חטיפות ודם וסדיזם ומוחעחע כזה בשביל דודה ואני, 8.2.17

[Night Sky]

אחלה.
---
אם הייתה לי חגורה, אולי זה לא היה קורה. המכונית עצרה בחריקה מזעזעת, ואני הושלכתי ללא רחמים קדימה, מתנגשת בחציצה שמולי. השפה שלי כאבה, וטעמתי טעם של דם. המצח שלי כאב מההתנגשות, אבל ניסיתי שלא לפלוט כל קול. זה עבד לי בערך, כי יצאה לי מן אנקה חנוקה ושקטה. המכונית המשיכה לנסוע כאילו לא קרה כלום אחרי כמה דקות, ואז שוב נעצרה. ואז הרגשתי הרגשה מוזרה כזאת, שאף פעם לא הרגשתי. זה לא מצא חן בעיניי, והפחד אחז בי חזק יותר. הבטתי בנער שלצידי (החלטתי שהוא כנראה בגיל שלי), במבט מפוחד ולא רציונאלי. הרגשתי קלסטורפוביה נוראית, כאילו הקירות יבלעו אותי עכשיו. לא מצא חן בעיני שהוא החזיר לי מבט דומה לשלי.
"תתכונני להחזיר מלחמה. כשהם יפתחו את הדלת, אני מתכוון." הוא הוסיף בתגובה למבט שלי, אחרי שהתעשת מספיק. גם זה לא מצא חן בעיניי, אבל הנהנתי.

[Blue And Red]

חח גם אנחנו עומדים לההחזיר מלחמה
--
האוטו דמם סופית.
שמענו רעש של תעשייה שקטה מסביב. כמו רובוטים.
לפתע נשמעו הוראות בקול נשי באוטו.
"לאחר הישמע הקליק, צאו מן המכונית ללא כל התנגדות ונסיון בריחה.
כל נסיון בריחה יעלה בתוהו, ועל כל התנגדות יוחזר גמול הולם. אין להשתמש בכוחות על וכישורים לבריחה, התרסיס שרוסס עליכם קודם לכן שיתק את כל כוחותיכם. יום טוב."
אני והילד החלפנו מבטים מבולבלים. כוחות על? תרסיס? מהלעזאזל..? אבל היה ברור שננסה לברוח.
נשמע קליק, ויצאנו. בעטתתי באדם שניסה לתפוס את ידי, והעפתי מרפק לשני. אבל זה היה קשה יותר מחבורת שוטרים תמימים או שודדי רחוב.
הם היו ממש מיומנים.
בזמן שנאבקתי, שמתי לב שאנחנו בחלל חניה ענק עם מלא רובוטים. היה אור מוזר שם.

[Night Sky]

לולXD
---
להפתעתי הרבה, כשנפתחת הדלת, מוציאים אותי ממנה בכוח. אני כושלת קדימה מהתנופה, אבל ארבעה זרועות ידיים חזקות מונעות ממני לזוז. אני מנסה להשתחרר אבל הן תופסות אותי חזק, מצמידות את הידיים שלי אחורה בכוח. אני מתנשפת בכאב, ורואה שאת הנער לידי הוציאו באותה הדרך, רק שהוא כנראה נלחם קצת יותר ממני. איש גבוה במשקפיי שמש סימן לאנשים שתפסו אותנו ללכת אחריו, ועד כמה שנאבקתי, זה היה חסר טעם. לא רציתי להיות הראשונה שתוותר, כך שבסופו של דבר קשרו לי את הידיים שוב והרביצו לי בבטן.

[Blue And Red]

ראיתי מכונית נוספת, זהה, נעצרת כמה מקומות לידינו. והוציאו משם בכוח... עוד חטופים?
הם התייחסו אליהם בכוח יותר מאלינו.
בעטתי לשומר אחד בתחנת החשבל ולשני נתתי מרפק לפרצוף, אבל אז באו שניים, אחד תפס אותי ברגליים ונפלתי, ואחר שם על הראש שלי שק.
קשרו את הידיים שלי. בעטתי, נשכתי, וניסיתי להכות בכל גוש בשר שהיה שם.
הרשתי שמזריקיםם לי משהו, כדי שאני אפסיק לזוז ולפגוע?
והתעלפתי.

[Night Sky]

להפתעתי, לאיש הגבוה נמאס. התקדמנו בערך חצי מטר, בקצב של צב. הוא שלף מכיס מעילו שני מזרקים, וניגש אל הנער. בלי הרבה דיבורים הוא אחז בלסתו והכריח אותו להביט הצידה, כך שהצוואר חשוף לגמרי. בקלילות מזעזעת הוא הכניס מזרק אחד לתוך העורק הראשי, לחץ עליו והוציא. הנער הסתחרר לרגע, נפל על הרצפה ולא קם. הוא מת? אני לא ידעתי, ולכן כשהאיש בא אלי בעטתי מבלי לחשוב בין הרגליים שלו בכוח. הוא התקפל, ממלמל דברי זעם, ואז החזיר לי אגרוף בפרצוף בכוח כזה שעפתי לרצפה.
"בסדר, נעשה את זה בדרך הקשה." הוא מלמל, ואז החווה לאחד השומרים. השומר הקים אותי בכוח, ואז כרך את זרועותיו סביבי בחוזקה, מונע מאוויר להיכנס לראותי. בפאניקה של חוסר אוויר התחלתי להשתולל, אבל התנועות שלי נעשו חלשות ככך שנאבקתי יותר. הריאות שלי זעקו, ורגע לפני שאבדתי את ההכרה הרגשתי דקירה בצוואר. ואז הכל נעלם.

[Blue And Red]

קמתי בחדר חשוך עם מנורה צהבהבה מהבהבת בצד. משום מה, האנשים לא כבלו אותי.
שמעתי אנקת כאב מצד ימין, וראיתי עוד בחור, לא זה שהיה איתי במכונית.
הסתכלתי סביב. התנועה הכאיבה לי בצוואר, אבל המשכתי. ראיתי עוד שני ילדים, כולם מעולפים. למה אני יוצאת מהזריקות האלה והתרסיסים ראשונה?
הילד פקח עיניים והתיישב. "מי את?" הוא שאל.
"אני מיי." הצגתי את עצמי. "אתה?" שאלתי.
"רוי. יש לך מושג מה קורה כאן?"

[Night Sky]

התעוררתי בהתנשפות פתאומיות. החדר הסתחרר לנגד עיניי, והייתי צריכה לעצום לרגע את העיניים כדי להשיב לעצמי את שיווי המשקל. החדר היה חשוך, וטוב שכך, כי התחלתי לפתח קלסטרופוביה נוראית, ושמחתי שאני לא יכולה לראות את הקצה של החדר. באותו הרגע הבחנתי בשלושה נערים, שני בנים ובת. קמתי במהירות ובאינסטינקט נצמדתי לפינה בקיר. "מי אתם? מה אתם רוצים ממני?" הייתי רוצה להישמע יותר אמיצה, אבל לא בדיוק חשבתי בבהירות באותו הרגע. הבחנתי שהנער הער היה איתי במכונית.
"תרגעי, אנחנו באותה הסירה בדיוק כמוך. אני רוי, זאת מיי." הוא החווה בידו לנערה לידי. "איך קוראים לך?"
"ג' - ג'סיקה." גמגמתי, מנסה להרגיע את הלב הפועם מאוד מהר שלי.

[Blue And Red]

פאקק חשבתי שהגבתי קודם איזה חרא.
--
הנערה התעוררה והציגה את עצמה כג'סיקה.
מסכנה, היא הייתה נראית הכי לחוצה מבין שלושתינו.
"אני מיי. זה רוי, ואתה?" שאלתי את הנער שהיה איתי באוטו.
"לוקס." הוא חייך אל ג'סיקה, כנראה מנסה להרגיע אותה. "מצטער, יש לי בעיה שאני אופטימי מדי לפעמים. אני לא ממש יכול לשלוט על החיוכים שלי."

[Night Sky]

לא לקלל! אני לא אוהבת קילולים. זה בסדר, קורה לפעמים.
---
"אם לא היינו בסיטואציה הזאת, זה לא היה נראה לי דבר רע במיוחד." אני חצי ממלמלת חצי מגמגמת, לא בטוחה מה עליי להגיד.
לוקס נראה שמקבל את זה. "אגב סיטואציה, איפה אנחנו?"
"שאלה טובה." משיב רוי, מה שלא תורם לאווירה הכללית. "אני חושב שאנחנו בחדר."
"מה אתה אומר," אני מגלגלת עיניים.
"אני מתכוון מתחת לאדמה. אין פה חלונות או פתח כלשהו חוץ מהדלת, ואין לנו הרבה הד, מה שאומר שאנחנו במקום קטן וסגור. ואם לא היינו מתחת לאדמה היה לנו קל לברוח. וגם הרגשתי שירדנו במעלית."
"מה? מתי הרגשת את זה בדיוק?" אני יודעת שאני יוצאת מטומטמת, אבל כרגע רציתי שהוא יטעה. מאוד. אף פעם לא גרתי בביניין, כך שאף פעם לא ירדתי או עליתי במעלית, חלל סגור, קטן ומציק.
"רגע אחרי שפצעת את השפה," הוא משיב בקלילות, ולוקס מגחך כשהיד שלי נשלחת אוטומאטית לבדוק את הפצע.

[Blue And Red]

"היי, אפשר להפסיק עם השטויות? אנחנו צריכים לברר כמה גדול החדר הזה, ומה יש בו חוץ מכלום." אמרתי. "צודקת." רוי אמר.
קמתי, והתחלתי ללכת. אחרי כשני צעדים, ידי נגעה בקיר. "אמממם... יש כאן למישהו קלאסטרופוביה?" שאלתי בחשש, מקווה שלאף אחד לא תהיה.
"כי ברור שאנחנו מתחת לאדמה, כמו שרוי אמר... אבל לא נראלי שזה שהחדר שלנו הוא ארבעה מטרים על שלושה מטרים עוזר."
--
צתטערת, לפעמים יוצאים לי קילולים חח

[Night Sky]

לול אין בעיהXD
---
בלעתי את רוקי. "לא, זה לא עוזר בכלל." אני מתיישבת, משתדלת להרגע. "אני גם בכלל לא מבינה למה אנחנו. אני מתכוונת, מה כבר עשינו כדי להדרדר למצב הזה?" השאלות מתגלגלות ללא מענה בחלל החדר, ואני קוברת את פני בידי. "מצטערת, אני מנסה שלא להכנס לפאניקה כאן."
"אני מציע שנעשה היכרות קצרה. להחליף סיפורים. אולי נצליח להבין למה כולנו פה." הציע לוקס. "אולי זה יעזור לך להתמקד." אני יודעת שהוא ניסה להיות נחמד, אבל זה לא כזה עזר. הנהנתי בכל זאת.

[Blue And Red]

"לוקס, זה לא יעזור." אני לא רוצה לדבר על עצמי והפשעים שלי עכשיו.
"מוזמנים אם אתם רוצים."
הלכתי לשבת בפינה. להתעודד לא יעזור לנו עכשיו. אנחנו צריכים לחשוב על איך יוצאים. לא על איך מתעודדים.
אבל נראה שג'סיקה צריכה להתעודד.

[Night Sky]

לוקס משך בכתפיו. "איך שבא לך. אני אתחיל. אז היי, קוראים לי לוקס ליאון, ואני גר עם אמא שלי ואחותי הקטנה. אני לומד בתיכון הייסבורג, אם זה עוזר למשהו." זה לא עזר, אז הוא המשיך. "בכל מקרה, אין לי מושג למה אני כאן. בחיים שלי לא עשיתי משהו נפשע או משהו בסגנון. תורך." הוא החווה בידו על רוי, וזה גלגל את עיניו.
"קוראים לי רוי."
"זה עוזר לכולנו, המידע הזה." לוקס משיב לו בגלגול עיניים. רוי מתעלם וממשיך.

[Blue And Red]

רוי המשיך. "ברחתי מבית יתומים בגיל שש עם ילד בן שש עשרה שמאד אהב אותי. הוא היה התחלף לאח הגדול שלי והאדם הכי קרוב אליי בעולם. היינו הכי קרובים. שבועיים אחרי זה רדפו אחרינו כנופייה ברחוב. עם ילדים קטנים גם." עלה לי ניצוץ של זיכרון בראש. הייתי בת חמש. אני והאנשים שהייתי איתם כשהייתי קטנה. רדפנו אחרי נער ומישהו שנראה בגילי. זה הוא? לא יכול להיות. אין מצב. אחרי זה קורים דברים נוראים ו... רוי המשיך. "הם דחקו אותנו לכביש, ו... הוא..." רוי עצר כדי לנשום. "נדרס. זה היה נראה כאילו זה היה בכוונה, כי המכונית עברה עליו שוב ושוב." אטמתי את האזניים. זה הם. זה הם.
--
סורי על האורך.

[Night Sky]

נו פרובלם.
---
אני מגלה שהיד שלי על הפה והלב, כאילו כדי לעצור צרחה. רוי מסב את מבטו ממני. הוא לא רוצה רחמים. "עכשיו את." הוא נוהם לעברי.
"אני ג'סיקה סאמרס. אני חדשה בעיר. עד אתמול גרתי ליד חוות סוסים שאבא שלי ניהל, וזהו. הוא קיבל הצעה לתפקיד חדש, אז עברנו דירה. היום בבוקר הלכתי לאיבוד בדרך לבית הספר, ואז בא אלי איש והשאר הסטוריה." אני אומרת בקול קטן. אין לי איזה סיפור קורע לב לספר. מצד שני, אין שום קשר בין הסיפורים. ללוקס כנראה עברה אותה מחשבה בראש. "הממ... אין ממש קשר בין - " קולו נקטע כשדלת נפתחה. אפילו לא ראיתי שיש שם דלת. היא הייתה כבדה, עם סורגים ממתכת בתור חלון קטן שנפתח ונסגר מבחוץ. לתוך החדר נכנסו משהו כמו עשרה שומרים, פלוס האיש הגבוה. "נתחקר את הבנות ראשונות." הוא אומר, ולפני שהספקתי למצמץ חמישה שומרים התחילו לגרור אותי לכיוון היציאה. בעטתי כמה שיכולתי, אבל הם היו יותר. הבנים עזרו קצת, אבל בסופו של דבר חלק מהשומרים פשוט העיפו אותם הצידה כמו בובות סמרטוטים. צרחתי ובעטתי ושרטתי, אבל בסופו של דבר הראש לי נחבט בקיר והפסקתי. את הידיים הם שמו באזיקים מאחורי הגב, וגם את הרגליים, ופשוט גררו אותי ליציאה. אחד השומרים עיקם לי את היד, כנראה שבכוונה, והגרון שלי נהיה צרוד. אני חושבת שאיבדתי את ההכרה לכמה שניות, כי מיד אחר כך הייתי במסדרון, שהיה מואר באור פלורוסנט שהכאיב לעיניים.