ינסים של אבא שלה שגדולים עליה בהרבה. העור שלה די בהיר אבל בגלל שהיא מבלה הרבה שעות בשמש היא הרבה פעמים אדומה. הנעלים שלה הם מין מגפיים גדולות כאלה כדי שלא תצתרך להחליף אותן כל פעם שהרגל שלה תגדל.
היא אף פעם לא הורידה שיערות והיא אפילו לא חושבת על לעשות את זה כי היא לא מתכוונת להכאיב לעצמה בשביל להיות מישהי שהיא לא.
אופי:ליאה לרוב זעופה ולא חייכנית. מאז שנשארה לבד ולקחו אותה לפנימייה היא התחילה לשנוא את כולם. היא שונאת נימוסים ואומרת הכל בפנים. היא חסרת סבלנות ויודעת לתעל את האנרגיה שלה לדברים חשובים כמו גניבת אוכל מהמטבח, כשהאוכל שנותנים בארוחה לא מספיק או לחיפוש רעיונות לאיך להתחמק מהצבא. היא שונאת אנשים וחברה ומעדיפה להיות לבד. היא תמיד חשבה על להצטרף לפיירפלייס או לבורחים כשתיהיה גדולה. היא לא אוהבת לקבל החלטות ומעדיפה שכל האפשרויות פרוסות לפניה. היא שקרנית מעולה ואין לה בעיה להשתמש בשקרים בשביל לצאת ממצב מסובך, גם עם זה אומר שאחרים יסתבכו.
רקע:ליאה חייה בחלק היותר חשוך בבוסטון. אביה ואמה לא היו האנשים הכי אוהבים וכשהיא הייתה בת עשר ההורים שלה רבו, התחילו מכות בבית וליאה לקחה את התיק של אבא שלה שהיה על השולחן , ברחה ונשבעה שלא תחזור לעולם. היא ניסתה למצוא מקום בו אף אחד לאימצא אותה אבל הצבא תפס אותה והעביר אותה לפנימייה צבאית. מאז היא חייה שם, רבה עם כל אחד שמדבר איתה ומנסה להתבודד כמה שיותר. היא מחפשת דרך לברוח כי בעוד בערך חודש היא תהיה בבת שש עשרה והצבא ירצה לגייס אותה.
כישורים:
עוצמה 7
זריזות 5
כריזמה 2
הישרדות 8
הערות\הארות\בקשות נוספות:

הודעה זו נערכה ע"י Shely12 ב Dec 27 2017, 10:18 AM

בהודעה זו (אלא אם יפורסמו עוד אחריה) אודיע על רשומים. נכון לעכשיו בעקבות בקשה, ישנה הארכה עד יום ראשון, שזו הזדמנות נהדרת לכל מי שבתהליכי סיום אכן לסיים עם הטופס סוף סוף (וגם לי להוסיף עוד מידע לעולם המשחק כי זה תמיד מועיל).
סוף ההרשמה נדחה ל24.12
(ולמי שתוהה, סיימתי עם הפסיכומטרי)

הטופס יכיל תכנים של טרנספוביה, אלימות במשפחה, אונס ופגיעה עצמית

כינוי: Len
שמכם הפרטי: יובל
שמה של הדמות: שם לידה: אנבת' קריסטי ריברס. ובמצב של עולם ממוטט אין זמן ללכת למשרד הפנים ולשנות את השם בתעודת הזהות. השם שאיתו הוא מזדהה ומשתמש בו הוא אלן ריברס
מגדר: נער טרנס. פניות; אתה, הוא [נתקלתי בהמון אנשים שטועים אז אבהיר שוב -גבר טרנס הוא מי שנולד עם גוף נקבי למרות שהזהות שלו היא גברית. אישה טרנסית היא מי שנולדה עם גוף זכרי למרות שזהותה היא אישה]
גיל: 20
מראה:
אופיי:
רקע: המשפחה של אלן הייתה הרוסה למחצה כבר כשנולד. אבא אלכוהוליסט, אמא שאולי לא היכתה וצעקה, אבל למעשה לא הייתה כמעט נוכחת. אלן זוכר אותה כל השנים יושבת על הספה, בפיג'מה שלא החליפה ימים על גבי ימים, שיער סתור ובהיה ריקה בטלוויזיה המרצדת. בפעמים האחרות הוא זוכר אותה מכווצת או מעולפת או מדממת, לרוב כשאחיו הגדול גם הוא במצב הזה - אחיו שבעיקר נאבק באביו, גם בגיל צעיר.
לא היה לו - לאנבת', כפי שההורים שלו קראו לו אז, המון סיכוי לחיים טובים כשהוא נולד. הוא נשלח לגן רק כי להורים שלו לא היה כוח לילדה שמסתובבת להם בין הרגליים בבית. עם כל החיבה היתרה רחשב אביו אליו הוא עדיין היה נוהם וזועף. ואמו לא הייתה במצב של לטפל בילדה קטנה, היא לא הייתה במצב של לטפל בעצמה.
זה לא שהיה לו רע בגן. אבל זה גם לא שהיה לו טוב. הוא לא היה יכול להגדיר בהתחלה מה הוא מרגיש. הוא רק ידע שהוא לא אוהב את השמלות והשיער הארוך האסוף בקוקיות שלו. שהוא לא אוהב שהגננות מסובבות אותו, צובטות בלחייו וקוראות "אנבת'! את כל כך חמודה!" הוא לא היה יכול להסביר שום דבר. אבל בכל פעם שזה קרה הוא הרגיש בחילה, ורצון להתחבא. משהו הרגיש מעוות, לא טוב, כמו הצליל של הטלוויזיה כשהיא לא מאופסת ומכוונת כמו שצריך, משהו שגוי ולא נכון, משהו שצריך לתקן. באותם ימים הוא לא יכול היה ממש להכיר את זה, להבין את זה. אבל משהו בתוכו מחה בכל בכל פעם שאמרו לו שהוא ילדה.
אולי הוא לא אהב לבעוט בכדור ולהתגושש בחצר כמו הילדים האחרים בגן. אולי הוא העדיף לצייר בפינה כמו ילדות אחרות. אבל משהו בתוכו לחש לו שהוא לא ילדה, הוא ילד.
פעם אחת הוא העז לדבר על זה. זו הייתה אחת משעות החצר, שתי הגננות - קליאו וליסה ישבו עם כוסות הקפה הנצחיות שלהן ופטפטו. כשהוא ניסה לספר להם הן בהו בו. ואז ליסה צחקה וקליאו בהתה בו במבט כזה שגרם לו ללחוש 'סליחה' וולהסתלק משם. הוא שמע את הטונים בין שתיהן עולים. ליסה אמרה שהילדה רק משחקת, שלא צריך להכנס לחרדות ולמעשים קיצוניים, בסך הכל דמיון מגוחך. קליאו אמרה שמשהו לא בסדר ושצריך לבדוק מה עושים לילדה בבית ומה היא רואה ושומעת שהיא מתחילה להגיד דברים כאלו, של כל האנשים המוזרים שמסתובבים היום בעולם.
אלן לא ממש זוכר אם הן קראו לו לשיחה אז. הוא רק זוכר שכבר אז הבין שאת המחשבות שלו הוא צריך לשמור לעצמו. מחשבות כאלו לא מתקבלות טוב.
ליסה אולי לא המשיכה להביט בו במבטים עקומים כמו קליאו. אבל היה ברור; שתיהן לא התייחסו למה שאמר כמו שאמר, שתיהן לא היו מוכנות לקבל את זה. אנבת' היא ילדה. והוא צריך לשתוק. היא צריכה להיות ילדה טובה, להמשיך ללבוש שמלות, לתת לאנשים אקראיים ברחוב ללטף את השיערות הארוכות שלה, ולא לדבר על זה. עם אף אחד.
ההבנה הזו המשיכה גם שהגיע בית הספר היסודי; כיתה א'. לא להגיד כלום. הוא לא העז להגיד כלום. כמו פעם ששמו צלצל, "אנבת'" בין אם זו הייתה מחמאה, נזיפה ואפילו סתם כחלק מהקראת שמות הנוכחים בתחילת השיעור הוא הרגיש כמו דקירה קטנה. הוא השתוקק לקצר את השיער כמו הילדים, הבנים בכיתה שלו. אבל הוא שתק, הZזיכרון של קליאו וליסה עדיין מהדהד במוחו. למורים הוא לא העז לספר, וגם לא לבני הכיתה שלה.
אמא שלו הייתה חסרת תועלת. למעשה, פעם אחת הוא התגנב לצידה, מתיישב על הספה המרוטה שעליה היא רבצה ימים על גבי ימים. בעיניים כחולות וגדולות הוא בחן אותה. ככל שעברו השנים אמא הלכה והתכווצה. היא הייתה אמורה לגדול. כך חשב לפחות חשב אז בהגיון של לד בן שש. הוא עצמו גודל, וכיילב גם הוא בכל פעם נהפך לעוד יותר גבוה ועוד יותר מוצק. גם אמא אמורה לגדול, לא? אל אמא רק הלכה והתכוווצה. חולצת הפיג'מה המהוהה שלה, שהוא מעולם לא הצליח לזכור את אמא לובשת משהו אחר מלבדה נשמטה מטה, חושפת כתף כחושה, עצמות בריח בולטות מידי וכמעט שד שלם, שאולי בעבר היה עגול ומלא אבל כעת גם הוא התכווץ, כמו כל גופה של אמא. הוא יכל לספור כל עצם ועצם בגוף שלה. העיניים שלו בחנו את הגוף הכחוש, ומשם עלו לשיער המדובלל שנשמט על כתפיה. שיער שצבעו דמה לגוונים הבהירים שבשיערו של הילד שהמשיך לשבת ולבהות. אבל השיער של הילד היה שיער שטופח ונאסף בשתי קוקויות מאוסות. ואילו השיער של האישה היה שיער פרוע ושמוט שלר נחפף ואפילו לא ראה מברשת חדשים על גבי חדשים.
הוא פשוט ישב לצידה וצפה; בעיניים הכבויות שלה שבהו בטלוויזיה המרצדת, ככל הנראה מבלי באמת להתרכז במה שמתרחש על המרקע. האצבעות דלו, שהיו אצבעות וורדרדות ומעט שמנמנות מוללו את כיסוי השמיכה הקרוע, בדיוק כמו האצבעות הדקיקות וסדוקות הציפורניים של אמו. ככה הוא ישב עד שלבסוף הוא לחש את האמת. "את יודעת אמא? זה סוד. אבל אני לא ילדה, אני ילד. יש לך בעצם שני בנים."
אבל אמא המשיכה לשתוק, והוא אפילו לא ידע אם היא שמעה את מה שאמר. ואחרי כמה דקות שבהן היא המשיכה למולל את כיסוי השמיכה הוא החליק מטה מהספה והסתלק לחדר שלו.

על זה, לא עם הילדים ולא עם המורים ובטח שלא עם ההורים שלו. עם אחיו הגדול, כיילב, שתמיד היה המשענת שלהוא העז לדבר ו. כיילב היה אחיו הגדול והנערץ, אחיו שנאבק באבא שלו והתגונן והיה מחבק אותו בלילה, מרגיע אותו בלחש. הוא היה מי שדאג לו לארוחות, לשמיכות בלילות הקרים. כיילב היה המשענת שלו, והוא היה זדוק לו נואשות - לא בגלל שדאג לו פיזית, אלא בגלל שכיילב והוא היו מחוברים יחד - למרות שכיילב היה מבוגר ב6 שנים, הם היו מחוברים וקשורים יחד.
כישורים:
עוצמה 2
זריזות 7
כריזמה 5
הישרדות 9
הערות\הארות\בקשות נוספות: לצערי רק היום גיליתי על המ"ת הזה. אני יודעת שזו כניראה אשמתי שלא נכענסתי לאחרונה לפורטל. אני ממש אשמח אם תוכלי לשמור לי בכל זאת ואני אשתדל לסיים את הטופס כמה שיותר מהר
בנתיים הולכת על האח הצעיר, אבל נתון לשינוי

כינוי:
Stratocumulus.
שמכם הפרטי:
עידן.
שמה של הדמות:
וויליאם קופר (William Kopper).
מגדר:
זכר.
גיל:
54.
מקום מגורים:
בוסטון.
מראה:
וויליאם נראה כמו כולם - לא מטופח. הרס הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה השפיע על כולם. גם עליו.
שיערות ראשו ופניו המלבינים פרועים ולא מסודרים, פניו מלאי קמטים ושפתיו נראות כמעט תמיד מיובשות ומלאות פצעים. צבע עורו בז' עם כתמים לבנים בולטים בגדלים שונים, המצביעים על מחלת עור אוטואימונית הפוגעת בפיגמנטי צבע העור שנקראת 'ויטיליגו'. עיניו ירוקות עם גוונים עדינים של חום. וויליאם גבוהה ביחס לגובה הממוצע, גובהו כ-1.89 והוא שוקל כ-49 ק"ג בלבד, זאת אומרת שמסת גופו נמוכה מאוד בהשוואה לגובהו – מה שמתבטא בתת-תזונה חמורה ומבנה גוף רזה מאוד.
בעבר וויליאם נהג לפי אידיאולוגית בריאות הכוללת: אימונים שונים ותזונה בריאה ונכונה, ולראיה מה שנותר מתקופה זו הם בעיקר שרירים רפויים, אך אין לטעות שריריו אינם חלשים – פשוט לא יפים כפי שהם היו בעבר. הם בולטים בצורה לא כל כך מחמיאה מתחת לעור העודף וממש לא אסתטי שנוצר מהרזייה הקיצונית עליה וויליאם הגיע. הוא ממשיך להרים משקולות בזמנו הפנוי ולהחטיף לשק איגרוף כשהוא צריך להירגע לאחר ויכוח או כשמשהו הרגיז אותו. כל זה מאפשר לוויליאם להפעיל את שריריו הרפויים ומבטיחים ששריריו לא יבגדו ויכשלו בעת ניתוח ארוך.
בהתאם למבנה גופו, גם פניו של וויליאם רזות וחדות. עצמות לחיו בולטות וגבוהות וסנטרו חד. אפו הנשרי מעט מאורך כלפי מטה ובעל עיקול שמעניק לו את המראה הנשרי. שיניו ישרות ומצליחות באופן מפתיע להחזיק מעמד ללא טיפול דנטלי ראוי, שכן בזמנים אלו מעט יותר קשה להשיג טיפולים אלו.
לאורך ידיו ורגליו הארוכות שזורות שיערות גוף לבנות כמו על שאר גופו. הוא לא נוהג להתייחס עליהן יותר מידי, אבל כן נוהג לנסות כמה שיותר לחסות אותן על מנת להיות כמה שיותר סטרילי ולא לזהם חלילה את חדר הניתוח ובכך לפגוע במטופל, הוא לא יוריד אותם חלילה - יהיה קר מידי בחורף בלעדיהן – הוא פשוט יסתיר אותן מתחת לכפפות ארוכות המכסות עד המרפק.
לוויליאם מאוד חשובה הסטריליות והיגיינת גופו, גם אם הוא לא נראה כמי שמקפיד עליה במיוחד. הוא אוסף את שיערו הארוך (עד קצה העורף) ומסתיר אותו מתחת לכובע מנתחים שנראה כמו שקית ודואג בקפדנות שהשיער יישאר בתחומי הכובע ולא יבצבץ החוצה. את זקנו הוא מסתיר באמצעות מסכת מנתחים וגם אותו הוא מקפיד להשאיר בגבולות המסכה. הוא נוהג לכסוס את ציפורניו באמצעות מספריים, או מקצץ שהצבא מספק וזה בשביל שאלו לא יפריעו לו במהלך ניתוח.
לוויליאם אין הרבה בגדים. כמו לכולם, גם הוא חי על בגדים משומשים שחלקם בלואים וקרועים. כאלה שאנשים השאירו בזמן הקטסטרופה הגדולה או מכרו או פשוט השאירו לאחר לכתם. למרות הקצב היחסית גובר שבגדים משומשים מגיעים לשוק המסחר של האזור המוגן וויליאם לא מגדיל את מלתחת הבגדים שלו ובה תמצאו 3 מכנסי ג'ינס בצבע כחול בלואים בדרגות שונות, 5 גופיות לבנות ו-2 חולצות משבצות מכופתרות. בחורף הוא לובש את הג'קט שאליזבת' (אשתו) קנתה לו לפני הקטסטרופה הגדולה.

אופי:
יש שני תכונות אופי בולטות באישיותו של וויליאם – הפאסיבי והאקטיבי.
הפאסיבי - וויליאם עושה פחות או יותר מה שהצבא מבקש ממנו. בלי יותר מידי בעיות או שאלות. למרות שלעתים גם אם הוא לא במיוחד אוהב את הפקודות שהוא מקבל, אולם הוא מבין שבסופו של דבר מטרת הצבא היא להגן עליו ועל משפחתו יחד עם שאר תושביי האזור המוגן ולשמר את הציוויליזציה האנושית שכן נשארה מאחורי החומות. אז הוא פה ושם כשמשהו לא מוצא חן בעיניו או מנוגד לעקרונות ולערכים הפנימיים שלו – הוא יביע על כך אי-שביעות רצון מהמתרחש בדרך פיזית או מילולית, אבל בסופו של דבר הוא יעשה זאת - בדרך שלעתים נראית משונה ונטולת עמוד שדרה.
וויליאם מודע לכך שצבא הוא ארגון ממודר וכמעט תמיד מפקדי הצבא יסתירו ממנו פרטים ותכניות כאלה ואחרות למען הצלחת המבצע על הצד הטוב ביותר ובעיקר שמדובר במציאות בה יש נגועים מצד אחד המאיימים מחוץ לחומות האזור המוגן ופיירפלייס - ארגון טרוריסטי מחתרתי, המנסה מבפנים בעזרת תאים "סרטניים" לפגוע בארגון הצבאי ובסדר הקיים למען מטרות לא כל כך ברורות. דבר אותו וויליאם בעצמו לא אוהב או בכלל מבין. גם אם לעתים מה שהוא עושה או עד אליו נראה לו מסריח – הוא יניח שזה למען בטחונו שלו, בטחון ילדיו ותושבי האזור המוגן.
בתו של וויליאם, אמה קופר (Emma Kopper) ההפך הגמור מוויליאם ומאוד אקטיבית ולוחמנית בכל הנוגע לשלטון הצבא דבר שלעתים גורם לחיכוכים ביניהם ולוויכוחים אידיאולוגים. מהצד דעותיו של וויליאם נשמעות מעט פשיסטיות-שמרניות עם נגיעות של מיליטריזם בעוד דעותיה של אמה הן יותר סוציאליזם-רדיקלי.
בעיניו של וויליאם מדובר במדיניות משטרתית או שלטון צבאי אנטי-דמוקרטי לגיטימי בעת משבר למען שימור מה שאבד בעקבות האפוקליפסה שהובילה לאנרכיה, פאניקה וטירוף שגרמו בסופו של דבר לאלפי אנשים – לא נגועים – למות ונגרם מספיק צער וסבל. הגיע הזמן לומר די.
בעיניה של אמה מדובר בשלטון קקיסטוקרטי-רודני (kakistocracy) המדכא את אזרחיו ויש להתנגד אליו בתוקף. היא יותר מבטוחה שניתן לנהל חיים טובים במצב הקיים גם במשטר דמוקרטי שמכבד את זכויות האדם כל עוד מפסיקים לפחד מהבעיה ובאמת מטפלים בה, להרוג נגועים זה לא הפתרון – צריך למצוא תרופה. הגיע הזמן לומר די. (עוד על זה ברקע)
וויליאם, אדם קר וסגור שלעתים נוהג לשתות יותר ממה שהוא צריך. הוא לא מרבה ליזום שיחות עם אנשים ובגלל זה הרבה פעמים הוא נחשב לאדם לא חברותי. לרוב אנשים הם אלו שמדברים אתו והוא פשוט מגיב להם ומדבר איתם. בתחילת הדרך ועד היום, אמה בתו היא הגורם המקשר לרוב בינו לבין אנשים. היא הרבה יותר חייכנית וחברותית ממנו. מחרימה ומחביאה לו בקבוקי שתייה כשלדעתה הוא מגזים יותר מידי עם השתייה.

האקטיבי – וויליאם רופא ובריאותם של אנשים חשובה לו מאוד, בעיקר לאחר הקטסטרופה שחיסלה לא מעט מהאוכלוסייה האנושית. איננו יודע לגמרי כמה אנשים נשארו בחיים, אז הוא מאוד דואג לשימורה של האוכלוסייה האנושית הקיימת נכון לעכשיו באזור המוגן של בוסטון. הוא יעשה כל מה שביכולתו על מנת לטפל בכמה שיותר אנשים גם אם זה אומר הקרבה מזמנו הפנוי, יש שיגידו שהוא וורקואוליק, ו-וויליאם בהחלט יסכים עם סברה זו. וויליאם מטפל בכולם, אולי חוץ מאנשים שהמכשיר לאיתור נגועים היה בעל תוצאה חיובית (נמצא שהם נגועים) במקרה זה וויליאם יבצע הליך של המתת חסד לאחר שהוא ישב ויסביר לבן אדם לאט ובהבנה בצורה מאוד חמה ונעימה - שלא אופיינית להתנהגותו הקרה - את המצב ויהיה אתו ממש עד הנשימה האחרונה.
מאוד מצער את וויליאם שאין תרופה או חיסון כנגד הנגיף. הוא לא רוצה להרוג את האנשים האלה, אך לדעתו אין ברירה אחרת. כל עוד אין תרופה לאדם או לאישה הנגועים אין תקווה, וכך באמצעות המוות הוא מצליח לייצר לאנשים אלו, מזור. אולם, מבחינתו מזור זה הוא למעשה תבוסה ניצחת ורגע טרגי בלתי יתואר משלוש סיבות עיקריות; (1) הוא רופא ויש לו תפקיד מאוד ברור – לשמור על אנשים בריאים ויותר חושב בחיים. וויליאם למעשה בפועל ממית את האדם הנגוע ובעקיפין מייצר דילול אוכלוסין. תחושת חוסר האונים והקדשת המוות מייצרות אצל וויליאם דיסוננס פנימי שהוא לא מצליח להשלים אתו. (2) נכון לעכשיו לא נמצאה תרופה לנגיף ו-וויליאם מודע לעובדה שבשורות הצבא יש וירולוגים שעובדים על מציאת תרופה וחיסון, ברם עדיין לא נמצאה תרופה ובעצם כך שבפועל הורגים נשאים לדאבונו רק מרחיק את מציאת התרופה ומגדיל את הפאניקה. מה שגורם לתסכול של וויליאם לגבור. (3) וויליאם הוא איש משפחה, יש לו כשני ילדים הבוגרת אמה שעליה הסברנו והצעיר סטיוארט קופר (Stuart Kopper) שעליו אני אסביר ברקע. עתידם של ילדיו הוא דבר שמגדיר רבות את מעשיו. כלפי חוץ אולי נראה שהוא מאוד קר, פסיבי ואפטי, וכך גם דעת האנשים היא שהוא כך גם כלפי ילדיו, אולם במציאות לא כך הדבר. הוא מאוד דומיננטי, אכפתי ואקטיבי במתרחש עם ילדיו והוא מאוד רוצה להיות מעורב עד כמה שאפשר בחייהם וזה שאין תרופה או חיסון, שיבטיחו את בטחון ילדיו בעניו הוא בעיה קטסטרופלית שאנושות צריכה לפתור עוד בחייו.
מבחינה זו, וויליאם ואמה מאוד דומים – שניהם רוצים בטובת הכלל, ובעיקר בטובתו האישית של סטיוארט. הם לא רוצים שהוא ימשיך לגדול בעולם המקדש את המוות והפחד מהלא נודע ובמקום לקדש את החיים והיופי שבהם. הם רוצים ליצור מקום שלדור הבא יהיה יותר נעים לחיות בו, אבל לצערם המציאות לא מאפשרת זאת. מעבר לכך, שגישתם מאוד שונה לדרך שהאנושות יכולה להגיע ליעד שהם רוצים שהיא תגיע.
וויליאם, עם משפחתו הוא אדם שונה לחלוטין מכפי שהוא תואר כלפי אנשים זרים. הוא יותר חם ופתוח, מרבה ליזום שיחות עם ילדיו גם אם בסוף הן מתלהטות לרוב תמיד יש סולחה כזו כמו אצל כל המשפחות.

רקע:
וויליאם קופר (William Kopper) נולד לזוג הורים אמיד בעיר סיאטל מדינת וושינגטון, ארה"ב כ-3 שנים לפני שמשפחתו עברה לגור ברובע מנהטן מדינת ניו יורק, ארה"ב. תומאס קופר (Thomas Kopper), אביו של וויליאם, היה מנתח ראשי בבית החולים בצפון העיר ולא הרבה להיות בבית. דבר שגרם ליחסים רעועים בין וויליאם לתומאס. אולם חמים, תומאס אהב לנצל את הזמן הפנוי שכן יש לו מהעבודה המאומצת בבית החולים להיות עם בנו וויליאם. אמו של וויליאם, אמיליה קופר (Amelia Kopper) הייתה עורכת דין המתמחה בדיני משפחה, תאונות עבודה ורשלנות רפואית מצליחה שניהלה את עבודתה מהבית, וכך יכלה להיות יותר נוכחת בגידולו של וויליאם.
לאמיליה עזרה אמה הפנסיונרית אגתה (Agatha), שגרה בביתם של הזוג קופר טיפלה בוויליאם כששני הוריו היו עסוקים. היא תפעלה את רוב משק הבית מבישולים, ניקיונות וטיפולים בוויליאם הקטן והייתה להם לעזר רב. וויליאם מאוד אהב אותה וזו מאוד אהבה אותו והעניקה לו – יחד עם זוג הוריו - את כל החום והאהבה שהוא צריך. נוכחותה של אמה של אמיליה הייתה נוחה לזוג ואפשרה להם להמשיך לעבוד בראש שקט, שכן וויליאם נמצא בידיים טובות.
בשנותיו המוקדמות וויליאם היה מאוד תלותי וחשש ליצור אינטראקציה עם בני גילו, אפילו כשהם היו אלו שיזמו את האינטראקציות. רוב הזמן היה נצמד לסבתו ומשחק איתה. גם כשהוריו היו אתו ואגתה הייתה לוקחת צעד אחורה ונותנת להם את זמן האיכות, וויליאם לא אהב להיות עם אנשים זרים ואהב את משפחתו, ולכן רוב הבילויים שלו עם הוריו היו מלצאת לקולנוע ועד לשחק בצעצועים וכלה בסתם להתכרבל מול הטלוויזיה בליל חורף קר. וויליאם היה מדבר עם הוריו ומספר להם על דברים שעשה ולמד מהטלוויזיה ומסבתו על סיפורים שסיפרה לו מעברה. והם היו מספרים לו על יומם - בעיקר אביו, שלא היה הרבה בבית.
לימים וויליאם התחיל ללכת לבית ספר, אולם התנהגותו לזרים לא השתנתה. הוא עדיין היה מופנם וסגור, לצערו רוב התלמידים 'המגניבים' בבית הספר היסודי היו מתנכלים עליו מסיבה זו. קוראים לו בשמות, נכנסים בו במסדרונות ועושים לו חיים לא קלים. רבות אגתה, סבתו הייתה מוזמנת לבית הספר בשל אלימות שוויליאם היה מעורב בה עם תלמידים שהיו מתנכלים לו ו-וויליאם היה נוהג באלימות מולם. אחד הילדים שהיה דמות מפתח היה תום וויט (Tom White) אחד הילדים המקובלים ששם לעצמו למטרה למרר את חייו של וויליאם וכך היה באופן מחזורי, תום היה מציק לו ומתנכל אליו, גורר אחריו עוד ילדים, וויליאם היה מגיב להצקות בדרך אלימה והיו מזמינים את אגתה סבתו או את אמו אמיליה לבית הספר. אגתה לא אהבה את זה שלעתים דחופות היא מגיעה לבית הספר בגלל מקרי אלימות ונהגה בחוסר איפוק כלפי וויליאם על כך שהוא מגיב באלימות במקום לפנות למורים, לעומתה אמיליה נהגה בצורה עדינה עם וויליאם. היא כמובן לא אהבה את זה שהוא פונה לאלימות, אבל היא הגיבה לדברים באיפוק בעוד תומאס, אביו של וויליאם עודד זאת. 'הבן שלי לא פראייר' הוא נהג לומר ועודד התנהגות אלימה כלפי בריונים. לדעתו צריך היה לרשום את וויליאם לחוג אומנויות לחימה שיוכל להגן על עצמו, אבל אמיליה ואגתה התנגדו לכך ולבסוף הוא לא נרשם לחוג.
לימים הזוג קופר החליט להביא לעולם עוד ילד וזו הולכת להיות בת. הוריו סיפרו לו על המאורע המרגש והוא חיכה בקוצר רוח לאחות שאוטוטו מגיעה לעולם. לאחר תקופה של תשעה חודשים אחותו הקטנה של וויליאם, סופיה (Sofia) נולדה. וויליאם היה בן 11, בכיתה ה'. היא הייתה קטנה וחמודה, כמו כל תינוקת. כל היחס שוויליאם קיבל מאגתה והוריו הומר עלייה, אך הוא לא קינא בה. אולי הוא לא קיבל יותר את הדברים שהוא רצה ואת היחס הבלעדי, אבל לא היה אכפת לו – הוא אוהב אותה. כמובן שוב הכול נופל על אגתה המסורה שכבר התחילה להרגיש יותר ויותר ברע במרום גילה, אז וויליאם היה עוזר לה לטפל בסופיה הקטנה והקשר בניהם היה מאוד חזק.
וויליאם עבר לתיכון וגם שם הציקו לו, אולם הוא התחיל לפתח התנהגות חברתית וליזום שיחות עם אנשים – עדיין לא היה לו קל להיפתח, אבל הוא ייצר אינטראקציות חברתיות עם אנשים זרים וזה מה שבאמת חשוב. גם אם זה רק אומר לצחוק מבדיחה או לענות על שאלות. הרבה מהשינוי הזה באופי שלו מגיע בעיקר בעזרת סופיה שגרמה לו יותר להיפתח וסיפקה את הקרש הקפיצה המשמעותי הזה. אפילו ייצא לעצמו שלושה חברים: לורה טימותי (Laura Timothy), אלן מק'קיי (Alan Mckay) ואליזבת' ויצמן (Elizabeth Weitzman) – שהיו שלושת חבריו הראשונים מאז ומעולם. לורה, נחשבה לחנונית של השכבה, שיערה היה שטני עם צבע חום שולט, גופה היה רזה שלא היה מבייש דוגמנית צמרת ופניה היו יפות, בקלות היה אפשר לחשוב שהיא מלכת הכיתה, אך בגלל המשקפיים הגדולות אותם היא חבשה הילדים היו מתנכלים לה בדיוק כמו שהיו מתנכלים לוויליאם. אלן, היה בן זוגה של לורה. הוא היה חננה כזה ושמנמן שאהב לשחק במשחקי ארקייד והיה הראשון בבית הספר שהייתה לו את קונסולת המשחקים NES (The Nintendo Entertainment System), כולם קנאו בו ובגלל זה הוא סבל מהצקות, השפלות וניצול של החבורה המגניבה בתיכון. האחרונה הייתה, אליזבת', שלא התאימה לחבורה, היא הייתה יפהפייה, אם הגיע למישהי התואר 'מלכת הכיתה' זו היא. היא הייתה בעלת שיער אדמוני, גופה היה חטוב ועל פניה היו נמשים. גומות חן עדינות הופיעו עם חיוכה. תמיד התנכלו עליה בעיקר בגלל האנשים שהיא הסתובבה איתם; המופנם (וויליאם), המשקפופרית (לורה) והשמן (אלן). זו באמת הייתה חידה להבין מדוע היא מסתובבת עם חבורה שעצם השתייכותה עליה גורמת לה לסבל והצקות, אבל היא נשארה ותמיד עם חיוך. זה היה ממש בלתי נתפס בעיניו של וויליאם, הוא לא הבין מדוע היא עושה את זה ולעתים קרובות נהג להגן עליה מפני הצקותייהם.
וויליאם אף-פעם לא נפתח למישהו כפי שהוא נפתח לאליזבת', היה בניהם חיבור שאי-אפשר להסבירו. היא פשוט הבינה אותו. יותר מכולם, יותר מהוריו וחבריו המועטים. תמיד הייתה שם בשבילו יד תומכת ומוגשת לעזרה בכל דבר שרצה; מעזרה בשמירה על אחותו הקטנה בזמן שהסבתא נחה ואימא בעבודה ועד עזרה בשיעורי הבית ובהבנה של חומר למבחנים. הייתה מזמינה אותו לבלות עם החבורה ומורידה ממנו את כל ההגנות. אליזבת' למעשה הייתה הפעם הראשונה שוויליאם ייצר עם אנשים זרים אינטראקציה, היא הייתה הסיבה לכך וגרמה לפריצה במנגנוניו ולפתיחות מסוימת כלפי אנשים זרים. משפחתו של וויליאם מאוד אהבה את אליזבת' ואהובו את האור שהיא מחדירה בו והשינוי שהוא עובר בזכותה. אמיליה ואליזבת' הסתדרו ממש טוב וגם עם אגתה ובאיזשהו שלב היא הפכה לבת בית בביתו של וויליאם. כמו שאר חבריו, אלן שהיה מביא את הקונסולה ומשחקי תפקידים שונים והם היו עושים ערבי משחק, לורה שהייתה מביאה כל מיני סרטים והייתה מקיימת ערבי צפייה ואפשר לתאר את התקופה כמושלמת.
אבל אגתה שחלתה בפתאומיות לא הצליחה להחזיק מעמד ועד סיום לימודיו של וויליאם נפטרה אגתה בגיל 89 כשוויליאם בן 18 וסופיה בת 7. פטירתה של אגתה תפס את כולם בהפתעה והיה מכה למשפחה ולקח להם זמן רב להתאושש ממנו. זה היה סוג של מבחן ליחסיו של וויליאם עם חבריו, הוא הפך להיות דיכאוני והרבה להתפרץ בהתקפי זעם חסרי שליטה ואכזבה על שלא היה לצידה של סבתו בשבועות האחרונים לחיה כי לא ידעה על מצבה ואולי היה אפשר להצילה. חבריו תמכו בוויליאם ומשפחתו. אגתה תמיד תהיה בליבו של וויליאם והכאב על לכתה לעולם לא ירפה עליו, אבל חייבים להמשיך הלאה.
לאחר סיום הלימודים, וויליאם עבר לקולג' ולמד רפואה כירורגית, מקצוע שתומאס, אביו כיוון אותו אליו עוד כשהיה ילד. אליזבת' גם פנתה לרפואה, אך זו למדה דיאגנוזה-פתולוגית. בקולג' היחסים בניהם התפתחו ועלו שליו. הם בילו את רוב הזמן ביחד ועצם העובדה שהם לומדים את אותו המקצוע רק תרמה להתקרבות ביניהם. הלימודים עברו במהירות ולא הייתה להם בעיה מיוחדת, הבריונות שהיית בתקופת היסודי והתיכון הופסקה לחלוטין, וויליאם התחיל ליצרו אינטראקציה עם אנשים ולמצוא לעצמו חברים ולאחר כ-6 שנות לימוד ושנת סטאז', קיבל וויליאם את תוארו לרפואה יחד עם אליזבת' בהצטיינות יתרה והשניים המשיכו ללמוד לתחומיהם.
בגיל 25 הם עברו לגור ביחד. השניים עבדו בבית חולים בניו יורק ונכנסו לעבודה בזכות תעודות הצטיינותם ובעזרת המלצותיו של תומאס להנהלת בית החולים כזכור היה מנתח ראשי וידוע ביכולותיו. אולי נראה כאן סוג של נפוטיזם, שכן תומאס למעשה עזר לבנו שלו יחד עם בת זוגתו להתקבל לעבודה בבית החולים שהוא עובד בו ועל פני השטח נראה שמדובר בניגוד עניינים, אולם רוב המלצותיו של תומאס היו מקצועיות ונבאו ממריטוקרטיה ובזכות יכולותיהם של השניים הנהלת בית החולים קיבלה אותם לעבודה.
באותם שנים, תומאס ניהל מאבק עיקש עם מדיניות בית החולים שלדעתו הייתה מתנהלת בצורה יוטיליטריאניזם-אריסטוקרטית, זאת אומרת; העדיפה לתת טיפול טוב יותר לאנשים שיניבו תועלת כלשהי לבית החולים, ועל כן היה מאמץ לטפל באנשים בעלי סטטוס שיוכי גבוהה. דבר שלדעתו האתית והמקצועית של תומאס הוא יריקה מזלזלת בשבועת הרופאים (היפוקרטס או אמטוס לוזיטנוס – מה שלא עושים בארה"ב) וכשל מוסרי של מערכת הרפואה. בית החולים, או יותר נכון מנהליו עודדו התייחסות רשלנית כלפי חולים ממעמד נמוך ושימוש מסיבי בפרוצדורות רפואיות למען דיחוי מתן טיפול יעיל. דבר זה אולי לא הורגש כלפי חוץ, אך מבפנים היה מאוד קשה להתנהל עם הבירוקרטיה מיותרת שכמעט ולא הייתה קיימת לאנשים מהמעמד האריסטוקרטי. חושב לציין, כי בית החולים לא הרג במכוון אנשים, פשוט מדיניותו כלפי אנשים ממעמד סוציו-אקונומי חלש היה הרבה פחות מתירני מהמדיניות כלפי אנשים ממעמד סוציו-אקונומי חזק וזה היה צורם בעיקר כשנתנו לרופאים טובים יותר לטפל באנשים מיוחסים יותר ורופאים פחות טובים או מתמחים לטפל באנשים מיוחסים פחות, והבדל בניסיון הרפואי היה מכריע במרבית המקרים וגרמו למוות של לא מעט אנשים מהמעמד הנמוך. יחד עם מדיניות בירוקרטית נוקשה הובילו לתוצאות הרסניות שאותן תומאס לא אהב.
המאבק נוהל מבפנים ובאמצעות פניות אנונימיות למשפחות ועזרה משפטית. רבים מהקולגות של תומאס האשימו אותו בצביעות ובניסיון ליצור עבודה לאשתו המשפטנית וגרם לסביבת עבודה לא הכי אידיאלית לוויליאם וזוגתו. מעבר לזה, שרוב הזמן הם היו צריכים לנהל פרוצדורות רפואיות שצריך לא מעט ניסיון בשבילם. ובנוסף הם גם זכו ליחס נוקשה ומנוכר מהקולגות שלהם. בסופו של דבר, תומאס פוטר לאחר שסירב לטפל בבכיר בסנאט שעבר ניסיון התנקשות ונדרש ניתוח מציל חיים דחוף, אך תומאס היה בזמן הזה בניתוח מציל חיים אחר בילד צעיר שנדרס וסירב להפסיק באמצע. נתנו את הניתוח למנתח בכיר אחר, אולם זה כשל בניתוח והסנאט שמת מפצעיו. ממוניו של תומאס לא אהבו את הסירוב שלו ופעלו לפיטורו.
המקרה צרב את וויליאם שראה כמה דוחה ומשחתת יכולה להיות המערכת הרפואית. מי שהיה צריך לפוטר זה המנתח שכשל בניתוח ולא אבא שלו, אבל במקום זאת אביו פוטר שלא באשמתו ועם הזמן וויליאם אחל גם לנהל מאבקים קטנים ופחות משמעותיים, שכן הוא עדיין מנתח חדש בבית החולים ואין לו את הכוח הפוליטי לנהל מאבקים רחבי היקף כפי שאביו עשה. תומאס בינתיים פנה לקריירה שונה ויותר תקשורתית וכתב ספר מקיף ומאמרים רבים לעיתון בנושאי מערכת הבריאות והעיד על מקרים רבים בהם התנהלות צוות ההנהלה של בית החולים משפיע באופן ישיר על אוכלוסיית המטופלים. לא פעם, ניצב תומאס באולפן הטלוויזיה מול קולגות לשעבר והטיח בהם בלהט את דעותיו.
כמה חודשים לאחר מכן, וויליאם הציע נישואים לאליזבת' שזו הסכימה ולאחר כמה שבועות נוהל טקס חתונה צנועה עם שלושת החברים המיתולוגים מהתיכון והמשפחה הקרובה. מספר שבועות לאחר החתונה, אליזבת' נכנסה להריון. וויליאם היה בן 27 ובשנה השנייה ללימודיו בתחום הנוירוכירורגיה. אליזבת' הייתה בת 26 ובשנה השנייה ללימודיה בפתולוגיה משפטית (או משטרתית, איך שלא קוראים לזה). הייתה התרגשות עצומה לתינוק הקרב ובא. הם קנו בית יותר גדול, הכינו חדר לתינוק ועשו את כל הבדיקות שהם צרירים לעשות – מסתבר שזו בת! לאחר תשעה חודשים יום לאחר יום הולדתו ה-28 של וויליאם לאליזבת' ירדו המים והם מהרו לחדר לידה. הודיעו למשפחה ולחברים על המאורע המשמח, ולאחר כמה שעות נולדה בתם – אמה.
אמה הייתה הפוכה מוויליאם מכל בחינה. היא הייתה חברותית ומלאת מרץ – תמיד הייתה רצה ומשתוללת, מתלכלכת ונפצעת, מרבה לייצר אינטראקציה עם ילדים אחרים. יחסיהם של הזוג קופר עם אמה הקטנה היו דומים ליחסיו של וויליאם עם אבא שלו – הזוג לא הרבה להיות בבית בגלל עבודתם בבית החולים ולשם כך, סבה של אמה היה מטפל בה. לתומאס היה זמן פנוי ועבד מהבית על מאמרים וכתבות שהביאו לו פרנסה טובה והוא יכל להרשות לעצמו להשקיע מעט בנכדתו ולעזור לבנו. אמה מאוד אהבה את סבא שלה והיחסים שלהם היו מאוד דומים לאלו שהיו לוויליאם ואגתה. לימים היא אפילו עזרה לו כשהיה כותב מאמרים. גם דודתה של אמה, סופי עזרה בגידולה והייתה לה כאחות גדולה.
אפשר לומר שהזמנים הטובים ביום מבחינתו של וויליאם היו כשהוא מגיע הביתה ורואה את בתו הקטנה ישנה או ערה, זה אף פעם לא באמת שינה לו העיקר לראות אותה. לעתים רחוקות אף היה מעיר אותה בעדינות. אליזבת' הייתה עובדת עד שעות מאוחרות במסגרת עבודתה במעבדה הפתולוגית, אולם הייתה נוכחת בעיקר בבקרים. לעתים קרובות אחד מבני הזוג היה לוקח יום חופש ומבלה עם אמה ולעתים נדירות השניים היו לוקחים יום חופש ומבלים עם אמה. הזוג היה כל כך מאושר מאמה וזו הייתה אחת התקופות הנהדרות בחייו של וויליאם. העבודה הייתה טובה, המשפחה הייתה חמה ואפילו הוא יצר לעצמו חבריות חדשות עם קולגות שונות בעבודה, נפגש עם אלן ולורה (שהספיקו להיפרד בפעם המי יודע) פעם בשבועיים בימי ראשון והיה מאושר. אלן היה קונה לאמה לא מעט קומיקסים ומשחקי מחשב וזו מיד התאהבה, השניים יכלו לבלות שעות במשחק ובקריאת האוסף העצום שיש לאלן. לורה הייתה קונה בעיקר ספרים שגם אותם אמה אהבה, בעיקר מד"ב ואימה.
בתקופה זו כשאמה כבר בת 10 (כיתה ד') הזוג החליט להביא עוד ילד לעולם – למרות הסכנות הכרוכות בהיריון בגיל מבוגר – אליזבת' בת 37 ורוב המחקרים לא ממש אוהבים את הרעיון. לאחר מספר ניסיונות, אליזבת' נקלטה ונכנסה להריון. הזוג סיפרו לאמה על התינוק העתידי וזו הייתה שמחה וסקרנית לדעת לגביו ועזרה לאליזבת' כשזו הייתה בהריון מתקדם. לפי בדיקות נראה שאליזבת' הולכת ללדת בן בריא, לאחר כמה חודשים נולד סטיוארט הקטן. החשש הגדול היה שאליזבת' לא תעבור את הניתוח בשלום ויגרם סיבוך, לעומת זאת במציאות הלידה עברה בשלום ללא כל סיבוך.
כעבור 3 שנים, אליזבת' הייתה מעורבת בתאונה קשה בעת חזרתה הביתה והובהלה לבית החולים שבו וויליאם עבד. וויליאם היה מנוע מלטפל בה, בשל קרבתו למטופלת, על אף שהיה מנתח מצטיין (יש שיגידו המנתח הטוב בכל בית החולים) – הנהלת בית החולים חשבה שהוא לא יצליח לנתח בצורה מקצועית כשמדובר באשתו ויבצע טעויות, אז במקום זאת המנתח הראשי של בית החולים שהחליף את אביו של וויליאם מונה על הניתוח והטיפול. הוא נלחם קשה להציל את חיה, אבל לא היה אפשר לעשות כלום. מערכות גופה קרסו אחת אחרי השנייה ומותה הוכרז, אליזבת' הייתה בת בגיל 40 במותה והשאירה אחריה בעל ושני ילדים מקסימים.
וויליאם היה שבור מכך והתפרע והכה את המנתח וצוות ההנהלה שלא נתן לו לבצע את הניתוח, 'אם הייתם נותנים לי - היא לא הייתה מתה!' צרח בעיניים דמעות וזרק דברים עד שצוות האבטחה הגיע למקום והתפתחה קטטה שבסופה וויליאם מצא את עצמו מרותק לרצפה על ידי שלושה שוטרים. כשנרגע הצוות הרפואי הוביל אותו לגופת אשתו והשאירו אותם לבד. וויליאם נשאר שם שעות – בוכה וצוחק, נזכר ומספר, מחבק ומנשק. לא רצה לעזוב את המקום. בית החולים יצר קשר עם תומאס והסביר את מה שקרה, ותומאס סיפר לאמיליה. זו הייתה מכה קשה למשפחת קופר, איך מספרים לילדים שאימא שלהם לא תחזור?
בשנה הראשונה למותה וויליאם עזב את עבודתו והפסיק לעבוד. היה מסתגר בחדר קטן בביתו ומידי פעם יוצא כדי לקנות מהכסף שצבר עם השנים משקה אלכוהולי להפיג בעזרתו את יגונו. תומאס ואמיליה טיפלו בינתיים באמה המתבגרת וסטיוארט הקטן וראו איך כל התהליך שוויליאם עבר בעזרתה של אליזבת' נקבר ונעלם. הוא חזר להיות מופנם ולא חברתי, לא היה נעים להיות לידו מהריח האלכוהולי והתפרצויות שזעם תכופות. הוא הפך להיות קשוח וקשה, אבוד ותוהה.
אמה הייתה סוג של מעטה שפיות וניסתה לשמור על פאסון תמיד הייתה עם חיוך ואנרגטית, עזרה לטפל בסטיוארט הייתה תומכת באביה שמידי פעם היה יוצא שיכור מהחדר בלי שהיה מסוגל ללכת, מנקה את החדר של אביה ולעתים קרובות אף מחביאה וזורקת לו בקבוקים ללא ידיעתו. היא הייתה מציפה את עצמה בעשייה ועבודות כשלא היה לה את הרגע והזמן לחשוב על מותה של אימה ולהתאבל. לעומתה, סטיוארט לא הפסיק לבכות וגם בו היא הייתה צריכה לטפל. הוריו של וויליאם נתנו לו להתאבל, למרות שלא אהבו את איך שהוא שותה. אלן ולורה ניסו לעזור ולהיות שם בשביל וויליאם, אבל הוא הדף אותם ולא היה מעוניין בעזרה שלהם – הוא היה ממש מגעיל אליהם. זה לא שהם החליטו פשוט לוותר הם עדיין נשארו שם ועזרו למשפחה מהצד.
בתחילת השנה השנייה ועד סופה, אביו של וויליאם לקה בשבץ מוחי והפך לצמח ואמו לקתה בהתקף לב. וכך הטרגדיה המשיכה להכות במשפחה. אמה הרגישה שהיא קורסת, אבל אחיה, אלן ולורה היו לצידה ועזרו לה לעבור את זה. לעומתה, וויליאם התרסק עוד יותר.

השנה השלישית וויליאם החל שוב לתפקד, אבל בהדרגה. עכשיו ילדיו הם הדבר היחיד שנשאר לו והוא החליט להגן עליהם ויהי מה. עד סוף השנה פרצה המגפה ועד מחציתה הראשון של השנה הרביעית המון אנשים הודבקו בה. והיא הגיעה לניו יורק. החבורה הצליחה לברוח מהעיר לפני שעל זו הוטלה הפצצה והחלו זמנים של אנרכיה וטירוף. וויליאם, היה מעוניין אך ורק בשימור התא המשפחתי שלו ולא היה אכפת לו מחייהם של אנשים אחרים – הוא בעצמו היה אחרי למוות של כמה מהם, בלי לחשוב פעמים. אף אחד לא אפגע במשפחתי. אמה הייתה מזועזעת מהמצב שנוצר ובעיקר מהתנהגותו המשונה האגרסיבית של אביה – הוא הרגיש לה ממש כמו מפלצת, השוני היה כל כך משמעותי שהיא לא זיהתה אותו בכלל. גם אלן ולורה היו מזועזעים מכך.
לאחר כמה חודשים של הישרדות ביער הצבא החל להיכנס לעיר ולעזור לניצולים שנשארו ולהציע להם מגורים במושבות ממוגנות. המשפחה קפצה על זה ישר והצבא השתמש ביכולותיו של וויליאם כמנתח לטובת באזור המוגן וסיפק לו ולמשפחתו את ההגנה הראויה. אלן, קיבל עבודה בתחום הטכני ועזר להרים דברים ולורה שהייתה מורה לביולוגיה נכנסה לצוות מחקר שעסק בניסיון להבין את המגפה המוזרה שהתפרצה בעולם. היה ידוע רק שאסור שהם ינשכו או ישרטו אותך, ולכן רוב הניסויים בוצעו עם חליפות ממוגנות.
וויליאם הבין במהלך שיחות עם אנשי הצבא את המצב בעולם ותפיסתו השתנתה (נכתב באופי). הוא אחל להיות מעורב יותר בבריאותם של תושבי האזור המוגן והוא מרגיש שזה סוג של תיקון על מה שקרה במהלכה של הקטסטרופה. אמה תחילה אהבה את האזור המוגן, היא הרגישה בטוחה בו וניסתה לעזור במה שהיא יכולה, אבל לאחר שנים משהו השתנה. וויליאם לא בטוח מה השתנה בתפיסתה של אמה בנוגע לאזור המוגן ומדוע, אבל זה היה לפני הופעתם של הפיירפליי.
כפי שנאמר בסעיף האופי, השוני בתפיסתם של השניים (אמה ו-וויליאם) יוצר בין השניים חיכוכים ולעתים אף מסבך את שניהם עם הצבא כשהוויכוחים מגיעים לגבהים ותמיד וויליאם מוצא את עצמו בעזרת קשריו עם אנשי הצבא מוציא אותם מהתסבוכת שנכנסו עליה. כבר אז היו בעיות של הברחות מהאזור המוגן והדיבורים של אמה נגד האזור המוגן הכניסו אותם לצרות שוויליאם היה צריך להסדיר. עם הופעת הפיירפלייס, אמה אחלה לעסוק באקטיביזם ועזרה להבריח כמה דברים מאזור המוגן לידי הפיירפלייס, לעתים רבות הייתה נתפסת או חשודה בביצוע עברה ושוב וויליאם היה צריך להוציא אותה מזה בכל מיני דרכים שונים.
התלהבותה של אמה מפיירפלייס יוצא אצל וויליאם חשש, הוא לא באמת מבין עד הסוף מה המטרה שלהם וראה אותם לא יותר מטרוריסטים, לעומת זאת אמה מאמינה באידיאולוגיה שלהם ומנסה להפיצה כמה שיותר ולשנות את דעתו של אביה, אבל ללא הצלחה. השניים מאוד סלחנים אחד כלפי השני, אך הגישות שלהם לגבי מה צריך לעשות שונות ושניהם בסך הכול רוצים בטובתו של סטיוארט שהוא גדול והוא עצמו כעת מתעסק בדברים לא כל כך חוקיים כמו קרבות כלוב בחלק הלא סמפתי של האזור המוגן.
כיום וויליאם בן 54, אמה בת 26 וסטיוארט בן 16. וויליאם הרופא והמנתח הראשי באזור המוגן, ולכן הוא מכתיב את המדיניות ומנסה לעשות אותה כפי שאביו רצה שמדיניות מערכת הרפואה תהיה – בלי הבדלי מעמדות, אך כמובן, המציאות לא מאפשרות זאת. לאמה אין עבודה מוגדרת, היא תמיד עושה כל פעם משהו אחר ובהרבה אהבה. סטיוארט אמור ללמוד, אבל הוא נער מרדני שמעדיף ללכת מכות בכלוב מאשר ללמוד.

כישורים:
עוצמה 6
זריזות 3
כריזמה 4
הישרדות 7
הערות\הארות\בקשות נוספות:
כן, זה נוראי. אבל לפחות עמדתי בזמנים.
זה היה יותר ארוך, בכל זאת 54 שנים. אבל החלטתי קצת להוריד וזה. אם דברים מרגישים מקוטעים או לא מובנים את יודעת איפה אני בשביל להרביץ לי.

כינוי: מר. ג'ונסון.
שמכם הפרטי: מר. מכנסיים
שמה של הדמות: קונאל קייסי
מגדר: זכר
גיל: 35
מראה: קונאל בעל מראה אירי ממוצע מרוב הבחינות, השיער שלו כתום אדמדם, העור שלו בהיר עד כדי לבן ועליו פזורים מספר לא מובטל של נמשים חומים בהירים, והעיניים שלו בהירות בצבע כחול. קונאל לא מרבה להסתרק או להסתפר ולכן השיער שלו יחסית ארוך ולא ממש מסוד, אך הוא כן מקפיד להתגלח מדי יום ולכן אין דבר המסתיר את הבעת פניו הרצינית תמיד.
גובהו של קון ממוצע בקרב גברין בגילו, אך ניכר עליו שלא יזיקו לו מספר ארוחות טובות שכן מהיקפו נמוך מהרצוי ואימונים גופניים רבים מכיוון שכמעט ואין לו שרירים..
קול בדרך כלל לובש בגדי עבודה פשוטים, הכוללים חולצה מכופתרת פשוטה, מכנסיים ארוכים ונעליים שחורות, מראה נותן לו להשתלב בקלות בקרב הפקידים הרבים ולא נותן תחושה יותר מדי מתנשאת בקרב החקלאים.
אופי: קונאל הוא אדם יחסית מורכב שמצד אחד כן מעורב בחייהם של אנשים אחרים כך שיש לו הרבה מאוד מכרים ידידים טובים, אך אין לו באמת חברים קרובים והוא לא באמת מצליח לשמור על קשר רומנטי יותר מחודש ובגיל 35 עדיין גר עם ההורים. מצד אחד הוא כן נפתח לאנשים חדשים, מגלה כלפיהם ידידות, מנסה לעזור להם כשהם צריכים, אך מהצד השני הוא אינו מרבה לחלוק עם אנשים את החיים הפרטיים שלו, לפחות לא מעבר לדברים שטחיים.
קונאל לוקח ברצינות כמעט כל דבר שהוא עושה כך שאפשר לומר שהוא אחראי, אמין, עובד קשה, מעשי מאוד וממוקד בדברים שהוא רוצה להשיג שהם לאו דווקא דברים לעצמו, שכן משפחתו חשובה לו מאוד. אולם מכיוון שהוא כזה הוא גם מצפה מאחרי להיות כאלה וכאשר אחותו עשתה דברים שלא לטובת המשפחה הוא לקח את זה קשה וניתק זמנית יחסים עמה.
קשה לו לשחרר דברים מהעבר ולכן אנשים שפגעו באמונו פעם אחת ימצאו את זה מאוד קשה לחזור לצד הטוב שלו, מצד שני אנשים שהרוויחו אצלו נקודות זכות יקבלו אצלו הרבה קרדיט והוא ישתדל מאוד לבוא לקראתם היכן שהוא יכול.
מות אחיו שחל קונאל פגע בו קשה וגרם להקצנה של אופיו, כך שאם בעבר הוא היה מוכן לתת לאנשים הזדמנות שנייה אחרי קצר, היום הזדמנות שנייה אצלו היא דבר כמעט ובלתי אפשרי. אם פעם הוא היה מוכן להחליק שקרים לבנים קטנים, היום הוא כמעט בכלל לא יאמר דברים מוחלטים וירבה לסייג את אמירותיו במילים כמו "עלול", "אפשרי", "כנראה שלא", "לא סביר" גם כש"כן" או "לא" פשוטים היו יכולים להספיק. הרבה פעמים זה גורם לאנשים לחשוב שהוא לא החלטי או לא ממש בטוח בדבריו כשזו פשוט דרך דיבורו השנים האחרונות.
רקע: "אני לא יודע מי את ואני לא יודע מה את רוצה, אבל אני בטוח שאם תספרי לי על זה אני אוכל להכיר לך מישהו שיוכל לעזור לך."

קונאל נולד וגדל בפרובידנס רוד-איילנד למשפחה במעמד הביניים. אביו, תומאס, הינו חנווני במכולת קטנה. אימו, קורטני, עבדה כאחות בבית חולים, אך פרשה לאחר לידת אחיו של קונאל ומדי פעם עוזרת לאביו בעבודתו. אחותו, קולין, גדולה ממנו בשנתיים והייתה קרובה אליו מאוד בהיותם ילדים. אחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, ברנאן, שינה את כל הווי המשפחה כאשר נולד עם הידרוצפלוס והרופאים בבית החולים גילו זאת, ברשלנות רפואית מחפירה, רק לאחר שהנוזלים במוחו גרמו לו נזק בלתי הפיך. כתוצאה מכך ברנאן לרוב חושב ומתנהג כתינוק בן עשרה חודשים ומצריך טיפול קבוע ומתמיד של שאר בני המשפחה. הם מאכילים אותו, מרימים אותו, לוקחים אותו למיטה או לכיסא הגלגלים, כאילו הוא היה תינוק גם כאשר הוא התבגר וגופו גדל לממדים של אדם מבוגר ומשקלו הגיע לסביבות 65 קילו.
קונאל גדל במחשבה שהוא חייב לדאוג לאחיו כל הזמן וכל המשפחה חייבת להשתתף בטיפול זה. אמו עזבה את עבודתה בבית החולים עבור זה, אביו היה היה רוחץ אותו כל ערב. הוא ואחותו היו צריכים לוותר על דברים משום שאחיו לא יכל לעשותם (ללכת לפארק עם 2 ההורים? לא קרה מעולם שכן אחד מהם נשאר להשגיח על אחיו) ולא תמיד זכו לתשומת לב מההורים משום שברנאן הזדקק לה יותר. למרות שיש כאלו שהיו מקבלים את המצב קצת קשה, קולין וקונאל אהבו מאוד את אחיהם ובהגיעם לגיל מבוגר מספיק השתתפו ועזרו לאחיהם באמצעות האכלתו, שמירה עליו כאשר ההורים היו צריכים ללכת, השכבתו לישון ופעולות אחרות.
בשלב מסוים קולין החלה לפתח בעיות בגב (עקב הרמת אחיה ששקל יותר ממנה…) וזה גרם להוריהם להחליט לשכן את ברנאן במוסד טיפולי במשך ימות השבוע, אך המשפחה עדיין הייתה מגיעה לבקר אותו כמעט כל ערב והיו מחזירים אותו לביתם למשך הסופ"שים. מצב זה נמשך רוב שנות החטיבה והתיכון של קונאל שכך זכה להכיר רופאים, אחיות ומטפלים שונים ונגמר רק כאשר אחותו התחתנה ועזבה את הבית בהגיעה לגיל 20. מהלך שקצת הרחיק את קונאל מאחותו שראה בזה מעין בגידה מסוימת והתחמקות מחובות טיפולה בברנאן וזה לא עזר שקולין ודנקן הכירו רק שנה כאשר הם החליטו להתחתן.
את לימודיו המתקדמים קונאל לא רצה לעשות רחוק מהבית ולכן ניסה להתקבל למכללות ולאוניברסיטאות בפרובידנס עצמה והצליח בקושי לגרד את ציון הכניסה לבראון, אחת האוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב, אך ציונו העובר הספיק לו בקושי ללימודי המקצועות הפחות מבוקשים וכך הוא הגיע לחשבונאות. דבר נוסף שהעיק עליו הוא השכר לימוד הגבוהה, דבר ששבר עליו את הראש במשך חודשים. הפתרון הגיע ממקום לא צפוי, אחד המטפלים במוסד הטיפולי של אחיו שאל אותו במקרה על לימודיו וששמע על בעייתו סיפר לו על מלגת התנדבות טיפול ועזרה לבעלי מוגבלויות בסופ"שים, מלגה לה הוא זכאי מעצם עזרתו בטיפול באחיו וכל מה שיצטרך לעשות הוא לקחת המלצה מהמוסד המטפל.
בעזרת המלגה קונאל סיים את לימודים בגיל 21 והחל לעבוד במשרד קטן לענייני מסים והמשיך לגור אצל הוריו על מנת לטפל באחיו. במסגרת עבודתו כיועץ מס, קונאל החל לעבוד עם הרבה עסקים קטנים בתחומים שונים, שכן כולם החל מחברות הייטק קטנות, דרך חברות הובלות ואנשי מקצוע שונים וכלה ברופאים פרטיים צריכים להגיש דוחות למס הכנסה. קונאל החל לעזור לבעלי העסקים השונים בהיכרות עם בעלי עסקים אחרים ואף השגת ציוד הנדרש, שכן לא באמת הפריע לו להמליץ לבעל חברת הובלת על חברת פיתוח אתרים למען הקמת אתר אינטרנט לחברה ולא הפריע לו להמליץ לבעלי חברת הובלות על חברת הובלות לצורך העברת המשרד למיקום חדש. לאט, לאט, קונאל התחיל לצבור הרבה אנשים שונים שלהם עזר והיו חייבים לו טובות קטנות שונות ומשונות וכך כשהיה זקוק לדברים לעצמו קיבל אותם הרבה פעמים במחיר עלות ובתנאים הטובים ביותר שיכל לקבל בין אם מהאנשים שעזר להם בעצמו ובין אם מהאנשים שהאנשים להם עזר מכירים וכך מעמדו הכלכלי נהיה יותר ויותר יציב.
קונאל ומשפחתו היו בין הראשונים שהתפנו מפרובידנס עם התפרצות הנגיף בארה"ב וזאת הודות לכך שדנקן, בעלה של קולין, הינו קצין בבסיס משמר החופים הקרוב. אולם, כאשר המשפחה הגיעה לבוסטון הם גילו שכולם יצטרכו לעבוד כדי לקבל הקצאות מזון וברנאן אינו זכאי להקצאה. תומאס, אב המשפחה, ניצל את ניסיונו כחנווני ופתח חנות חלוקת מזון וציוד בתיאום עם הצבא. קורטני, אם המשפחה, חזרה לעבוד בבית החולים כאשר מדי פעם לקחה את ברנאן איתה. קונאל עצמו מצא עבודה בחישוב חלוקת התלושים, כלומר הוא אחד מהאנשים שכותבים את הדוחות כמה כל אחד עבד, מה הוא הספיק לעשות בזמן זה וכמה תלושי מזון מגיע לו כתוצאה מכך. אולם, שלושה אנשים עובדים אינם מספיקים כדי להאכיל ארבעה אנשים ולכן אביו של קונאל החל לסחור גם מתחת לשולחן עם המבריחים. האם מדי פעם קיבלה פצועים מחוץ לשעות העבודה בלי לדווח על כך לצבא וקונאל עצמו מדי פעם עזר לאנשים לזייף את כמות העבודה כך שההקצאה שלהם תגדל וכך לקבל פריטים קטנים בשחור או במחיר מוזל. גם עבודה זו עזרה לקונאל להכיר אנשים רבים במחנה וכך כאשר הוא ראה אנשים שמתקשים לסיים את החודש ומחפשים עבודה נוספת הוא ידע להפנות אותם למקומות הנכונים, בין אם מדובר בעבודה חוקית ובין עם עבודה בשחור, וכאשר הוא ראה אנשים שצריכים עזרה רפואית אך מתקשים לממן אותה הוא כן הכיר להם כמה מהרופאים של אחיו.
לפני כשלוש שנים בראנן מת כתוצאה של הסתבכות במחלתו ו"קון" לא קיבל את זה כזה טוב, הוא האשים את עצמו בכך שהוא חשב שההסתבכות היא תוצאה של שמירה או תזונה לקויה, אך הוא גם האשים את אחותו בכך שהיא לא עזרה יותר. מיד לאחר המוות "קון" ממש התכנס בתוך עצמו ושקע באבל עמוק, הוא ביקר את הקבר אחת ליומיים שלושה במשך השנה הראשונה ועד היום אין חודש שהוא לא מבקר בו את הקבר לפחות פעם אחת.
כשנה לאחר המוות הגיע הניתוק הכמעט מוחלט של קון מאחותו והאחיינים שלו כאשר היא החליטה לארוך מסיבת יום הולדת קטנה לאחד מהילדים שלה, מה שגרם לקון להאשים אותה בחוסר כבוד לאחיהם המת ואי התאבלות עליו. עד היום קון כמעט ולא מחליף עם קולין מילה ורוב הקשר שלהם נעשה באמצעות ההורים או באמצעות בעלה של קולין.
כישורים:
עוצמה 3
זריזות 2
כריזמה 10
הישרדות 5
הערות\הארות\בקשות נוספות:

באיחור אפנתי של כמה ימים (אחרי יותר מחודש של דחייה בגלל חישוב זמנים לא נכון), אני גאה להכריז על רשומים ועל התקרבותינו צעד אחד נוסף (צעד גדול) לקראת פתיחת נושא המשחק עצמו ויציאה להרפתקה.
הרשומים הם Laurana, Stratocumulus ו-מר ג'ונסון
מה שמשאיר בנתיים עוד מקום אחד (אבל בגלל שדחיתי כל כך הרבה פעמים את פתיחת המשחק, כבר לא נעים ולכן אני פותחת את נושא המשחק בכל מקרה), לכל המעוניינים\ות להצטרף.
במקרה שחסר מידע על העולם (מרכיב אינטגרלי לבניית דמות), אל חשש - יש לי קבצים במחשב שמלאים (ומתמלאים) במידע, וכל שאלה עוזרת לבניית העולם. מסיבה זו שאלות הן דבר טוב. שאלות שקשורות לאיך משחקים במ"ת לעומת זאת פחות משמחות, בגלל שאני חושבת שאלה שאלות קיטבג שניתן לפתור בעזרת שיטוט בנושאים של משחקי תפקידים אחרים שפתוחים פה ולמידת ה'אטיקט' (צורת ההתנהגות המקובלת). אני לא רוצה להיות מורה בעיקר כי זה לוקח מחווית המשחק לשני הצדדים (ואני מבינה שהדרך הכי טובה ללמוד היא עשיה, לכן אין פואנטה לשאול. שוב, אני ממליצה על שיטוט בנושאים אחרים גם אם זה אומר ללכת אחורה כמה עמודים, ולהבין ולהירשם ואם יש שאלות ספציפיות אז אשמח לענות. אבל שאלות שמסתכמות ב'איך משחקי תפקידים בפורום פועלים' הן שאלות גדולות בערך כמו לשאול איך פיזיקה פועלת. קצת פחות מזה. יותר כמו איך לרכב על אופניים או משהו כזה.)
בכל אופן, תודה לכל אלה שהקדישו מזמנם. בימים הקרובים (היום? מחר? אחרי הנובי גוד?) אפתח את נושא המשחק עם ההתחלות לרשומים. שיהיה שבוע טוב (אני מודעת לזה שאנחנו קרובים יותר לסופ"ש)!

לא הבנתי, רק מי שאמרת יכולים להשתתף במשחק??

לא הבנתי, רק מי שאמרת יכולים להשתתף במשחק??

כן, כשאנחנו שולחים טופס הרשמה למעשה אנחנו מגישים 'מועמדות' למשחק והשה"מית קוראת את הטפסים ומחליטה את מי לקבל ואת מי לא לקבל כרשום למשחק שלה.