שירשור על - אממ... לא יודע!, לי ולדרקון

אז...אממ...בהצלחה לנו!

שם: אסמי (נכון מגניב? תמיד רציתי לשחק אותה)
פאנדום: אווטאר
סיפור חיים מרגש: אמא מתה, אבא מטורף + מת, חסרת כשפות וכו'
מראה חיצוני:שיער שחור, וזהו כי אין לי כוח לפרט
הארות\הערות\דולפין זאת חיה מגניבה: אם לא הייתי דרקון הייתי עצלן.

שם: ג'יימס (סיריוס) פוטר
פאנדום: הארי פוטר
סיפור חיים מרגש:
ג'יימס הוא הבן הבכור של הארי פוטר, אח של אלבוס ולילי פוטר.
הוא אוהב להציק לאחיו הקטן, ומרגיש צורך להגן על משפחתו.
ג'יימס מקניט את אחיו אלבוס על היותו רגיש, למרות העובדה שלג'יימס עצמו יש צד רגיש שרק האנשים הקרובים אליו מכירים.
הוא טוב מאוד להסתבך בצרות, ממש כמו האנשים שעליו נקרא - סיריוס בלק וג'יימס פוטר.
מראה חיצוני:
ג'יימס פוטר מאופיין בשיער שחור ועיניים כחולות כמו האוקיינוס. הוא די חסון, ולכן מושך את תשומת הלב של חלק מהבנות בגילו.
הארות\הערות\דולפין זאת חיה מגניבה: דולפין זאת חיה מגניבה. אין בכלל טעם להתווכח.

...

אז...
בואו נתחיל!
אגב, אני מעדיף שתכתבי אסאמי - לא אסמי.
זה פשוט יותר נוח לי, אבל את לא חייבת אם את לא רוצה.

לחצתי על הדוושה הכי חזק שיכולתי והאצתי את מהירות המכונית. המדבר הפתוח היה המקום המושלם להתאמן בו על רכיבה, והייתה לי מכונית, אז למה לא. אומנם לא פעם נתקעתי בקקטוס וזה פוצץ לי את הגלגל, אבל לקחתי את הקקטוסים כמכשולים נהדרים.
אין כמו לקחת קצת סיכון.

...

אפשר שנעשה שזה מהנקודה שהיא קצת אחרי שקורה ואסאמי חוזרות מעולם הרוחות?
אגב, אנחנו משפפים את שתיהן?
בבקשההההה
בוא נעשה שהן ביחד פליז פליז פליז פליז זה האוטיפי שליייייי

סליחה על זה, אבל אני מעדיף רק שיפים שהם הט (בן ובת)...
שמת לב שאני לא ממש כותב על סלאש וכאלה, כמו סולאנג'לו, דרארי, ועוד דברים מהסוג הזה...
אני ממש מצטער אם פגעתי.

...

כן...
אין כמו לקום בבוקר אל עוד יום משעמם.
ירדתי למטבח באותו יום.
"מה קורה, אל?" הערתי לעבר אחי, אלבוס, כשהרחפתי בשרביטי את קערת הקורנפלקס אל שתי ידיי.
הוא לא ענה, רק הניד בראשו קלות, כאילו המחווה הזאת עונה על השאלה שלי.
התעלמתי ממנו, והתיישבתי על הספה הקרובה בסלון.
בעודי מנשנש קונרפלקס עם חלב, עיינתי בספר הלימוד של תורת הצמחים, נזהר לא ללכלך אותו.
פרופסור לונגבוטום העמיס אותנו בשיעורים לחופש הגדול, ואני אישית לא חובב גדול של מטלות מתישות, בזמן שאני יכול להיות בחוץ ולהתאמן בקווידיץ' - הספורט שאני כל-כך מצטיין בו.
אלבוס אף פעם לא הראה עניין בקווידיץ', אבל תמיד ידעתי שהוא מקנא.

...

טוב, תורך.
אני ממש מצטער שלא הסכמתי.
מקווה שלא נפגעת ממני.

כצפוי, מצאתי את עצמי חמש דקות אחר כך עומדת בחוסר עונים ליד הגלגל המפונצ'ר שלי, ומביטה לכל הכיוונים בחיפוש אחר עזרה.
למה לא, אסאמי. תשאירי את הגלגל הרזרבי בבית דווקא היום. כל הכבוד לך.

"ג'יימס, אתה בא להתאמן?" שמעתי את לילי קוראת מאיפשהו בבית.
"לא," אמרתי עם שמץ של אכזבה בקולי, וניפנפתי עם הספר עב הכרס שהכריז: "תורת הצמחים - השיטה החדשה".
לפתע הראש שלי הזדקף, והעיניים שלי נפקחו לרווחה.
הרגשתי כאילו מישהו ירה בי בגב בפתאומיות כזאת.
ראיתי כמו תמונות באות וחולפות במהירות.
נערה על אופנוע... מדבר שומם... שעון מוזהב-
-ואז התנערתי בבת אחת.
מצמצתי כמה פעמים, ובהיתי באוויר.
שום דבר לא השתנה.
הייתי שוב בבית שלי, ולא נראה שללילי או אלבוס שמו לב למשהו שונה.
"מה..." התנשפתי. "מה קרה פה!"
הרמתי את ראשי ישר אל שעון הקיר של הבית שלי.
הוא הורה על השעה 10:56.
כשניסיתי להיזכר במה שראיתי בחיזיון הקצר, זכרתי שעון מוזהב, ממש כמו שעון הבית שלנו, שמורה על השעה אחת עשרה.
עוד ארבע דקות.

"נו באמת!!" אמרתי בכעס ובעטתי בגלגל.
אולי זו נקמה מהעולם, על זה שאני כל הזמן רוצחת קקטוסים ב -
כאב חד כאילו פגע לי בגב, והתנשמתי בפיתאומיות.
ראיתי נער שחור שיער ועוד ילד שצעיר שדמה לו, ספר עם שם לא ברור, בית די גדול ויפה, ואז נפלתי על הברכיים.
"מה זה היה?"

הכרחתי את עצמי לחזור לספר שלי, במחשבה שבטח הזיתי.
אבל זה היה קשה עד בלתי אפשרי, שלא להציץ כל שנייה בשעון הקיר, לראות כמה זמן עבר.
הדקות חלפו כמו שעות, והרגשתי בזיעה הניגרת ממצחי.
כבר לא הצלחתי בכלל לקרוא את מה שכתוב, והעובדה שלא הבנתי כלום ממה שנלמד בשיעור, לא תרמה במיוחד.
כשהשעה הייתה 10:59, כבר הנחתי את הספר שלי על השולחן ובהיתי בשעון בחוסר אונים.
לילי לעומת זאת ציירה במחברת שלה בנינוחות, וקולות הגריסה מהמטבח העידו על כך שאלבוס עוד אכל קורנפלקס עם חלב.
עברה כבר חצי דקה.
התחלתי להתגרד בעצבנות ולהתנשם במאמץ.
עברו עוד עשרים שניות נוספות, משמע שנשארו עוד עשר שניות אחרונות.
אחזתי את הספר שלי כל-כך חזק שפרקי האצבעות שלי הלבינו.

שמונה...
שבע...
שש...

הבטתי סביבי בפראות, מחפש משהו כלשהו שיגן עליי מפני הדבר הנורא שידעתי שעומד לקרות.
השעון השמיע קול מתקתק שהוציא אותי מדעתי.
חמש...
ארבע...

עצמתי את עיניי בחוזקה, ונדרכתי אל הלא נודע.

שלוש...
שתיים...
אחת...

פקחתי את עיניי, ו...
שום דבר.
לא קרה דבר.
ישבתי עדיין בסלון ביתי החמים, מוגן מפני כל סכנה שנשקפת אליי.
לילי עוד רכנה אל הציור שבמחברת שלה, ונראתה כאילו היא בוחנת אותה בקפידה.
אבל במבט קרוב יותר, הבחנתי שאף שריר בגופה של לילי לא זז.
התקתוקים של השעון פסקו, וכל המחוגים קפאו במקומם.
הלב שלי החסיר פעימה.
אימצתי את חוש השמיעה שלי כדי לבדוק אם אני שומע את אלבוס אוכל.
שום קול.
הבית שלי הרגיש חסר חיים, רדוף.
קמתי במהירות מהספה, ורצתי לעבר המטבח.
אלבוס היה קפוא בתנוחה מוזרה, עם פה פתוח לרווחה וכפית קורנפלקס בחצי הדרך אל הלוע שלו.
זה היה יכול להצחיק אותי אם לא הייתי מודאג כל-כך.
ואז שמעתי לפתע קול צעדים והתנשפויות מהסלון.

הפעם הבית היה מוחשי הרבה יותר ממקודם, ורק כשהילד הקטן הציץ מהמטבח קלטתי שאני באמת נמצאת שם. המכונית שלי נעלמה, הקקטוסים שמסביב נעלמו, וכמוהם גם החום המעיק שהיה במדבר עד לפני רגע.
"אה! לא! אני לא פרצתי לכאן!!" קראתי מיד ונסוגתי אחורה. נתקלתי בשולחן הקטן שהיה מאחורי, מעדתי, ונפלתי על הגב.
אין על רושם ראשוני. אני מעולה בו.

הבטתי בה מעט משועשע, אם כי קצת מודאג.
"מה את..." התחלתי לומר, ואז ויתרתי על השאלה שלי.
שמעתי צעדים מאחורי, וראיתי את אלבוס עומד לידי.
"מי זאת?" הוא שאל והצביע על הנערה שחורת השיער.
"אממ..." שקלתי אם לספר לו על הנערה על האופנוע שראיתי בחזיון, שנראתה באופן מפחיד ממש כמוה, אבל החלטתי ללכת על השיטה התמימה. "אני? אין לי מושג."
לילי גם הרימה את עיניה מהציור והביטה בה בסקרנות.
זה היה מוזר.
ישר אחרי שהנערה מהחיזיון שלי הופיעה, הכול חזר לשגרה.
האחים שלי הפסיקו להיות פסלים קפואים, והצצה חטופה בשעון הקיר הבהירה לי שהמחוגים כבר ניעורו לחיים.
"אז..." פתחתי לאחר שתיקה ארוכה, שבמהלכה היא בהתה בנו ואנחנו בחזרה. "מי את?"

ילדים קטנים הם מלחיצים, אין מה לומר.
בזמן שכל שלושת הילדים הביטו בי בסקרנות, אני ניסיתי לחשוב מה לומר.
"אמ.. אה, טוב.." גימגמתי מעט.
לבסוף קלטתי באמת מה הוא שאל, אז נשמתי עמוק, העפתי מבט סביבי ופתחתי את הפה.
"קוראים לי... קוראים לי אסאמי" אמרתי.
"אני גרה ב.. רגע, למה אתה שואל?" אמרתי.
עכשיו החשדות שלי התחילו להתפתח.
"איך הגעתי לכאן?" אמרתי בקול רם. לא יכול להיות שהם סתם ילדים, זו בתוך מלכודת.

הבטתי בפנים המפוחדות של הנערה.
"איך הגעת לפה? אין לי מושג," אמרתי, ואז הוספתי בקול לא נעים. "נעים להכיר. ג'יימס פוטר."

"כן, בטח" אמרתי בעצבנות, והעברתי משקל מרגל לרגל. מתי הם יתקפו?
היד שלי נשלחה לאט לאט אל מאחורי גבי, שם הייתה תלויה לי עם החגורה כפפת חישמול. אם אני אגיע אליה, אולי אני אצליח לצאת מפה בלי להפגע.

העפתי מבט חשוד לעבר היד של הנערה.
היא נראתה דרוכה וזה לא מצא חן בעיניי.
"תגידי, מה את חושבת שאת עושה?"